גיל פרישה ל"כושי של העולם"

רובן נושאות בנטל כפול: הן עוסקות בנוסף לעבודה בחוץ גם בעבודות הבית.

קובעי המדיניות צריכים לדמיין לפני קבלת החלטת סופית על גיל פרישה לנשים אישה בת 64 או 67 המורטת נוצות עוף במפעל תעשייתי, בתנאי רעש ורטיבות, במשך שמונה שעות, בעמידה, תמורת שכר מינימום ויבינו, עד כמה נשים אלה מייחלות למנוחה של גמלאיות. אולי אז גם לא תישאל השאלה: מדוע נשים מופלות לטובה, לכאורה, בגיל היציאה לפנסיה.

אם תאמרו, כי גם גברים עובדים קשה, התשובה היא נכון, אך הם מתוגמלים אחרת. זאת, מפני שבמרבית העבודות, בתחתית סולם העיסוק ובשכר הנמוך ביותר (מה לעשות), מצויות עדיין הנשים.

ולבסוף, בניגוד למדינות מערביות אחרות, כמו: איטליה, צרפת, שוודיה ועוד, בהן בני ה-65 ומעלה מהווים כ-%18 מכלל האוכלוסייה. הצפי הוא, שבשנת 2025, הם יהוו %25 מכלל האוכלוסייה ואף כשליש. אצלנו, שיעורם של בני הגילאים הללו הוא פחות מ-%10 ובשנת 2025, הוא יעמוד על %14 בלבד.

לכן הפתרון הטוב ביותר לעניות דעתי הוא גיל פרישה גמיש לשני המינים, מגיל 60 ואילך, תוך איזון בין צורכי קופות הפנסיה, צורכי העובדים והגמלאים, ובין המציאות המשקית.

פרופ` מוטי רביד הציע לאחרונה לקבוע גיל פרישה גמיש לפי העיסוק. רעיון לא רע. למשל, כשם שיש גיל פרישה צעיר לעובדי הביטחון המשמשים פקידים בקריה, אפשר לקבוע  גילאי פרישה צעירים  גם למקצועות הפחות המתוגמלים והפחות מעניינים. הרעיון כרוך בכאב ראש לא קטן ובצורך בחתימה על הסכמים קיבוציים. שכן אין טעם לחוקק חוקים שהמעסיקים אינם מחויבים על פיהם. כיום רוב האוכלוסייה מועסקת על פי חוזים אישיים, מגמה זו הולכת ומתרחבת ולכן לא ברור כיצד אפשר להבטיח ללא שיתוף המעסיקים – גיל פרישה גבוה, שיבטיח לעובד תעסוקה עד לפרישתו.

עו"ד יהודית קנולר היא עורכת כתב העת לענייני עבודה "נטו +"