השבוע ראיתי את סרטו של לארס פון טרייר, "דוגוויל", וקראתי את הראיון שערך ארי שביט ב"הארץ" עם ההסטוריון בני מוריס והתפרסם היום. בשני המקרים הללו משחקים האינטלקטואלים בתפקיד ספקי ההגיון המוסרי לחברה שבה הרוע התמסד והפך לנורמלי.
הסרט והראיון הזכירו לי גם דברים שכתב זיגמונט באומן בספרו modernity and the holocaust (1989). אחת מטענותיו המרכזיות של באומן בפרק הראשון היא שמדינת הגינון המודרנית תופסת את האוכלוסייה המנוהלת על ידה כסוג של גן בעל צמחים מתורבתים שאותם צריך להשביח באמצעות טיפול קפדני, ולעומתם גידולי פרא שאותם צריך לנכש על מנת שלא יזהמו ויפריעו להתפתחותם המסודרת של הנבחרים לטיפוח.
באומן טוען כי תרבות פוליטית מהסוג הזה "היוותה בית גידול מתאים לרעיון השואה", הן מבחינת הפתרונות הפרקטיים שהציעה, והן מבחינת הלגיטימציה "ההגיונית" שסיפקה למבצעיה.
בסרט "דוגוויל", אחת הדמויות המרכזיות היא האינטלקטואל האמון מבחינתו על שמירת חוסנה הפיסי והמוסרי של הקהילה בה הוא חבר. הוא מבקש בתחילת העלילה מחברי הקהילה לקבל לשורותיה אשה זרה שזה עתה נמלטה על נפשה.
דפוסי ההתנהגות כלפיה נידונים להיות כפופים לאינטרסים הכלכליים וליצרים האפלים ביותר של הקהילה שלתוכה היא נקלעה. אט אט, בתהליך יומיומי אפור, כמעט בלתי מורגש, תוך כדי התפתחות מעין ספירלית של צרכים הנוצרים ומתמסדים כתוצאה מניצול כוח עבודתה, עוברת האשה תהליך של דה-הומניזציה שבמסגרתו היא הופכת לאובייקט שעובד יותר שעות ומקבל פחות שכר, ואף נידון ליותר ויותר סנקציות, כאשר גם גופה, שנכבל בשלב מסוים בשלשלאות ברזל, הופך לקניינם הפרטי של חברי הקהילה שאונסים אותה בזה אחר זה, תוך כדי טענות לכבוד ולחולשה.
על כל אלה מנצח האינטלקטואל המייצר שוב ושוב את השיח המוסרי של הקהילה ( תוך כדי אמפתיה כלפי האשה) המספק את הלגיטימציה להתמסדותה של האדישות המוסרית כלפי הקורבן, לפיה דווקא עליה מוטלת החובה להתאמץ יותר על מנת שלא תגורש.
התעקשותה להישאר סובייקט אנושי עם תביעה לצדק אינה מותירה בידו ברירה לבסוף, אלא לגרשה על ידי מסירתה למבקשי נפשה על מנת לשמור על שלמות גוף הקהילה.
בשנים האחרונות, כאשר כל המורסות של הפרויקט הציוני הגיעו לתהליך הבשלתן ואי אפשר יותר להסתירן עקב זליגתן הפרועה לכל עבר, נדמה שכל ההתפתלויות המוסריות בנוגע לגירוש, כיבוש, ניצול וכיוצא באלה אינם יכולים יותר להסתיר את מה שגלוי וברור לכל.
מדבריו של מוריס, נראה שהשיחדש מעורר הפלצות המיוצר על ידי הצבא ובחלקים מהאקדמיה כבר אינו מוצא טעם בהסתרה ובהתפתלות בכדי להצדיק את העבר וההווה שבתוכו מתנהל הפרויקט הציוני.
