"זו לא יצירת אמנות, זה עיוות של המציאות"

דבי אילון

שגריר ישראל בשבדיה השחית יצירת אמנות שבה התנוסס דיוקנה של הנאדי ג`רדאת, שרצחה 21 בני אדם בפיגוע התאבדות במסעדת "מקסים" בחיפה. "זו לא יצירת אמנות", טען, "זה עיוות מכוער של המציאות". כל שוחרי התרבות הזדעקו: פגיעה בחופש הביטוי האמנותי, ונדליזם, ברבריות. השגריר צריך היה למחות בצורה מאופקת ומכובדת.

אבל למה בעצם? בעיני, אין דבר המעיד על עוצמתה והצלחתה של היצירה יותר מתגובתו של השגריר. בתגובתו העיד השגריר כאלף עדים על כך שהיצירה דווקא משקפת ומגיבה למציאות כלשהי, מציאות מעוותת שעד כה הצליח להרחיק מעיניו.

האסוציאציה הראשונה שהתעוררה בי כשקראתי על תגובתו של השגריר היתה הסצנה המסיימת את ספרו של אוסקר ויילד, "תמונת דוריאן גריי". כזכור, בתחילת הספר מצויר דיוקנו של עלם-החמודות ההולל דוריאן גריי. העלם מביע משאלה כי מאותו רגע ואילך ישאר קלסתרו צח וטהור כקלסתר המצויר בתמונה, ואילו התמונה תישא במקומו את סימני הגיל ובעיקר את עקבות ההשחתה המוסרית העתידים להיחרט בפניו. משאלתו מתמלאת.

הנה כמה פסקאות מסוף הספר, מן העימות האחרון בין דוריאן גריי המבוגר, שמאומה מכל מעלליו האיומים לא ניכר בקלסתרו, ובין הציור הנושא את אותותיהם:

There was only one bit of evidence left against him.  The picture itself,that was evidence.
He would destroy it.  Why had he kept it so long?  It had given him
pleasure once to watch it changing and growing old.  Of late he had
felt no such pleasure.  It had kept him awake at night.  When he had
been away, he had been filled with terror lest other eyes should look
upon it.  It had brought melancholy across his passions.  Its mere
memory had marred many moments of joy.  It had been like conscience
to him.  Yes, it had been conscience.  He would destroy it.
He looked round, and saw the knife that had stabbed Basil Hallward.
He had cleaned it many times, till there was no stain left upon it.
It was bright, and glistened.  As it had killed the painter, so it
[100] would kill the painter`s work, and all that that meant.  It
would kill the past, and when that was dead he would be free.  He
seized it, and stabbed the canvas with it, ripping the thing right up
from top to bottom.

לו אני היוצר, הייתי שולחת לשגריר עותק של ספרו של ויילד, לאות תודה על שסיפק את ההוכחה העליונה לרלבנטיות של יצירתו.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. יוסי לוס

    לא זכרתי את דוריאן גריי, אבל תגובתך קלעה בדיוק לתחושות שלי כשצפיתי לפני כשעה בטלוויזיה באירוע המצולם. אכן, המיצב הפך למיצג. בנוסף להצעתך ליוצר, הייתי מציע לו להפוך בפועל את המיצב למיצג, קרי להקרין את התגובה של השגריר בסמוך ליצירה עצמה. השגריר הביא בגופו את מעשי הכיבוש הונדליים אל מחוץ לישראל-פלסטין. הוא נטל לעצמו את הזכות להשחית ככל העולה על רוחו מקום שאינו שלו ודברים שאינם שלו.
    ראיתי את היוצר צועק על השגריר שהוא עושה בדיוק מה שממשלתו עושה בשטחים הפלסטיניים הכבושים. הוא אכן צודק, אבל השגריר סיפק ממד נוסף ליצירתו ובכך העשיר אותה והפיח בה חיים, ולכן היוצר היה צריך להודות לשגריר ולא לרגוז עליו על כך שהוא הורס את היצירה המקורית שלו, מכיוון שלא היצירה המקורית של אותו יוצר חשובה אלא איזו פעולה היא עושה במציאות.

  2. יוסי לוס

    שגרירה של ישראל איבד את העשתונות לנוכח תמונתה של מחבלת מתאבדת. מה הוא היה עושה אילו בתוך בריכת הדם היתה שטה לה תמונתו של הבוס שלו – אריאל שרון?

  3. אביבית

    אני מאוד לא מסכימה עם דברייך. איזה מן שגריר הוא זה המשחית יצירת אמנות (ועוד מקבל על כך גיבוי מהשר הממונה) באיזו מדינה אנו חיים שאלו הם שליחינו? אני מתביישת במעשה של השגריר. אפשר לפרש יצירת אמנות בכל מיני דרכים אבל להרוס אותה? איזו חוצפה. בכל זאת הוא אמור לייצג את ישראל ומעשה כזה ר'ק מציג את הישראלים ב"אור" מאוד בעייתי.

