• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

על החירות לסרב ועל מועקתו של רוגל אלפר

יוסי דהאן

כמה עניינים הבוקר.

ב"הארץ" מאמר של יוסף רז, פרופ` לפילוסופיה ומשפטים באוניברסיטאות אוקספורד וקולומביה. רז הוא אולי הפילוסוף הפוליטי החשוב ביותר הכותב כיום. במאמר "כבוד האדם וחירותו לסרב" רז עושה סדר בבלגן המושגי הסובב את הדיון על סרבנות. הוא מסביר את ההבחנה בין סרבנות מצפונית למרי אזרחי ובין סרבנות "סלקטיבית" לפציפיזם. רז מגן על הזכות לסירוב מצפוני "סלקטיבי" וטוען שסירוב סלקטיבי לא לשרת בשטחים סביר יותר ואינו נופל מן הבחינה המוסרית מפציפיזם.

רז טוען כי ממשלה ובתי משפט במדינה דמוקרטיים לא חייבים להסכים לעמדות המוסריות של הסרבנים אולם הם צריכים להכיר בחובתם הבסיסית לכבד את חירותם של כיצורים אוטונומיים. חירות זו באה לידי ביטוי גם בזכות לסירוב מצפוני שאותה יש חובה לממשלה לכבד.

גרד כל ליברלי ישראלי ותגלה תאצ`אריסט, רוגל אלפר מבקר הטלוויזיה השנון והיהיר של "הארץ" לא אוהב שמראים בטלביזיה את קורבנות המדיניות הכלכלית והחברתית ואת אלה הנאבקים בה. ולכן הוא לא מחמיץ הזדמנות ל"תקוע" להם בכל הזדמנות. לאלפר יש אלרגיה לכתבות על עוני, אבטלה, הזנחה חברתית או הצגה של אי שוויון כזה או אחר. אחת הדרכים שבה אלפר מבטא את האידיאולוגיה החברתית והכלכלית שלו היא באמצעות לגלוג על עיתונאיות המסקרות את תחומי החברה והרווחה, מטרה חביבה במיוחד על אלפר, היא סמדר פלד כתבת הרווחה של ערוץ 2.

אלפר גם סולד מ"פעילים חברתיים" הוא עוד לא פגש בכל הקריירה שלו כמבקר טלווייזיה דובר רהוט המציג באופן ענייני והגיוני עמדה שמאלית בענייני צדק חברתי. עבורו טענות ביקורתיות נגד מדיניות החברתית והכלכלית של הממשלה הן בגדר נהמות בלתי מובנות וצדקניות. הבוקר אלפר כותב כך "די לכנות אדם "פעיל חברתי" והוא כבר סוג של צדיק, הרשאי לנאום לציבור בשידור חי".

אלפר גם לא מבין בכלל מה זה כל "הארגונים החברתיים" הללו? מי זה ארגון שתי"ל? מה זה פורום הארגונים למאבק באבטלה? מה הם בכלל רוצים. ומאיפה הם חושבים, הוא רוטן כטומי לפיד, יקחו את הכסף להלחם באבטלה?

אלפר לא חייב לדעת מי זה ארגון שתי"ל,  אבל כל מי שמעורב באיזשהו אופן בחברה האזרחית הישראלית בפעילות חברתית כזו או אחרת, יצא להיתקל בשם שתי"ל -ארגון על המסייע לארגונים הפועלים למען זכויות אדם וצדק חברתי. אבל אלפר ממעמקי כורסתו הטלוויזיונית הופך את בורותו, אדישותו ושמרנותו לביקורת מתנשאת על אנשים וארגונים אופוזיציוניים לכל ממשלה, הפועלים בהתנדבות במשך שנים ליצירת חברה הוגנת וסולידרית יותר.

יש לי הצעה למערכת העיתון, בפעם הבאה כשאתם מעונינים לפרסם ביקורת טלווייזיה על סיקור חברתי וכלכלי תבקשו משטרסלר לכתוב את הביקורת, עדיף לקרוא את המקור ולא חקיין ציני.