כמו הגנן מ"דוגוויל", כך גם מוריס טוען כי למען שלמות מיתוס הקהילה או העם למעשה הכל מותר, ו[כמעט] הכל מוסרי. אכן, טוען מוריס, היו מעשי אונס וטבח והיה טיהור אתני, אולם הטיהור האתני מוצדק, כי בלעדיו מדינת ישראל לא הייתה יכולה להתקיים. ראוי לשים לב למונחים שבהם הוא משתמש: "… היה הכרח לעקור אותם… היה הכרח לנקות את העורף ולנקות את אזורי הגבול ולנקות את הצירים הראשיים".
כמו הגנן של "דוגוויל", גם מוריס מביע "סימפתיה" לעם הפלסטיני "שבאמת עבר טרגדיה קשה". אף על פי כן, כישלונו של בן גוריון לטענתו, היה בכך שלא גירש את כל האוכלוסיה הפלסטינית במהלך אותה מלחמה. שני הגננים מביעים לבסוף תמיכה בפתרון של עקירה אל מול ההתנגדות העיקשת של קורבנותיהם.
היום, ממשיך מוריס, מכיוון שטקטית אי אפשר לגרש את הפלסטינים ("מאגר דמוגרפי גדול ונפיץ בגדה ובעזה ובתוך ישראל עצמה"), במקום עקירה או ניכוש רצוי לעבור לפעולת גידור. לטענתו "צריך לנסות לרפא את הפלשתינאים" ("כימותרפיה", יחדד הרמטכ"ל בראיון אחר) הסובלים מבעיה תרבותית פנימית (איסלאם) המייצרת אלימות לא רציונלית שהיא המקור לכל הסכסוך. אולם עד שהמחלה תמוגר "צריך להקים להם משהו כמו כלוב", מכיון ש"העולם הערבי כמו שהוא היום הוא ברברי".
כיאה לגזען, שלא למד שום דבר מהשואה, גם תכניות הגידור שהוא מבקש ליישם על "גידולי הפרא", אינם פרי מחשבתו הפורה, אלא כבר קיימות הלכה למעשה בעקבות אוסלו והאינתיפדה הנוכחית. בהתאם לכך מוריס משתמש בהסבר בזוי ומיושן, א לה גולדה מאיר: "למרות שאנחנו מדכאים את הפלשתינאים אנחנו כאן הצד היותר חלש", ושערפאת "רוצה להחזיר אותנו לאירופה, לים שממנו באנו". כאילו שכולנו אליק, ש"בא מן הים".
מוריס אינו היחיד כמובן, אבל הוא מהבולטים. בשיחדש המתגבש בתקופה האחרונה יותר יותר קולות מביעים פתרונות טרמינליים לגבי הסכסוך הציוני-ערבי שבעקבותיהם קשה להבחין למשל בטרנספר הזוחל בכפרי הגדה המתרחש כבר כמה שנים. קשה לפעמים גם להבחין בתהליך היומיומי שבו הופכים קורבנות הסכסוך הזה לאובייקטים שצריך לסלקם מתחום הראייה על מנת שהציונים יקבלו קצת שקט.
חשוב לראות במקרה הזה שלטרנספר יש כבר מנגנון לגיטימציה שהולך ומתגבש. בלתי אפשרי יהיה לעצור אותו לאחר שיתמסד.
בני נוריאלי הוא סטודנט למ.א. במחלקה לסוציולוגיה, אוניברסיטת ת"א.
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
את הערבים (הברברים האלה) צריך לגרש, בזה אין ספק; בערבים-היהודים צריך לטפל באופן דומה, הם הרי מזהמים לנו את מרחב המחיה לא פחות מאחיהם, וציונים אמיתיים הם מעולם לא היו; כשנגמור עם הערבים לגוניהם כדאי להתחיל לטפל בחרדים שמטבעם אינם מבינים שמדינתנו חזקה מאלוהיהם; בעניים ובחולים בדלקת האבטלה כדאי לטבוח ולקבור בקברי אחים (מבחינה היסטורית וכלכלית זה הרבה יותר משתלם, הרי בלאו הכי לא יוכלו לממן לעצמם טרנספר מרצון, שלא לדבר על חלקות קבר, ובכלל, כחברה, לא נוכל לעמוד בקצב התרבותם); את יתרת הנשים נעביר לכלובים בעלי תקרת אזבסט; ואחרי שנגמור עם כל אלה, ואם יישאר עוד כדור בקנה, כמובן שלא נוותר על טבח ביוצאי ברמינגהאם. לא צריך גם לחשוש מבעלי מצפון מזויף שיחליטו לסרב להוציא לפועל את מדיניות האג"ט (אונס-גירוש-טבח), הרי תמיד נוכל למצוא כמה עובדים זרים לביצוע צייתני של המלאכה (והם כבר בלאו הכי נשלטים על-ידי מדיניות יבוא-יצוא בהתאם לחוק). אז אין עוד צורך לא בתקווה ולא בחזון כי התקווה כבר מיותרת והחזון כבר ממומש: מדינת בני, מקס ומוריס כבר כאן.
וכאילו בכדי להמחיש שדברים אלו אולי לא נכתבו כלל בהלצה הנה עוד עדות על מימושו של החזון: http://www.taayush.org/20040110-demonegev.html
המורסות של הציונות. איזה ביטוי נהדר.השאלה היא, וזו כמובן שאלה של חיים ומוות, בשביל כל מי שחי פה, האם הציונות נושאת בקרבה את זרעי המוות שלה, חלילה. החזון לגאול עם (או לפחות את חלקו, האשכנזים נזכרו במזרחים רק כשמכונת ההשמדה הנאצית החלה בפעילותה האכזרית), הופך לנגד עיננו להרסני יותר ויותר. שהרי אפשר לומר בבירור ,שהכנופיות הפשיסטיות של גוש אמונים (הגוף האשכנזי ביותר במדינה, פרט אולי לגלי צה"ל), הם הצאצאים החוקיים לגמרי של האקטיוויזם הבטחוני של יצחק טבנקין וחבריו מאחדות-העבודה. זה כמובן אינו מוציא מן החשבון את מפאי"י ההיסטורית. אלא מאי, מפלגה מתוחכמת זו, ידעה תמיד להסוות היטב את מטרותיה . יחסה של מפא"י אל המזרח והמזרחים היה תמיד יחס גזעני וברוטלי. אפשר שאפילו אבותיו התימנים של משרתו כיום של אמנון דנקנר, הלא הוא ימיני בן-דרור, סבלו מהיחס הגזעני והמחליא כלפיהם בקבוצת כנרת.
האם היחס הגזעני כלפי כל מה שהוא מזרחי, יכול לבוא על תיקונו אחרי כל-כך הרבה שנים של השפלה, כיבוש ודיכוי?זו השאלה המונחת כיום לפיתחה של הציונות , כמו גם ,וחייבים לומר זאת לפיתחה של התנועה הפלשתינית. האם אחרי שנות איבה רבות ואיומות כל-כך, יכולים שני העמים להיטהר מהמורסות ומהארס הרב שמרעיל אותם.
לצערי הרב אינני כל-כך אופטימי. אם בני מוריס, יליד קיבוץ עין-החורש של השומר הצעיר מאמץ לו דעות כה חשוכות על הערבים, למה כבר אפשר לצפות מאנשים מהזרמים המרכזיים בחברה הישראלית…
כאילו חסרים גזענות ורוע-לב בעולמנו באים ומעוררים שוב ושוב את הסכסוך העדתי אשכנזים-מזרחיים, או יהודים אירופים-יהודים ערבים, או בני עדות צפון-מזרח מול בני עדות דרום-מערב (הגיע הזמן שנלמד איפה נמצאת רוסיה ואיפה נמצאת מרוקו) או איך שלא תקראו לזה.