  4. מיכאל

    שבה טרוריסטית מוצגת כ"צחה כשלג" (שם ה"מיצג" הוא snowhite) ומגלים הבנה למניעיה (בטקסטים המלווים את היצירה)?
    מדובר בכאן בגילוי הבנה (ואולי אף הסתה) לביצוע פשעים נגד האנושות. כל ארגוני זכויות-האדם הבינלאומיים קראו לטרור הזה בשמו, רק ישראלים מסוימים מתעקשים להצדיק אותו. לא מפליא שהיוצר הוא ישראלי ושמפי ישראלים כמוך נשמעים גילויי ההבנה כלפי הטרור הפלסטיני.

  5. דרור

    כשקראתי את הידיעה באתר "הארץ" אתמול הייתי די משועשע, אבל כשראיתי בטלוויזיה באיזו יצירה מדובר קפא החיוך על שפתיי. זו יצירה טובה, שנעשתה בידי אמן מוכשר – היא אסתטית ומשאירה רושם רב. אבל באותה מידה שהאמן מוכשר, נפשו מורעלת.
    אחד המבחנים הטובים ביותר לבחון את מידת הלגיטימיות של רעיון כלשהו, הוא להפוך את היוצרות. שוו בנפשכם את דמותו של ברוך גולדשטיין משייטת בשלווה מעל גיגית של צבע אדום, ומעל כל זה סיפור מעלליו כרופא. בלי ספק מחזה רב-עוצמה, אולם גם מחליא.
    אם ביקש האמן פרובוקציה – הרי הוא קיבל פרובוקציה, ולכן לא ברור לי על מה כעסו. הוא היה צריך להגיב בנינוחות ולומר שהוא שמח על כך שיצירתו חוללה את האפקט המקווה. אם הוא בא לפאר את מעשה המחבלת-המתאבדת, אזי הוא בן אדם נתעב. אם הוא בא להעביר מסר אחר – הרי שהוא לא כל כך הובן.
    אגב, צודק האמן בכך שיצירתו היא במסגרת חופש הביטוי והדמוקרטיה, אם כי אפשר לראות בתגובת השגריר מימוש של אותה זכות. אני רק תוהה מה הביא את אוצר התערוכה השוודי לשלב מיצב כזה דווקא בתערוכה שעוסקת במניעת ג'נוסייד.

  6. אריה דיין

    רק מעטים (אם בכלל) מבין המשתתפים בויכוח על התקרית במוזיאון בסטוקהולם טרחו לקרוא את דברי ההסבר למיצב, שחיבר דרור פיילר ושמצוים באתר האינטרנט של המוזיאון. מי שקרא, יכול היה גם להבין את המסר האמיתי של פיילר: ישראלים חפים מפשע, שעל דמם שטה תמונת המתאבדת, משלמים בחייהם על עוולות הכיבוש. וזהו, ככל הנראה, גם המסר שהשגריר מזאל אינו יכול לשאת.

    מה שהביא את השגריר לנהוג כפי שנהג איננו העובדה שהמיצב "מפאר את הטרור", משום שהמיצב של פיילר אינו מפאר את הטרור אלא מציג אותו דווקא כמי שפוגע בחפים מפשע. שני דברים גרמו, לדעתי, למזאל להתנהג כפי שהתנהג: (1) העובדה שהטקסט של פיילר מציג את הרקע לפעולתה של המתאבדת והטראומות האישיות שהיא עברה כתוצאה מהכיבוש; זה סותר, כמובן, את "קו ההסברה" של המדיניות הישראלית הרשמית, לפיו פעולות ההתאבדות נובעות אך ורק מ"שנאה" ומ"אנטישמיות". (2) העובדה שהטקסט של פיילר "מעיז" להציג גם אזרחים ישראלים-יהודים בתור קורבנות הכיבוש.