מאז עלייתו לאוויר של "העוקץ", התפרסמו מאמרים מהאתר גם באתרים אחרים כגון "מעקב חינוך", "חברה צודקת" ו"קדמה". ומעתה באופן קבוע יופיעו חלק מהמאמרים גם באתר "Walla". אתמול הופיע שם מאמר של איציק.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
    תגובות

     

    This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

    1. עודד

      יוסי שלום.
      דבר מצחיק הוא שאתה קם נגד רוגל אלפר במקום לנסות ולהבין היכן הפעילים החברתיים נכשלים, ובהם, ברשותך, אכלול גם אותך ואת מר ספורטא. עצם ההתעטפות בכינוי "פעיל חברתי" אינה מעניקה בהכרח את ההנחה שיש צדק, הגיון או חוכמה בדבריך. קיומם של מאות ארגונים שונים רק יוצרת אצל אלה שאינם מודעים (או אינם רוצים להיות מודעים) לבעיות החברתיות את התחושה (הכוזבת) ש"מישהו כבר ידאג להם", גם את המדינה לא עושה זאת.
      רוגל אלפר צודק בכך שאינו רוצה לראות את קורבנות המדיניות הכלכלית, ולא מהכיוון שאתה ביקשת להציג זאת. אנסה להסביר: המקרר הריק, הדימוי הכל כך נפוץ לעוני, הופך את העוני לדבר נסבל, ברור, יומיומי, חסר קרבה שאינו מעורר אמפטיה מרגע שהוצג לראשונה. הטלוויזיה היא זו שמספקת לכולנו את הידע על העוני, האבטלה והמצוקה החברתית, וכל ניסיון לשמר את חשיבות הנושא בתקשורת חייב להיות מנוסח בצורה ברורה, חד משמעית, על ידי דוברים רהוטים. רוגל אלפר אינו מתרעם על הפעילים החברתיים אלה על התקשורת המציגה אותם כמלאכים משמיים, אלה הדואגים ושומרים על אלה שאין להם. כאן בדיוק מונח הפרדוקס של הארגונים החברתיים – הם הגיבוי של הממשלה למחדלים שלה עצמה.
      חשוב: מה היה קורה לו לא היו ארגונים חברתיים? בהתחלה היה קשה, מאוד. אחר כך, כמו פטריות אחרי הגשם היו קמים האנשים ועושים מעשה, דורשים להחליף את הממשלה, דורשים עבודה, יוצרים וכן הלאה. עצם קיומם של הארגונים מספק אמנם תמיכה לחלשים, אך גם מונע את תחילתה של ההתעוררות האמיתית. איך זה מתקשר לרוגל אלפר? התקשורת, בעצם הדיווח הרוטיני שלה על בעיות האבטלה והעוני רק גורמת לכל ה Couch potatoes לומר לעצמם: "הא, הנה יש שם איציק אחד ויוסי אחד ועוד כמה חבר'ה נחמדים, הם כבר ידאגו שיהיה כאן טוב…"

    2. עמי מרון

      ד"ר דב חנין, פרקליטם של הסרבנים ה"סלקטיביים", קיבל הבוקר מפרופסור רז גושפנקא אקדמית. חנין טען במשפט הסרבנים את אותם דברים: אין להעניש אנשים המצייתים לצו מצפונם בטענה שהמעשה הוא "פוליטי", אפילו אם באו כקבוצה, ובלבד שלא הסיתו, מפני שהם מוגנים ע"י חוק יסוד כבוד האדם וחירותו.
      לגבי הקטע של רוגל אלפר, האיש עצמו ותוכן דבריו אינם חשובים, אבל ה"מוסיקה" באמת צורמנית. הרוח הרעה העוברת בין המילים מאפיינת גישה רווחת לבעיה החברתית, גישה הנובעת לדעתי מטבע האדם. הנטיה להזדהות עם החזק והמצליח, ולשאוף להיות כמותו, מכניעה בקלות את חוש הצדק. זה גם מסביר מדוע ילד מוּכּה יגדל לעיתים קרובות להיות אב מכה, במקום להצטרף למלחמה בתופעה המכוערת.
      מפסיכולוגיה בחצי גרוש, אני עובר להצעה אופרטיבית: הבה נציג את ה"ארגונים" ו"הפורומים" החברתיים והסביבתיים כחברות ותאגידים (זה כבר נשמע יותר טוב) השונים מאלה שמככבים במדורי הכלכלה. מה דעתכם על כרזה צבעונית המשווה למשל את הארגון "אוסם" עם הארגון "קו לעובד"? יוצגו בה:
      * ראשי הארגונים, סגולותיהם, ושכרם
      * המניעים להקמת הארגון
      * תרומת כל ארגון לאדם ולסביבה (לא כסף)
      * מדדי ההצלחה של הארגון
      * גודל כל ארגון והאמצעים העומדים לרשותו
      * וכיו"ב
      בסוף הכרזה הייתי מציג שאלה (דמגוגית?) בערך כזו: משפחה ישראלית ממוצעת שילמה בשנה האחרונה XXXXXX שקלים ל"אוסם" ו-Y שקלים ל"קו לעובד", במי אתה תמכת?

