"כלכלה בגרוש" יצא לאור

רב המכר שהפך לקלסיקה סוציולוגית שכתבה הסופרת והמבקרת החברתית ברברה ארנרייך  – "Nickel and Dimed" יצא לאור בתרגום עברי בהוצאת "בבל". שם הספר בעברית "כלכלה בגרוש". את הספר תרגם מאנגלית אסף שור.

למעלה מ 800 אלף עותקים של הספר באנגלית  נמכרו עד עתה.

יהודה שנהב ואני כתבנו הקדמה מיוחדת למהדורה העברית.

אתר "העוקץ" עומד ליזום בשבועות הקרובים דיון ציבורי על הספר והרלבנטיות שלו למציאות הכלכלית. (זה לא יהיה ועידת עסקים ב"דייויד אינטרקונטיננטל" וגם לא כנס גנרלים, אנשי השירות החשאי ופוליטיקאים סהרוריים ב"הרצליה").

הנה כמה קטעים  מתוך ההקדמה למהדורה העברית.

"כלכלה בגרוש  הוא אגרוף בפרצוף. אתנוגרפיה חברתית ריאליסטית המלמדת אותנו על האלסטיות של  חוקי הכלכלה, על כישלון השוק  ועל המצב האנושי  יותר מאשר כל תיאוריה אקדמית. אנו למדים שאין מערכת כלכלית סודית שמשרתת את העניים. בדיוק להפך. העניים נזקקים לפתרונות דיור יקרים יותר, מוזנחים יותר ורחוקים יותר. כי מי שאין בידו  להבטיח ערבויות נדרש לשלם הרבה יותר תמורת קורת גג. אנו מגלים שיש מקומות שבהם השכר "אדיש" לכוחות השוק. שיש מגזרים שבהם משכורות אינן עולות בהתאמה לכוח הקנייה שלהם, שנדרשות שתי משרות לפחות על מנת לא לגור במכונית במגרש החניה ושתיאום השעות בין שתי משרות של עבודה זמנית בלתי יציבה עם ממונים גחמתיים אינו אפשרי אם אתה עני. אנו למדים שעל מנת לקבל עבודה או להינות מתמיכה של מוקדי סיוע לעניים צריך זמן, כסף ואמצעים ושרק מיעוט קטן מן העניים  מצליח להגיע אל מרכזים אלה על מנת לקבל סיוע במזון. ארנרייך מגלה לנו שעולם העובדים בשכר מינימום הוא עולם של כאב שנשלט על ידי שימוש מסיבי באספירין, אדוויל ואקסדרין"

"כלכלה בגרוש עוסק בארה"ב, אבל האם הוא מתאים למציאות הישראלית? למעשה קשה לחשוב על מדינה מערבית אחרת שבה יש פרולטריון ענק כל כך של עניים עובדים, ונטולי זכויות בסיסיות, כפי שהוא קיים בישראל. מעל מאתיים אלף מהגרי עבודה שזכויותיהם הבסיסיות ביותר הקבועות בחוק מופרות על ידי מעסיקיהם מידי יום. מהגרי העבודה הללו הם קסטת הטמאים של המציאות הישראלית. על פי דו"ח מבקר המדינה לשנת 1998, לכשני שליש מעובדים אלה לא משולם שכר מינימום הקבוע בחוק, רבים מהם עובדים שבעה ימים בשבוע, מעל עשר שעות ביום. הם חיים בתנאים גרועים הרבה יותר מאלה שמתארת ארנרייך. עובדים אביונים אלה שמוצאם מארצות עניות כתאילנד, סין, פיליפינים ורומניה, מגיעים לישראל בהסדרים של "עבדות חוב". הם ממשכנים חלק גדול מהעתיד התעסוקתי שלהם לטובת מתווכים וסרסורי עבודה על מנת לכסות את הוצאות ההגעה לכאן. עם נחיתתם בארץ הם כבולים למעסיקם ששולט בחיי התעסוקה שלהם ובמעמדם החוקי בישראל. לתפיסת העבדות הקדומה כי העובד אינו אלא קניינו של אדונו יש איפוא גירסה ישראלית מודרנית. מתחת לקסטת הטמאים של העובדים הזרים מצוי מעמד עובדות נחות ומוכה יותר. נשים – קורבנות סחר בבני אדם. מאז תחילת שנות התשעים, עם קריסתה הכלכלית והחברתית של ברית המועצות ובעקבות המהפכה הכלכלית הניאו- ליברלית שאמורה היתה להפוך את מדינות חבר העמים לגן עדן כלכלי, הפכה ישראל למוקד של סחר בנשים. אלפי נשים המגיעות לישראל מרוסיה, אוקראינה, מולדובה ואוזבקיסטן, כמוצא אחרון של הישרדות מוצאות את עצמן כלואות ב"מכוני עיסוי" ו"סוכנויות שירותי ליווי", בתי בושת ודירות מסתור. הן סחורות הנסחרות בין סרסורים, קורבנות לתקיפות פיזיות ומיניות של מעסיקיהם ולקוחותיהם ללא הגנה מספקת של שלטון החוק, מערכת המשפט ורשויות האכיפה שנוטים לראות אותן כעברייניות".

"לצד מהגרי העבודה מועסקים בשוק העבודה הישראלי באמצעות חברות כוח אדם גם למעלה  ממאה אלף עובדים בעלי אזרחות ישראלית. בעוד ששיעור העובדים באמצעות חברות כוח אדם במדינות אירופה הוא בין אחוז לשניים וחצי אחוזים,  בישראל הוא עולה על חמישה אחוזים. מעמד עצום של עובדים לא מאוגדים בעלי סל זכויות מצומק.  עובדים "ארעיים"  שמועסקים במשך שנים באותו מקום עבודה. עובדים שבחלוקה המעמדית במקום העבודה, יוצרים מה שכונה על ידי שופטת בית  הדין הארצי לעבודה אלישבע ברק, מעמד של "Oulaws" – מעין "מצורעים תעסוקתיים",  פרולטריון ענק וזמין לניצול מיידי. תעשייה שלמה של "ראיסים" מודרניים המכנים את עצמם בכינויים המכובסים חברות ל"תיווך כוח אדם" ו"מאגרי אנוש" מפרים את העיקרון הבסיסי ביותר של הצהרת פילדלפיה של ארגון העבודה הבינלאומי הקובעת שהעבודה איננה מצרך אלא חלק מאישיותו וכבודו של האדם העובד".