ציונות או לא ציונות, אני לא בחרתי להיוולד כאן. הדבר נכפה עליי בידי סבי הציוני מחד ובתוקף מלחמת העולם השנייה מאידך. בתוך כך כבר נולדתי לתוך תרבות ייחודית עם שפה ואורח-חיים משלה, שלתוכה נולדו גם אנשים אחרים, בין היתר יוצאי מרוקו, לוב, עירק, תימן ואפילו הודו. אמנם, ההיסטוריה של הציונות, כולל "המורסות" שהיא יצרה מעניינת אותי מעוד, אבל זוהי היסטוריה ולא פרוגרמה לעתיד. מבחינת העתיד אני חרד מאוד מכך שאני עומד להפוך לפליט או לגולה ממש כמו סבא שלי אם המצב המדיני והכלכלי במדינה יימשך כפי שהוא. אני חושב שהחרדה הזו משותפת לחלק גדול מהאזרחים במדינה, לפחות כאלה שנולדו לתוך התרבות הייחודית שלה, ואני חושב שאפילו חלק מהערבים הישראלים שותפים לה, כיוון שגם הם, לפחות בחלקם, הספיקו להתערות בה.
הסיפור שהובא כאן על התעללות שוטרי מג"ב בבדואים בבתיהם בנגב, הוא פשוט עוד אחד מהסיפורים שעליהם נאמר שבישרו את קצנו, או לחלופין נאמר עליו שהיה נקודת השבר שבעיקבותיה בא שינוי לטובה. כרגע הדברים נוטים לכיוון האפשרות הראשונה, בין היתר כיוון שאנחנו מתפתים לחטט בפצעים במקום לחבוש אותם.
עקב היכרותי הקרובה עם חוקר אחר בתחום, אני רואה כמה קשה להיות חוקר של הזמנים הללו,{במיוחד שהמעשים שנעשו ב48 לא הפסיקו עד 56 ולצערי בדרכים כאלו או אחרות הם ממשיכות עד היום} . החוקר שגם הוא חלק מההיסטוריונים החדשים, מקבל טונות של מכתבי נאצה, כל הזמן מחפשים איך להיפטר ממנו באונירסיטה, ודעותיו מעוררות שאט נפש אצל עיתונאים רבים, כמו בן דרור ימיני המכנה אותו "עוכר ישראל" כל שלישי וחמישי, ואף הקידום באוניברסיטה מעוכב לו, והוא לא מקבל פרופסורה למרות שהוא מפרסם המון ספרים בחו"ל {כמובן ספריו גם לא מתורגמים לעברית, בינתיים}. אבל ראו פלא ופלא, אותו היסטוריון הינו אדם שעומד עם דעותיו, ולא נרתע מהם, הוא מביט במציאות ולא בונה אותה מבחוץ. הוא מכיר במזרחים ובדואליות של "קורבנותם" ביחד עם הפלסטינים-כפי שניסחה זאת יפה, בספרה "זכרונות אסורים" פרופ' אלה שוחט. הוא נשאר דמוקרטי למרות, שהוא מבין שהעם אליו הוא שייך, הוא פושע גדול.
מולו פרופ' בני מוריס, די נרתע ממצאיו ומחפש דרכים להצדיקם, אין לי ספק שהוא יודע שעראפאת לא מעוניין לסלק את ישראל לים, מה גם שלא כל הישראלים הגיעו מהים הזה, מה גם שישראל היא זאת שממשיכה לטרפד ניסיונות שלום, כפי שהיא עשתה זאת למשה שרת, כשנאצר עלה לשלטון, על ידי פלישה לעזה, בחסות בן גוריון ומשה דיין ובפיקודו של אריק שרון. וגם הפסקות אש כיום ישראל מפסיקה דרך זרוע צבאית. ואפילו הצעות לשלום מאסד הבן, מטורפדות על ידי ידיעה ,מפוברקת למדי הצצה בדיוק כשבאשר אסד מבקש לעשות שלום. פתאום הוא העביר נשק לחבורת הפציפסטים בלבנון, שהיה מפורקת מנישקה.
