זכות השביתה שלא תהיה

הממשלה החליטה היום ברוב ניכר (13 לעומת 3 מתנגדים) לחוקק חוק המגביל את זכות השביתה, על בסיס הצעתה של רוחמה אברהם. משום מה בכל העיתונים נזכרים רק שני מתנגדים מן המפד"ל, המתנגד השלישי אולי מתבייש. הפרסומים בעיתונים נראים נייטרליים, אבל למעשה אם עקרונות האוצר יתקבלו שביתות יהיו כמעט בלתי אפשריות. למשל, הדרישה להצבעה של לפחות 45% מבעלי זכות הבחירה בעד השביתה, על פי זה צריך להדיח את נשיא ארצות הברית כבר היום. אם אחוז ההצבעה יהיה 80% מבעלי זכות הבחירה מעל 56% מן המצביעים יצטרכו לתמוך בשביתה, אם 70% יצביעו 64% מהם יהיו צריכים להיות בעד השביתה. בנוסף תקופת הצינון שהיום היא 15 יום תועלה ל-60 יום, זאת אומרת כאשר עובדים מחליטים על שביתה עליהם יהיה לארגן בחירות לזכות ברוב המיוחס האמור, ואז לחכות לנצח כדי לשבות. בנוסף כמעט כל שביתה נגד הממשלה כמעסיק תוגדר כמעט בוודאות כשביתה פוליטית, האסורה על פי חוק. כל זה נעשה כמובן בשם הדמוקרטיה והגנה על הציבור כאילו העובדים המאורגנים, שמהווים מעל 40% מן העובדים, אינם חלק מן הציבור אלא סרח עודף שיש לאלף אותו ולגרום לו להיות ממושמע כמו רבים מן העובדים כבר היום.   

איזה פתחון פה יש למהגרי העבודה, המגורשים (אלא אם כן הם עובדים בחוותו של שרון ובניו), לעובדי חברות כ"א הנתונים לחסדם של הסוחרים בהם (ראו רעיונותיו המתקדמים של אוריאל לין בעליה של חברה כזאת), או לעובדי הנקיון השמירה, ועוד ועוד. אל אלו הולכים לצרף בכח את האמהות החד הוריות, על פי תפישתו הליברלית של השר השני באוצר שטען שיש לבטל את כל הקצבאות באחת כדי להכריח אנשים לעבוד, כמו שהיה פעם, אותו פעם נוסטלגי וטוב שבו ישראל הייתה מדינת סעד שמתעמרת באזרחיה (גם זה נאמר בכנס הרצליה).

באותו זמן ישנן תוכניות ממשלתיות לעודד מעסיקים בין היתר על ידי הפחתה של מיסי חברות באחוז אחד לשנה. מס שהופחת מ-60% מאז 1986 ל-36% וכעת הולך לרדת עוד. כך אנו רואים כיצד הממשלה מייצרת בכח האידיאולוגיה שלה ציבור פסיבי הזקוק לחסדי בעלי ההון, זה נעשה מצד אחד על ידי חיזוקם של בעלי ההון ומן הצד השני הקטנת כוחם של העובדים גם אלו שעדיין יש בכוחם להשפיע על המערכת השלטונית.