• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

סיפורה של יפה ס.

שלומית בנימין

יפה ס. עלתה ביום שישי בבוקר  על האוטובוס מאור יהודה ונסעה לראשון לציון לבקש רחמים על הבן שלה אהרון . עטופה במעיל ישן ומצוידת במכתב מרופא בבית החולים אסף הרופא, היא עברה בין העוברים והשבים בקניון במרכז העיר והתחננה לתרומה עבור אהרון שלה, שמצבו מתדרדר והוא זקוק בדחיפות להשתלת כליה.

היא אישה מבוגרת יפה, אולי בת 70 , הסתובבה בקניון אבודה וניכר בה שהיא לא יודעת את נפשה מהמעמד אליו נקלעה. בעברית רצוצה עם שרידי מבטא מרוקאי היא השפילה מבט   לצדדים וביקשה סליחה שהיא מבקשת נדבה. כששאלנו מה קרה לבנה היא פרצה בבכי "סליחה, סליחה שאני בוכה, אבל מה אני יעשה  הלב נשרף לי. הבן שלי הוא צריך כליה וקבעו לנו 80 אלף שקל לשלם. אני בחיים שלי לא הלכתי ככה, לא קיבצתי נדבות,  לא ביקשתי כסף מאף אחד. אני לא בשביל אוכל אני מבקשת, אבל הילד שלי הוא ימות לי, אני אימא, את מבינה נכון? מה אני יעשה, מה אני עוד יעשה, אני כל כך מתביישת, אבל מאיפה אני יביא את הכסף, איך אני יעזור לו?".

נתנו לה כסף ואחר כך קראנו לה שוב ונתנו עוד קצת, והיא שוב פרצה בבכי וחיבקה ונישקה וברכה אותנו, כאילו נתנו לה עולם ומלואו ולא כמה עשרות שקלים, שספק אם יוכלו להציל את בנה. לפני שנעלמה בין האנשים הרבים שמילאו את הקניון היא שוב ביקשה סליחה ואמרה שהיא מתביישת.

ספק אם אני אפגוש ביפה שנית, היא לא מדרי הקניונים ואת מרבית חייה בטח בילתה בעבודה קשה. אפשר להניח שבאינטרנט היא לא גולשת ואת הכתבה הזאת באתר היא לא תקרא.  בכל זאת יפה, אני רוצה להגיד לך שהבושה היא לא שלך הבושה היא של כולנו. אני מתביישת. 

מתביישת שאני חלק מחברה שבה הזכות לבריאות, זכות בסיסית כמו הזכות לנשום, אינה קיימת. אני מתביישת שאני חלק מחברה שבה בשם ערכים "ליברלים" מקודשים חשוב יותר להלחם על פתיחת בתי עסקים וקניונים בשבת מאשר על הזכות  לטיפול רפואי הולם, ועל הזכות האלמנטרית לחיות. אני מתביישת על כך שאת כאימא נאלצת לקבץ נדבות ברחובות ולחוש כפושטת יד כדי שבנך לא ימות. לצערי הרב אני יודעת שיפה ס. מאור יהודה ועוד רבים אחרים, הם היום אזרחים שקופים במדינת הפונדמנטליזם הקפיטליסטי ישראל – אין להם פנים ואין להם צבע עבור מקבלי ההחלטות, ולכן הם משוללים גם מהזכות לחיות. 

אני יכולה רק לקוות שיגיע היום שבו יבינו עוד רבים ש-כ-ו-ל-נ-ו יפה ס. אז נוכל לצאת לרחובות, והפעם לא כדי  לקבץ נדבות, אלא על מנת לדרוש את מה שמגיע לנו בדין כאזרחים שווי זכויות.

שלומית בנימין היא עיתונאית וסטודנטית לתואר שני בסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב. 

כנראה שיעניין אותך גם: