בשם אומרם - על עקידת בנים

לפני 5 או 6 שנים ישבו מול בית הנשיא בירושלים שתי אמהות שכולות, אורנה שמעוני וללה פרנס, במחאה על מחיר ההישארות בלבנון. בזכרוני נחרטה הערה של נורית פלד-אלחנן שעמדה אתן תכופות עם פוסטר גדול, תמונת בתה סמדר שנהרגה בפיגוע במדרחוב. היא אמרה: "פעם היו אומרים בהלוויות של חללים 'מותו לא היה לשווא'. היום כבר לא אומרים את זה, כולם כבר יודעים שהם מתים לשווא".
ומה אומרים או לא אומרים היום?

סליחה, אבל למיטב ידיעתי שני החיילים שנהרגו בתקרית הנ"ל היו אנשי קבע. כלומר, הם בחרו מרצונם לשרת בצבא הכיבוש ולהגשים את המדיניות הפושעת של הממשלה. כידוע, גם לחיילים בחובה יש אפשרויות שונות – החל מהשתמטות ("דור שלם דורש פרופיל 21") ועד סירוב לשרת בצבא (האפשרות המומלצת).
מאיפה בכלל הבאתם את הניסוח הזה, "עוקדים את הבנים"? אתם מנסים להתחרות ב"ידיעות"?

שני הקצינים "אנשי קבע" שנהרגו היו בגלאי 25 פחות או יותר; אנשים צעירים וקצינים זוטרים יחסית, בשר תותחים לא פחות מהחיילים עליהם הם פקדו.
נכון שגם בן 18 מסוגל לבחור בין ללכת לשרת בשטחים או לא, כפי שגם מסוגל לבחור בין ללכת לצבא או לא.
מצד שני לא כולם מסוגלים להתמודד עם האפשרות ללכת לכלא, כיוון שלא כולם הם טייסים או אנשי סיירת מיוחסים מתוקשרים כלפיהם מסתפקים בנזיפות ואיומי הדחה.
אחרים בכלל גם לא יכולים לעלות על הדעת את האפשרות לסרב כיוון שיש להם משפחה או מחוייבויות שאף אחד לא יטפל בהם בזמן שיישבו בכלא, והם גם מוסרים מספיק כדי לא להמציא סיפורים במטרה להשתחרר מהשירות.
לא הכרתי את הקצינים שנהרגו ולא יודע מה היו המניעים שלהם להישאר בשירות קבע ולכן אני לא ממהר לשפוט אותם על בחירתם.
מי שעוקדת את בניה זאת המדינה. אליה אנחנו צריכים לבוא בטענות על הרג מיותר, ולא אל מי שנהרג לשווא.

השתמטות היא מעשה פחדני ואנטי דמוקרטי, ולרוב היא תירוץ כיסוי אידאולוגי עאלק של מפונקים ו/או פחדנים ו/או עצלנים.
סירוב, הוא מעשה לגיטימי מבחינה דמוקרטית, אבל אם הוא מכוון נגד בחירה טקטית הוא אווילי.
מאחר ומדינת ישראל בחרה בהפסקת הכיבוש ופינוי השטחים כבר בשנת 93, ומדיניות זו זוכה לתמיכה בפועל כיום אצל מרבית תושביע ישראל כולל מצביעי הליכוד וראשיו, אין הגיון בסירוב הזה, בפרט שפלשתינים והנהגתם שקיבלו על מגש של כסף הזדמנות יוצאת דופן בתולדות העמים לעצמאות ושחרור, העדיפו לחזור לדרך הרצח והגנה עצמית כידוע מותרת לפי כל דין ולפי כל תורת מוסר למעט פציפיזם.
העובדה שממשלת ישראל הנוכחית, והמתנחלים בפרט, הם פרטנר לא רע למנהיגות הפלסטינית במצעד האיוולת הזה לא צריך לעוור את העיניים ולייאש: צריך להתמודד במישור היומיומי עם הממשלה והמתנחלים מצד אחד, ולהגן על עצמנו בד בבד מפני הטרור הפלסטיני שמונע מקיצוניות מדינית עיוורת חסרת פשרות ומשנאת יהודים לשמה.