    3. תוכי ושמו מוקי

      מפני שהיחצן של אוסם יעשה ממכם ביסלי גריל בלי למצמץ. אוסם הרי מייצרת "מקומות עבודה", שכרם של בכיריה לא רק שלא ינקר עיניים אלא אך יגרום להזדהות עמם, וזאת עוד מבלי לדבר על "המטען הנוסטלגי" ש"אוסם" מייצגת שנוטף ציונות מהזן הבסיסי והדביק ביותר. לעומת זאת – "כמה משרות ייצרו בקו לעובד השנה?" "ובמי הם מטפלים – בזרים המטונפים האלו שבאים לקחת לנו את הפרנסה ומפיצים מחלות, לא?" בכלל, הנסיון לשים את המעסיקים ואת המנוצלים על אותה רמה הוא חלק מן הבעיה, ובטח לא הפתרון לה. הציבור לא טיפש – תנו לו עובדות: כמה כסף הרוויחו באוסם וכמה מס שילמו על זה? כמה כסף עשו בבנק הפועלים וכמה אנשים פוטרו שם. של מי האדמות בעתלית וכמה כסף משפחת דנקנר תשלשל לכיסה שם. את האחד ועוד אחד הזה בטוח שעשוקים יודעים לעשות היטב.

    4. מומי

      יוסי שלום ותודה על האתר המרענן
      אפרופו "הפילוסוף הפוליטי החשוב ביותר הכותב כיום" – יש פייפר טוב של מייקל וולצר שמנסה לעשות קצת סדר בסכסוך הנוכחי בין ישראל לפלסטינים. כמו תמיד, אפשר להתווכח עם וולצר, אבל בהירות אנליטית זה דבר שלא רואים הרבה בהתייחס לאינתיפדה. אז חשבתי שאולי תרצו לשים לינק. (זו גירסה ישנה אבל לא מצאתי לינק לפייפר המעודכן).

