הסכיזופרניה של עיתון "הארץ"

יגאל ברונר

שני קמפיינים סותרים מתנהלים כעת מעל דפיו של עיתון "הארץ". האחד מתאר ומבקר את מדיניות החנק של הצבא בשטחים – המחסומים, הכתרים, הזוועות שיוצרת גדר ההפרדה – וסיסמתו "זה לא ביטחון. זאת השפלה!" השני מספר לנו על הקלות דרמטיות במדיניות החנק, אם לא על ביטולה: המחסומים נפתחים, הכתר מוסר, המוניות הכתומות חוזרות לכבישים, ותוואי הגדר מתוקן כך שיקל על חיי הפלסטינים. הקמפיינים הללו מופיעים זה לצד זה באופן יומיומי. למי מהם להאמין? הנה כמה הבדלים בינהם שאולי יאירו את עינינו בסוגיה זו.

הקמפיין המציג את מדיניות החנק מתבסס על תחקיר שטח, ומגובה בעדויות מגוונות של פלסטינים, חיילים, ואזרחים ישראלים. הקמפיין השני, לעומת זאת, מבוסס על תחקיר עומק, במובן שהוא חודר לנבכי נפשה של ההנהגה הצבאית – ושל העומד בראשה – ונובע ממעמקי נפש זו. קמפיין זה עמוס ביטויים כמו "יעלון הוטרד" או עברו עליו "כמה שבועות מתסכלים" כשתוכניותיו להקלות נתקלו בהתנגדות וכו`. קמפיין זה מבטא, אם כן, את אשר על ליבו של הרמטכ"ל וקציניו הבכירים. על סמך עובדות אלו מפתיע לציין, שדווקא הקמפיין הראשון, המבוסס על תחקיר בשטח, מופיע ב"הארץ" כמודעות בתשלום מטעם ארגון "בצלם", ואילו השני מתפרסם בתור כתבות עיתונאיות של הכתב עמוס הראל. זאת ועוד, הקמפיין הצבאי מגובה בכתבותיהם של עוד מספר לא מבוטל של כתבים הנותנים ביטוי לדעותיהם של מפקדי הצבא. לעומת זאת, אין כמעט בחלק החדשותי של "הארץ" — החלק הראשון של העיתון — מקום אחר המוקדש לדווח על הפרות זכויות האדם בשטחים, לעדויות לא מצונזרות מן המחסומים של הפלסטינים המנסים לעבור בהם כדי להגיע לעבודה, לבית הספר, ולבית החולים, או של החיילים המוצבים בהם. זו בודאי הסיבה ש"בצלם" בחר לקנות ביוקר שטח פירסומי ב"הארץ" כדי לתת מקום גם לאותם הקולות.

אין די בהבדלים הללו כדי להכריע בין שני הסיפורים ההפוכים שמספרים לנו שני הקמפיינים. אך יש בהם לפחות לעורר בנו מחשבה וספק. ייתכן שרצוי שעיתון "הארץ" – והדבר נכון כמובן גם לכלי התקשורת האחרים במדינה — יעסיק בעמודי החדשות גם כתבים המתעדים את חיי היומיום של הכיבוש. לחלופין יכול "הארץ" לשקול גביית תשלום גם מהצבא הישראלי תמורת פירסום הקמפיין שלו, ולהעביר את הרהורי ליבו היומיומיים של הרמטכ"ל מטור הכתבות למודעות שאותם יממן דובר צה"ל.

דר` יגאל ברונר מרצה ללימודי דרום אסיה באוניברסיטת תל אביב ופעיל ב"תעאיוש"

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. דב

    כדאי לדר' הנכבד שיקרא גם את הכתבות של גידעון לוי באותו עיתון,

  2. אביבית אגם דאלי

    דווקא ההשוואה של הכותב בין המודעות בתשלום של 'בצלם' לכתבות הזכירה לי את המקרה של האדבסטרס. כאשר הם ניסו להציג מודעות המהוות אופוזיציה לתרבות הצריכה הם נתקלו בסרוב של בעלי הערוצים בטלוויזיה. אלו סרבו כי חששו כי מפרסמים יפסיקו לפרסם אצלם, למרות שאדבסטרס בקשו לפרסם מודעות בתשלום. המצב אצלנו קצת פחות בכי רע: לפחות אפשר לפרסם מודעות כמו 'בצלם' ובתשלום ובכל זאת להציג פן שונה של המצב. וגם, כמו שכתב דב למעלה, הכתבות של גדעון לוי בכל זאת מציגות עוד זוית ראיה.

  3. יוסי דהאן

    מהדיווחים בעיתונת על המתרחש ב"הארץ" (בין היתר במאמר ב"עין השביעית") עולה שבעוד שהמו"ל מעוניין מאד ב"תחקירי שטח" – דיווח על הפרת זכויות אדם, תמיכה בסרבנים (הוא אף כתב מאמר תמיכה בהם), הרי שהעורכים מרמרי/אסתרון מעוניינים יותר ב"תחקיר עומק" החודר לנבכי נשמתו של הרמטכ"ל ונשמות אחרות במימסד הביטחוני מדיני. על רצונו של המו"ל עמוס שוקן שהעיתון ירבה ב"תחקיר שטח" השיב מר מרמרי כי שוקן הוא מתאבד שיעי כיוון ש"תחקירי שטח" יבריחו את קוראי "הארץ", הוא התכוון כנראה לעירית לינור. כפי שדווח הסיבה שאורית שוחט הפסיקה לכתוב בעיתון קשורה אף היא לפרקטיקות "תחקירי העומק" שאימצו העורכים.
    כדאי אולי להזכיר כאן את מחקרו של דני דור על הדיווחים ב"הארץ" המחזק את טענתך. דור מציין שיש להבחין בין עמודי החדשות שם שולטים "תחקירי העומק" לעומת עמוד הדיעות שם מקצים לגדעון לוי ולעמירה הס מתחם מוגבל מאד ל"תחקירי שטח".