על החירות לסרב ועל מועקתו של רוגל אלפר

יוסי שלום.
דבר מצחיק הוא שאתה קם נגד רוגל אלפר במקום לנסות ולהבין היכן הפעילים החברתיים נכשלים, ובהם, ברשותך, אכלול גם אותך ואת מר ספורטא. עצם ההתעטפות בכינוי "פעיל חברתי" אינה מעניקה בהכרח את ההנחה שיש צדק, הגיון או חוכמה בדבריך. קיומם של מאות ארגונים שונים רק יוצרת אצל אלה שאינם מודעים (או אינם רוצים להיות מודעים) לבעיות החברתיות את התחושה (הכוזבת) ש"מישהו כבר ידאג להם", גם את המדינה לא עושה זאת.
רוגל אלפר צודק בכך שאינו רוצה לראות את קורבנות המדיניות הכלכלית, ולא מהכיוון שאתה ביקשת להציג זאת. אנסה להסביר: המקרר הריק, הדימוי הכל כך נפוץ לעוני, הופך את העוני לדבר נסבל, ברור, יומיומי, חסר קרבה שאינו מעורר אמפטיה מרגע שהוצג לראשונה. הטלוויזיה היא זו שמספקת לכולנו את הידע על העוני, האבטלה והמצוקה החברתית, וכל ניסיון לשמר את חשיבות הנושא בתקשורת חייב להיות מנוסח בצורה ברורה, חד משמעית, על ידי דוברים רהוטים. רוגל אלפר אינו מתרעם על הפעילים החברתיים אלה על התקשורת המציגה אותם כמלאכים משמיים, אלה הדואגים ושומרים על אלה שאין להם. כאן בדיוק מונח הפרדוקס של הארגונים החברתיים – הם הגיבוי של הממשלה למחדלים שלה עצמה.
חשוב: מה היה קורה לו לא היו ארגונים חברתיים? בהתחלה היה קשה, מאוד. אחר כך, כמו פטריות אחרי הגשם היו קמים האנשים ועושים מעשה, דורשים להחליף את הממשלה, דורשים עבודה, יוצרים וכן הלאה. עצם קיומם של הארגונים מספק אמנם תמיכה לחלשים, אך גם מונע את תחילתה של ההתעוררות האמיתית. איך זה מתקשר לרוגל אלפר? התקשורת, בעצם הדיווח הרוטיני שלה על בעיות האבטלה והעוני רק גורמת לכל ה Couch potatoes לומר לעצמם: "הא, הנה יש שם איציק אחד ויוסי אחד ועוד כמה חבר'ה נחמדים, הם כבר ידאגו שיהיה כאן טוב…"

מפני שהיחצן של אוסם יעשה ממכם ביסלי גריל בלי למצמץ. אוסם הרי מייצרת "מקומות עבודה", שכרם של בכיריה לא רק שלא ינקר עיניים אלא אך יגרום להזדהות עמם, וזאת עוד מבלי לדבר על "המטען הנוסטלגי" ש"אוסם" מייצגת שנוטף ציונות מהזן הבסיסי והדביק ביותר. לעומת זאת – "כמה משרות ייצרו בקו לעובד השנה?" "ובמי הם מטפלים – בזרים המטונפים האלו שבאים לקחת לנו את הפרנסה ומפיצים מחלות, לא?" בכלל, הנסיון לשים את המעסיקים ואת המנוצלים על אותה רמה הוא חלק מן הבעיה, ובטח לא הפתרון לה. הציבור לא טיפש – תנו לו עובדות: כמה כסף הרוויחו באוסם וכמה מס שילמו על זה? כמה כסף עשו בבנק הפועלים וכמה אנשים פוטרו שם. של מי האדמות בעתלית וכמה כסף משפחת דנקנר תשלשל לכיסה שם. את האחד ועוד אחד הזה בטוח שעשוקים יודעים לעשות היטב.