  7. ד"ר יחיעם שורק, מכללות בית ברל וסמינר הקיבוצים

    הנני תומך ומאמץ במלוא חום את עמדתה של דבי אילון ושל רוב המגיבים הרואים בתימהון ביזארי, אם כי כזה שלא מפיל מן הכיסא, את תגובתו הברוטאלית, הוונדלית, האנטי-תרבותית של השגריר. אגב, לא ידעתי האם לפרוץ בצחוק מתגלגל, או לחלופין בבכי מר כששמעתי הבוקר כי שר חוצנו, סילבן שלום וראש ממשלתנו שרון גיבו לחלוטין את התנהגותו של השגריר, שיבחוה, וכרגיל (איך לא?!) פטרו את האירוע המיצב/מיצגי כעוד אקט של אנטישמיות, ואשר על כן ראויה, לדעתם התנהגותו של השגריר ואף דורשת טפיחה סח'בקית הגונה על השכם (ועוד אגב, כדי שלא אשכח, כמה מדהים הקשר הפתטי בין תגובת מנהיגינו לבין אישורם לשגרירות בלונדון את המועמד חפץ, למרות שתעודותיו אינן אמינות – בלשון המעטה, בקיאותו באנגלית רדודה ואך הקהילה היהודית שבלונדון הביעה הסתייגות ממנו. אך אנו, קרי ממשלת ישראל, יודעים מה טוב לנו, ושהגויים לא יחליטו האם ראוי שידע אנגלית, שייצגנו כראוי ועוד. די שהוא יהודי כשר מארץ הקודש כדי לתייג אותו כאור פוטנציאלי לגויים. ואם יסתייגו, שישתו את מי התיימז). הגם שהנני תומך במסר של המיצב/מיצג, היינו – קורבנות חפים מפשע כריאקציה לכיבוש המשחית, יש להפריד בכל מקרה, כמעט תמיד, בין אמנות ותרבות לבין פוליטיקה או אידיאולוגיה כלשהי. נזכרתי כיצד עוררו מספר ציורים שהוצגו במוזיאון תל-אביב זעם רב בקרב צופים, וכתוצאה מכך נגנזו חלק מהציורים – לאחר שעוררו סערה בציבור ומיטב החוקרים בתחום האנטישמיות והשואה יצאו חוצצים כנגד תצוגת הציורים. מדובר, לתיזכורת ביצירות ששילבו את סמלי המגן-דויד וצלב הקרס – יצירות שניתן בדיוק רציונלי ולוגי להוכיח את ההיפך מהסיבה שהחרידה את המבקרים ובעיקר את ניצולי השואה. יצירה היא יצירה היא יצירה. אם היא נועדה בכוונת מכוון לפגוע ולו בייצור אנושי אחד, אזי מזומנים כלים חוקיים ואמצעים משפטיים להשמיע את הטיעונים בצורה מכובדת, או לחלופין לעורר דיון ציבורי או בכל פורום אחר בנידון. לעומת זאת התנהגות כמו זו של השגריר מבטאת וולגריות, דורסנות (עיינו ערך "כיבוש משחית") ובכלל אנטי-תרבותיות. אני נזכר ב"עוזר מציל" של ש"ס (מבית היוצר של "הגשש החיוור"), המטביע נשים שאינן מפגינות צניעות בלבושן ה"ימי", ושואל את עצמי: האם בעקבות התנהגותו של השגריר נשגר לעולם הרחב את מיטב רבנינו-מטיפינו-קדושינו שיעקרו אחת ולתמיד את שורשי המרעין-בישין בעולם: זנותיזם, הומוסקסואליזם, לסביזם, נודיזם וסתם חילוניזם. "יידישע פיראטען", קדימה הסתער ובא לציון גועל.

  8. נמרוד

    בשצפם וקצפם של המאורעות, עדיין לא הצלחתי להבין מהו המסר של המיצג. האם הוא בא להצדיק את המחבלת? האם הוא רק בא להצביע על קורבנות ישראלים כקורבנות הכיבוש? אם כך, מדוע המחבלת מוצגת כשלגיה, חפה מכל אחריות מוסרית למותם של 21 אנשים חפים מפשע?
    זהו מייצג פרובוקטיבי, אין ספק בכך – אבל מהי מטרת הפרובוקציה? האם זה ברור לנו, והאם זה ברור לפחות ליוצר המיצג?
    לצערי הרב, הצעקות הקיצוניות והמתלהמות לא מגיעות רק מצד ימין. בהתנגדותנו לעוולה מוסרית אחת, אסור לנו להצדיק עוולה אחרת.
    קשה לי לקחת צד בויכוח בנוגע להתנהגותו של השגריר. אם קצפו יצא על כך שהמייצג מצביע על כך שאזרחי ישראל הם קורבנות הכיבוש – הרי מדובר בהתנהגות ברברית. אם קצפו יצא על כך שהמייצג מציג את המחבלת המתאבדת כקדושה וטהורה (ואילו הקורבנות הפלסטינים והישראלים הם אמורפיים, רק שלולית של דם) – הרי שאני רואה את מעשהו של השגריר כאמיץ ונכון.
    האומנות יכולה לעסוק בכל נושא – אך מנגד, היא לא קדושה. במקרה הזה, ככל הנראה היא "מטמאת את הידיים" במובן אחר לחלוטין.