כתובתו המדויקת של הזעם

אורלי בנימין

אתמול שוב יצא לי להקשיב לנתן זהבי ב- 103 FM וכמובן שמעתי את זהבי משתלח, יחד עם מאזין מזדמן , בהסתדרות, ההשתלחות נבעה מהחלטת ההסתדרות לפתוח מדי פעם את אחד ממשרדי הממשלה על מנת להקל על הזקוקים לשרותיהם.

הטענה הכללית של זהבי והמאזין היתה נכונה: כאשר מעמידים אזרחים במצב בלתי אפשרי, קל לחלץ את הצד חייתי שבהם. ואכן התורים המטורפים במשרדים מתאפיינים ברמת אלימות גבוהה של אנשים עייפים מדי ומיואשים מדי.

אבל אל מי מופנה הזעם? האם הוא מופנה אל הממשלה המתעלמת מהשביתה ומעכבת את היענותה לתביעת השובתים להגן על כספי הפנסיה שלהם? כמובן שלא. הזעם מופנה אל ההסתדרות ואל עמיר פרץ המושמץ בכל צורה אפשרית בגין התעללותו בציבור. טוב, עד כאן הכל ידוע. אבל השאלה שאני מעלה היא: איך זה קורה? איך זה שקל כל כך לציבור לראות בעמיר פרץ אשם וכל כך קשה לציבור לראות את הממשלה כאחראית על המצב המזעזע בתורים ובמשרדים?

נראה לי שהתשובה כרוכה בהקשר בו מתחולל המאבק המקצועי האמור. המדובר במאבק מקצועי שיוצא להגנת אחת הקבוצות האחרונות במשק הנהנית מתנאי העסקה מגוננים הכוללים גם הפרשה קבועה לקרן פנסיה, כחלק מתנאיו של הסכם קיבוצי. ויותר מכך, עובדי הסקטור הציבורי השובתים הם ברובם נשים, אשר מערך תנאי העסקה שהחוזה הקיבוצי שלהן כולל, מאפשר להן לתרום משמעותית לפרנסת משפחותיהן.

אם ישראל היתה מאמצת מדיניות חברתית משמעותית המחוייבת הן לצמצום מימדי העוני והן לתמיכה ביכולתן של נשים להשתלב בשוק העבודה, היה עליה להרחיב בעצם את הסקטור הציבורי ואת השירותים החברתיים במרכז ובפריפריה כחלק מהמאמץ ליצור עוד מקומות עבודה. אבל המדיניות החברתית בישראל היא הפוכה: היא מחוייבת לציות ליד הנעלמה של קרן המטבע הבינלאומית ולפיכך למלחמה בסקטור הציבורי על המועסקים והמועסקות בו. וכך קורה שתהליכי השחיקה והאבטלה הסמויה בקרב עובדי הסקטור הציבורי מוצגים כבעלי פתרון רק במסגרת מיקור חוץ (out sourcing) כצורה שכיחה של הפרטה. פתרון קיצוני זה, שמהותו שינוי יחסי העסקה, זורק את התינוק עם המים וחוסם נתיב מרכזי של מדיניות רווחתית בתנאים של אבטלה עמוקה.

בהקשר זה העוינות כלפי עובדי הסקטור הציבורי מטופחת במהלך השביתה ומהווה הזדמנות פז לחזק את שנאת הציבור כלפי עובדים מוגנים, במקרה זה, בעיקר עובדות מוגנות. אם העובדים והעובדות השובתים מבינים את מהותו של המאבק על יחסי עבודה בו הם משתתפים, עליהם להימנע מלהסתפק בשביתה פאסיבית. עליהם להפוך את מאבקם לפעיל ולהסביר את מהות השביתה במשרדיהם ובמקומות אחרים. עליהם להפוך את מאבקם למאבק פוליטי, כזה שיאפשר לפחות לחלק מהציבור לכוון את זעמו לכתובת הנכונה. 

דר` אורלי בנימין מרצה לסוציולוגיה באוניברסיטת בר אילן

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. גיורא

    כל הכבוד לכותבת על אומץ הלב והיושר האינטלקטואלי !
    חבל שרוב האזרחים במדינה לא יודעים את, ונשארים טיפשים ונתונים לחסדיו (בעצם אין כאלה) של ביבי.

  2. סאם אלי

    אורלי מעלה שאלה מאד חשובה…איך זה "שקל לציבור לראות בעמיר פרץ אשם..ולא רואים בממשלה כאחראית למצב המזעזע…" ואני חושב כי "הציבור" הוא גוש גולמי הפכפך..חומר בידי היוצר..אין לו שכל או דעה…הוא לא חושב ..לא שוקל…זה גוש גולמי הנשטף מוחו בקלות , ונכנע לחזק..לנוצץ..וקל לשלוט בו ולכוונו…והממסד..כולל העתונאות והטלוויזיה..הנשלטים בידי בעלי ההון והאנטרסנטים חבריו של נתניהו מכוונים את התנהגותו ודעתו של הציבור..ומציגים לו את עצמו- כלומר העובדים- כקליקה שמנסה לעשוק את המדינה והחבר'ה האלה מאמנים לשטיפת המוח הזו..ומגנים את עצמם וחבריהם העובדים…מחזה אבסורדי מצחיק…
    לכן אני מעריץ את הנסיון הסיזיפי של " העוקץ" ושל הכותבת להסביר לציבור את שטיפת המוח שהוא נתון בה…
    זהו אכן מאבק על דעת הקהל…אבל למי יש את המכונה המשומנת שיש לאילי ההון ולממשלה..להשיג הגמוניה
    תקשורתית המכוונת לאילוף "הציבור" וחינוכו לאהוב את עריציו…הידד לאופטימיים שלא מתיאשים מהר