באיצטלה של דיון אקדמי בחוסנה הבטחוני של ישראל מתברר "המרכז הבינתחומי בהרצליה" בהדרגה כמקום מפגש של דעות חשוכות עם אנשים חשוכים. "כנס הרצליה" מזמין לדבר, כמה אירוני, את כל אותם אלה שאחראים (לפחות חלקית) לכך שאנו חיים בהעדר בטחון. את אלה ששוברים את זכוכיות הבנין ואחר כך מתחפשים לזגגים.
אלה שמקדמים את מדיניות הכיבוש, אלה שמרסקים את קרנות הפנסיה, אלה שמוחקים את השרידים האחרונים של הסולידריות החברתית, אלה שמבטאים את העמדות הלאומניות ביותר במסווה של חוסן חברתי ובטחוני.
"כנס הרצליה" הוא הפקה יחצנית צינית. בראשה עומדים אוריאל רייכמן ועוזי ארד. הראשון הביא לנו (עדיין זוכרים?) את הבחירה הישירה לראשות הממשלה. השני היה יועץ של מי שנבחר בפעם הראשונה בבחירה ישירה. כדאי לשים לב למה שקורה בהרצליה. גם באוניברסיטאות האחרות קיימים מכונים ומחלקות הנותנות קול לקולות כאלה. יש לי חשש שעוד מעט, עם יישום מסקנות "ועדת מלץ", ותהליכים אחרים, האוניברסיטאות כולן תיראנה כך.
ל"כנס הרצליה" יש חולשה מיוחדת לדמוגרפיה. לפני שנתיים, כמדומני, הציע אלוף אחד לשעבר (שמאלני דווקא) להשעות מעט את הדמוקרטיה על מנת לטפל בדמוגרפיה. השנה הגדיר ראש ממשלה לשעבר, הראשון שנבחר בבחירה ישירה, את הפלסטינים הישראלים כאיום קיומי בשל הסכנה הדמוגרפית. אחריו החרה מתימטיקאי ("מן הטובים בבנינו") שהחליט לעשות הסבה לגניקולוגיה ולהכנס לרחם האשה הפלסטינית.
הדמוגרפיה היא נייר לקמוס רגיש המאפשר לנו לזהות גזענות באופן אפקטיבי. שוהם מלמד כתבה עבודת מסטר באוניברסיטת תל-אביב על השיח הדמוגרפי בישראל. בעבודה זו היא מראה כיצד השיח הדמוגרפי הוא בעל פני יאנוס. מצד אחד יש את השיח הדמוגרפי הלאומי. זה שמפחיד אותנו מפני גידול במספר הילדים הפלסטינים ומעצים את הגזענות כלפי פלסטינים, ישראלים ותושבי השטחים. אבל יש גם שיח דמוגרפי פנים יהודי. סמוי יותר. מנהלים אותו אנשים לכאורה "פחות גזענים". קחו למשל את השר פורז מ"שינוי". הוא קורא להקטנת מספר הילדים במשפחות "מרובות הילדים". ילדים רבים של משפחות עניות (קרי של: מזרחים, פלסטינים, חרדים) יגדילו את הנטל על הקופה הציבורית כך הוא אומר. ברוח זו כותבים גם מספר מדעני חברה, בעיקר סוציולוגים וכלכלנים. לא שמעתי את פורז, או את האדמו"ר שלו מ"שינוי", משמיעים קול ברור נגד הסבסוד של מאות אלפי אנשים בכיבוש קולוניאלי בשטחים, או על הגדר המטורפת הנבנית בימים אלה ויושבת כאבן ריחיים על תקציב המדינה. כל אחד בוחר במאבקים שלו.
פרופ` יהודה שנהב מלמד סוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב, ספרו "היהודים-הערבים לאומיות, דת ואתניות" יצא לאור לאחרונה בהוצאת "עם עובד"
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
ציטוט מעיתון "הארץ" הבוקר.
"בנאום שכותרתו "ללמוד מאיראן וממצרים" הציע ד"ר יצחק רביד, מנהל המרכז למחקרים צבאיים ברפא"ל ולשעבר ראש הצוות לביטחון לאומי במשרד ראש הממשלה, להנהיג תוכנית נוקשה להפחתת הילודה באוכלוסייה המוסלמית. "לחינוך אין השפעה במזרח התיכון", אמר
לא צריך לחכות עד יישום דוח מלץ…
כאשר ועד ראשי האוניברסיטאות נבהל מכניסתם של יותר מידי סטודנטים "לא רצויים" (= ערבים) לקמפוסים בעקבות ה"רפורמה" בשיטת הקבלה לאוניברסיטאות, ולכן ביטל את ה"רפורמה" ושיסה את הסטודנטים מה"פריפריה" (= מזרחים) בסטודנטים ה"לא רצויים" (כיוון שאלו "גנבו" להם את המקומות בקמפוסים), אז – כמו שממלמלים היום פרשני שרון – יש לבחון את האוניברסיטאות במעשיהן ולא רק באמירות שיוצאות מכנסיהן.
דיעותי רחוקות מאלה של אברהם פורז ת"ק פרסה, אך אני נאלץ להתייצב לצידו הפעם. אני עושה זאת בחוסר נחת, חרף הסכנה הכרוכה בכך כאן ב"העוקץ" 🙂 .
עמדתו של פורז, המצדד בתכנון ילודה, היא לגיטימית בעיני ואף הגיונית. הוא אינו "קורא להקטנת מספר הילדים במשפחות מרובות ילדים" (זה ניסוח פופוליסטי המעליב את הקורא) אלא להתנהגות אחראית המקובלת בחברות רבות, ואני מעז לומר שאינה זרה גם לרבים מקוראי וכותבי "העוקץ".
יהודה שנהב כנראה מתכוון גם אלי באומרו: "יש גם שיח דמוגרפי פנים יהודי. סמוי יותר. מנהלים אותו אנשים לכאורה פחות גזענים". ממש קונספירציה הישר מלב המאפליה, ואני הוא השטן. דווקא סתימת פיו של מי שמעז לצדד בתכנון ילודה, והצגתו כגזען חשוך, אינה מובנת לי. נדמה לי שרבים אינם מצליחים להבחין בין קריאה לתכנון ילודה, ובין הגבלת ילודה — האחת לגיטימית והשניה לא.
לא אחזור על היתרונות הידועים של תכנון ילודה, אך אציין שניים נוספים: א. תכנון ילודה יאפשר לנשים בחברות "גבריוֹת" להתנגד ללֵידות בשרשרת. ב. העולם צועד לקראת פיצוץ אוכלוסין וגם עלינו מוטל "להצטמצם".
חומר למחשבה: בבוא היום (במהרה בימנו, אמן) בו תשקיע המדינה השקעה שווה בכל ילד וילד, האם יתקיים אז העקרון של צדק חלוקתי אם למשפחה אחת יש שישה ילדים ולאחרת שנים בלבד?