שלום עודד, תודה על התגובה המפורטת.
כנראה שלפוסטמודרניסטים היו בכל זאת כמה תובנות. הפער בינך וביני בקריאה של הטקסט של אלפר מובילה למסקנה שלקריאת טקסט יכולות להיות מספר כמעט בלתי מוגבל של קריאות אפשריות.
המסקנה אודות עמדותיו של אלפר נובעת מקריאה מתמשכת של התבטאויותיו לאורך זמן. מבעד לאמירות השנונות, המתחכמות והציניות מבצבצות עמדותיו השמרניות הימניות. עמדותיו לא משתנות גם כאשר על המסך מופיעים דוברות ודוברים רהוטים המציגים טיעונים ענייניים ואלטרנטיבה מעשית למדיניות הכלכלית.
באשר לנזקם של הארגונים החברתיים, כאן אני סבור שאתה רומנטיקן יתר על המידה. גם אני הייתי שמח לחלום על הרגע שבו יימאס לקורבנות המדיניות הכלכלית והחברתית מהדיכוי המתמשך והם ישעטו עם קלשונים לכיוון הבסטיליה. אבל הקורבנות עסוקים מידי בהישרדות יום יומית אין להם כוח, זמן וכלים אחרים לחולל מהפכות. זה לא הארגונים החברתיים שחוסמים את דרכם לירושלים.
קשה לחשוב על דמוקרטיה משמעותית ללא קיומה של חברה אזרחית שבה ארגונים מהווים אופוזיציה ומוקד ביקורת מתמיד כלפי השלטון. אפשר להתווכח על תרומתם של הארגונים החברתיים אולם מנסיוני אני יכול לחשוב על כמה דוגמאות משמעותיות שבהם הארגונים הללו שינו משהו בחברה הישראלית. המהפכה בחינוך המיוחד שיצר ארגון היל"ה, המהפכה בדיור הציבורי שיצרה קואליציה של ארגונים, שינוי במדיניות הקרקעות של הקשת, אלטרנטיבת המידע של אדווה, השינוי במערכת החינוך שיוצרות עמותות אלון ומעינות ועוד ועוד. בפעילות של אנשים בארגונים אלה יש גם היבט מוסרי חשוב, הנשים והגברים בארגונים אלו פשוט סבורים שיש חובה מוסרית להלחם נגד עוול, ציניות ורשע. להשתדל להפוך את המקום שאתה חי בו למקום הוגן יותר. שוב, אני מתקשה לראות את הנזק שהם גורמים למהפכה המתמהמהת.

עודד, אם הבנתי אותו נכון, מתייחס לתקשורת כגורם המשרת את הסטטוס קוו. הטלוויזיה לדידו משתמשת בפעילים החברתיים כמקור האמור לפתור את חוליי כל החברה. מסקנתו היא כי הטלוויזיה גורמת לצופיה לדיספונקציה – לאי פעילות, כי היא רומזת ש'מישהו אחר כבר עושה את העבודה'. אבל בעצם, ההבדל בין גישתו לבין גישתו של יוסי היא בין הדבר עצמו לבין הדימוי שלו: יוסי מתייחס לשינוי פני החברה ולכן חשוב שיהיו בה פעילים חברתיים. מאידך מסביר עודד כי קיומם, כביכול, של מוסדות ופעילים חברתיים רק 'מעכב את המהפכה' ולא היא: התקשורת בעצם משתמשת בפעילים החברתיים ודוקא באמצעות הקרנת דמותם בה מסייעת לשמירת הסטטוס קוו. המסקנה שצריך להסיק מכך היא לא כפי שהציע עודד – אלא בדיוק להפך: הפעילים החברתיים צריכים להפסיק להציג עצמם בטלוויזיה כי בכך הם תורמים לתחושה הכוזבת ש'הכל בסדר: הפעילים כבר יעזרו'. הפעילים צריכים להמשיך לעזור אך מבלי להיות משת"פים של התקשורת המשתמשת בהם לצרכיה.