העובדה שאדם צעיר בחר במסלול שירות קשה ומסוכן כחלק ממערך ההגנה שמאפשר לאייל ועמי מרון לכתוב באתרי אינטרנט אינה צריכה לעמוד לחובת אותו צעיר לאחר מותו במסגרת השירות.
לעניות דעתי, הנסיון "לסמן" את הצבא חיליו וקציניו, ולעודד היעדרותם של חילים בעלי מצפון מתוכו תרע מאד את המציאות הקיימת ולא תשפר אותה מחד, ולא תזרז את שינוי המדיניות מאידך כי הממסד יסמוך על כך שיש לו ממלאי פקודות ללא עוררין ממאחריו בניגוד למציאות הקיימת היום שמספיק חיל אחד בעל מידות בשטח כדי למנוע מעשים חסרי הצדקה מוסרית.
ועדו משהו: המציאות היא מורכבת ולכן הפתרונות הנדרשים לה- מורכבים. שיפוטים חד משמעיים כמו של אייל ועמי מרון לוקים לדעתי הלא קובעת בשטחיות או בסוג של אשלייה שהכל תלוי בנו ושיש תרופת קסם בדוקה וידועה לכל הצרות שלנו.
קצת צניעות חברים החיים זה עסק מסובך.

א. מי שמטרתו להשפיע על החברה ולא "להציל" את נפשו בלבד, צריך לבחון את הדרכים המשרתות מטרה זו באופן
יסודי ולא לחפש מפלט בניסוחים מילוליים פתלתלים.

ב. מי שמגיב על מותם של חילים צעירים בקרב עם מחבלים, תגובה בסגנון "מגיע להם" אכזרי, לא ראוי לצל"ש, והוא גם
מבודד את עצמו וגם מזהה את עצמו כאדם נטול רגש וחמלה.

ג. כמה הצעות למאבק בכיבוש:

1. עבודה חינוכית חברתית נרחבת בשטח. (מועדוניות, תנועות נוער, תכניות יג, עבודה בהוראה בתיכון)
2. כניסה למפלגות לצורך השפעה פוליטית.
3. מחאה אזרחית (מסוכנת לעיתים כפי שראינו).
4. שירות צבאי ארוך ו/או במילואים של אנשים מחויבים לעמדות הומניסטיות מסוריות.

תודעה בדבר צורך בשינוי חברתי, שמאפשרת שינוי, נוצרת לדעעתי ומסניוני רקבעבודה סיזיפית ארוןת שנים היוצרת "מסה קריטית" לתודעה. עבודה כזו יש לה השפעת עומק מהותית כאשר היא נעשית ע"י אנשים שאינם מוצייאם עצמם מהכלל (כדברי יוסי זיו) ובכך מאפשרים גם ל"אחר" להזדהות עמם ולהיות פתוח לשמיעת עמדותיהם. (לדוגמה: "רן כהן והדיור הציבורי).

חוץ מטפיחה עצמית על השכם, העמדות שהצגתם אין בהן כדי לשרת ולו באופן סמלי את הדרך הזו.

הטלת האשמה על הקורבן מתיישבת היטב עם התפיסה הכלכלית ההולכת ורווחת לפיה העניים הם האחראיים הבלעדיים על מצבם, או עם התפיסה השוביניסטית המוכרת לפיה נשים מוכות או קורבנות אונס הן הן מי שהביאו זאת לעצמן.
המאבק המשותף למען שינוי חברתי שיצביע על הקשר שבין כיבוש מצד אחד והעדר השקעות במגזרים מוחלשים מצד שני; או בין אלימות לאומית לבין אלימות ברחוב או בתוך המשפחה, הוא זה שיעזור לנו למצוא פתרונות לכל הבעיות האלה.
כל עוד כל אחד מאתנו ימשיך לראת רק בתחום ההתעניינות שלו את שורש כל הצרות לא נצליח להתקדם באופן מהותי לעבר חברה מתוקנת יותר.

איך זה שעל נושאים בטחוניים תמיד יש יותר תגובות והתעוררות לעומת נושאים כלכליים וחברתיים???