טוב פרופ' מוריס, זה בסדר, אתה לא יכול לעכל את כל האמת, אבל חבריך לנישה של ההיסטוריה החדשה, עדיין נשארו הומניסטים, ודמוקרטים ואנושיים, זה הפגם האנושי שלך, אבל אתה עוזר לנו לדעת, כמה מורכב הוא הסיפור האנושי.
בני מוריס הוא גזען מהזן הגרוע והמסוכן ביותר. השימוש שהוא עושה בכלי הנשק שלו – ההשכלה, השנים הארוכות שהקדיש למחקרים היסטוריים, והמעמד שלו כפרופסור באקדמיה שמעניק ,לכאורה, משנה תוקף ל"אמת" אותה הוא מבקש להציג – מזכירים תקופות אפלות בהיסטוריה האנושית. את הקרקע להתפרצות האלימה של ההמון בעתיד, מכשיר היום בני מוריס ההיסטוריון. הם יעשו, וכבר עושים, את העבודה השחורה, הוא מספק להם את הלגיטימציה ואת הצידוק המוסרי. במערכה הזאת מוריס אינו בוחל בדבר כשהוא פורס בפני הקוראים את משנתו מעוררת החלחלה. הוא היסטוריון, סוציולוג, מדינאי ורופא, הכל מכל כדי לאפשר לו להתאים את המציאות לתפיסת עולמו שבה החזק הוא החלש והחלש הוא החזק.
המציאות, אותם מסמכים שהוא טרח וחקר והוציא לאור, אינם מפריעים למוריס ואינם מבלבלים אותו, שכן ראשית לכל נפשו היא "נפש יהודית הומיה" , שבה תמיד בסופו של דבר "אנחנו הקורבן הגדול יותר במהלך ההיסטוריה" כפי שהוא אמר בראיון.
ואכן אצל מוריס הראקציונר, אין חדש תחת השמש, היהודים הם "עם לבדד ישכון" ובד בבד "אומה שוחרת שלום". מתוך הראיון – "הברברים המבקשים את נפשנו… צריך להקים להם משהו כמו כלוב" ובמקביל "אני עדיין חושב על עצמי כשמאלי".
והערבים? כמו אז גם עכשיו, הערבים אצל מוריס אותם הערבים והים אותו הים.
אכן, מוריס אינו היחיד, ולטרנספר יש כבר מנגנון לגיטימציה שהולך ומתגבש. בנוסף צריך לזכור, שהשתיקה של כל מי שחושב אחרת, עוזרת גם היא "להפוך את קורבנות הסכסוך הזה לאובייקטים שצריך לסלקם מתחום הראייה על מנת שהציונים יקבלו קצת שקט".
מוריס "התפכח" לאחר שערפאת השיב את פניו של ברק ריקם. תוצאת ההתפכחות היתה הצדקה, לא רק של הטיהור האתני שהתרחש אלא גם של זה שיתרחש ב"אין ברירה". באותה נשימה, מוריס מגנה מעשי טבח ומעשי אונס שהתרחשו, אשר ככל הנראה לשיטתו אינם הכרחיים כדי "לנקות" את השטח מערבים.
השלב הבא של "ההתפכחות" של מוריס יוביל להכרה שאין טיהור אתני "נקי". כל טיהור אתני כולל מעשי טבח, אונס, ביזה, התעללות, הרס וסתם מעשים מרושעים קטנים ומגוונים. אם כך, אין ברירה אלא גם לאפשר אונס וטבח וביזה והתעללות.
האם מוריס גם יגיע להשתתפות אישית במעשים הללו? האם הוא ישלח את ילדיו לעשות את המעשים ההכרחיים והצודקים בהסתכלות רחבה? האם הוא יהיה מוכן להפוך את ילדיו לרוצחים ואנסים ולשאת על עצמם את ההשלכות האישיות של מעשים כאלה בשם עתידו של העם היהודי?
תשובות לשאלות הללו בפרק הבא של "בני מוריס השמאלי".