      http://www.dissentmagazine.org/editors/from/10_2/fourwars.htm

    5. יוסי דהאן

      שלום עודד, תודה על התגובה המפורטת.
      כנראה שלפוסטמודרניסטים היו בכל זאת כמה תובנות. הפער בינך וביני בקריאה של הטקסט של אלפר מובילה למסקנה שלקריאת טקסט יכולות להיות מספר כמעט בלתי מוגבל של קריאות אפשריות.
      המסקנה אודות עמדותיו של אלפר נובעת מקריאה מתמשכת של התבטאויותיו לאורך זמן. מבעד לאמירות השנונות, המתחכמות והציניות מבצבצות עמדותיו השמרניות הימניות. עמדותיו לא משתנות גם כאשר על המסך מופיעים דוברות ודוברים רהוטים המציגים טיעונים ענייניים ואלטרנטיבה מעשית למדיניות הכלכלית.
      באשר לנזקם של הארגונים החברתיים, כאן אני סבור שאתה רומנטיקן יתר על המידה. גם אני הייתי שמח לחלום על הרגע שבו יימאס לקורבנות המדיניות הכלכלית והחברתית מהדיכוי המתמשך והם ישעטו עם קלשונים לכיוון הבסטיליה. אבל הקורבנות עסוקים מידי בהישרדות יום יומית אין להם כוח, זמן וכלים אחרים לחולל מהפכות. זה לא הארגונים החברתיים שחוסמים את דרכם לירושלים.
      קשה לחשוב על דמוקרטיה משמעותית ללא קיומה של חברה אזרחית שבה ארגונים מהווים אופוזיציה ומוקד ביקורת מתמיד כלפי השלטון. אפשר להתווכח על תרומתם של הארגונים החברתיים אולם מנסיוני אני יכול לחשוב על כמה דוגמאות משמעותיות שבהם הארגונים הללו שינו משהו בחברה הישראלית. המהפכה בחינוך המיוחד שיצר ארגון היל"ה, המהפכה בדיור הציבורי שיצרה קואליציה של ארגונים, שינוי במדיניות הקרקעות של הקשת, אלטרנטיבת המידע של אדווה, השינוי במערכת החינוך שיוצרות עמותות אלון ומעינות ועוד ועוד. בפעילות של אנשים בארגונים אלה יש גם היבט מוסרי חשוב, הנשים והגברים בארגונים אלו פשוט סבורים שיש חובה מוסרית להלחם נגד עוול, ציניות ורשע. להשתדל להפוך את המקום שאתה חי בו למקום הוגן יותר. שוב, אני מתקשה לראות את הנזק שהם גורמים למהפכה המתמהמהת.

    6. יוסי זיו

      שלום יוסי,
      המאמר הקצר של רז אכן עושה סדר, למרות שאני חושב שהוא טועה קצת בניתוח – יש הבדל בין פציפיזם "גורף" לסירוב מצפוני סלקטיבי (למרות שמעשית זה לא כל כך משנה). אני אישית חושב שסרבנות סלקטיבית, לא גורפת, היא משמעותית יותר.
      אבל לדעתי רז גם לא עושה הבחנה טובה בין מרי אזרחי (יותר נכון "סירוב אזרחי"), שהוא סירוב שמניעיו עקרונות של צדק (או דמוקרטיה, או עקרונות החוק הבינלאומי), לסירוב אידיאולוגי. על פי הגדרתו את ה"מרי האזרחי", אין הבדל מהותי בין סירוב להטיל פצצה על בניין שבו יש טרוריסט – אבל גם אזרחים, או להרוס בתים של אזרחים (סירוב אזרחי), לבין סירוב לפנות "מאחזים" או התנחלויות (סירוב אידיאולוגי).
      בכל מקרה, המאמר שלו תורם לדחיית הדמגוגיה הסטנדרטית נגד כל סירוב שהוא – ומנקודת מוצא דמוקרטית והומניסטית.

    7. אביבית

      עודד, אם הבנתי אותו נכון, מתייחס לתקשורת כגורם המשרת את הסטטוס קוו. הטלוויזיה לדידו משתמשת בפעילים החברתיים כמקור האמור לפתור את חוליי כל החברה. מסקנתו היא כי הטלוויזיה גורמת לצופיה לדיספונקציה – לאי פעילות, כי היא רומזת ש'מישהו אחר כבר עושה את העבודה'. אבל בעצם, ההבדל בין גישתו לבין גישתו של יוסי היא בין הדבר עצמו לבין הדימוי שלו: יוסי מתייחס לשינוי פני החברה ולכן חשוב שיהיו בה פעילים חברתיים. מאידך מסביר עודד כי קיומם, כביכול, של מוסדות ופעילים חברתיים רק 'מעכב את המהפכה' ולא היא: התקשורת בעצם משתמשת בפעילים החברתיים ודוקא באמצעות הקרנת דמותם בה מסייעת לשמירת הסטטוס קוו. המסקנה שצריך להסיק מכך היא לא כפי שהציע עודד – אלא בדיוק להפך: הפעילים החברתיים צריכים להפסיק להציג עצמם בטלוויזיה כי בכך הם תורמים לתחושה הכוזבת ש'הכל בסדר: הפעילים כבר יעזרו'. הפעילים צריכים להמשיך לעזור אך מבלי להיות משת"פים של התקשורת המשתמשת בהם לצרכיה.