הצד האפל של התחרות החופשית

במשך שנים פמפמו לנו אבירי הכלכלה החופשית, חסידי הגלובליזציה, כי התחרות החופשית היא חזות הכל. התחרות מורידה מחירים וכולם מאושרים ונוסעים לראות את השקיעה בים.

בפועל כל מי שעיניו בראשו יכול היה לראות כי הגלובליזציה כמוה כחרב פיפיות, שכן תמיד יימצאו עובדים זולים יותר שיגרמו לנדידת העבודה למחוזות רחוקים – משמע בריחת מקומות עבודה ופרנסה למקומות אחרים. כשאפשר לרכוש שמלה הודית  ב 20 שקל ברחוב אלנבי חשתי כי משהו מאד מסוכן בשיטה. שכן לכמה שמלות ב20 שקל זקוק האדם? לעומת זאת עדיף לרכוש בגד אחד או שניים לעונה ולדעת כי יש מישהו בארץ שמתפרנס מתפירת בגד כזה בכבוד.

מה קורה בתחרות החופשית חסרת מעצורים? המחירים צונחים למטה, אולם יש לזה מחיר.על מנת לשמור על מחיר נמוך היצרן חייב לחסוך בעלויות (למה לשים ארבעה ברגים כאשר גם שלושה מחזיקים?) וכך המוצרים נעשים פחות ופחות איכותיים. כך גם לגבי השירות.  איזה שירות אפשר לקבל מעובד ממורמר ששכרו נשחק בשל התחרות? הרי בסופו של דבר כולנו יצרנים – של טכסטיל, של ראיית חשבון, של אדריכלות ושל שירותים סלולריים, וכולנו גם הצרכנים הסופיים של המוצרים והשרותים הללו.

כלכלנים בפרוטה עשו את החישוב מבלי "לשאול את הכלה",  מבלי להביא בחשבון כי אין תחרות חופשית מצד אחד ללא פגיעה באלה הנמצאים בצד השני. כדאי לזכור שמספר התושבים בארץ זהה למספר התושבים בעיר ממוצעת בעולם. האם אפשר  לפתח תיאוריות חובקות עולם על  בסיס מימדים כה מצומצם? כלום אפשר לתרגם את הכלכלה האמריקאית – שם מלחין של להיט אחד מסודר לכל החיים מהתגמולים שהוא מקבל – לממדים המצומצמים של ה"עיירה" שלנו?

הרהורים נוגים אלה עלו  בי נוכח הידיעה שהופיעה בשבוע שעבר בעיתון "הארץ" על כי התחרות הרגה את רשתות המזון המהיר "דומינוס" ו"ברגר קינג".

עו"ד יהודית קנולר היא עורכת כתב העת לענייני עבודה "נטו+"