זהו הטקסט ליד יצירתו של האמן דרור פיילר, את הטקסט כתבה רעייתו, האמנית השבדית גונילה חולד, ובו לסירוגין ציטוטים לא רציפים מאגדת שלגייה, ומשפטים שונים, מקוטעים בחלקם, המתייחסים למניעי ומעשי המחבלת שפוצצה עצמה במסעדת מקסים.
(באדיבות מערכת וואלה) הנה הטקסט המלא. המשפטים המודגשים לקוחים מ"שלגייה", האחרים מקורות חייה של המחבלת.
פעם אחת, באמצע החורף
עבור מיתות ה-12 ביוני של אחיה, ובן-דודה
ונפלו שלוש טיפות דם
היא הייתה גם אישה
לבנה כשלג, אדומה כדם, שיערה שחור כהבנה
תמימה למראית עין עם דמות אוניברסלית לא-אלימה, חושדת פחות במניעים
והאדום נראה יפה על פני הלבן
הרוצח עוד ישלם את המחיר ואנו לא נהיה היחידים שבוכים
כמו עשב שוטה בלבה עד שלא הייתה לה שלווה יומם וליל
הנאדי ג`ראדאת הייתה עורכת דין בת-29
אברח לי אל היער העבות, ולא אשוב הביתה לעולם
לפני שהאירוסין התקיימו, הוא נהרג בהיתקלות עם כוחות הביטחון הישראליים
והיא רצה על פני אבנים חדות ודרך קוצים
היא אמרה: דמך לא נשפך לשווא
ועמדה לנקב את ליבה התם של שלגייה
היא אושפזה, מוכת צער, אחרי שחזתה בירי
וחיות הפרא בקרוב יטרפוך
אחרי מותו, היא הפכה למפרנסת והקדישה את כל-כולה למטרה זו
"כן", אמרה שלגייה, "בכל לבי"
בוכה מרות, היא הוסיפה: "אם אומתנו אינה יכולה לממש את חלומה ואת מטרות קורבנותיה, ולחיות בחירות ובכבוד, אז שיימחק העולם כולו"
ברח לך, אם כן, ילד מסכן
היא עברה בחשאי אל תוך ישראל, הסתערה אל מסעדה בחיפה, ירתה במאבטח, פוצצה את עצמה ורצחה 19 קורבנות חפים מפשע
לבנה כשלג, אדומה כדם, ושיערה היה שחור כהבנה
ואנשים רבים אכן בוכים: משפחת זר, משפחת אלמוג וכל הקרובים והחברים של ההרוגים והפצועים
והאדום נראה יפה על פני הלבן
אני לא אוהב אמנות-מוות, כזו שמנסה לראות את המוות כמשהו אסתטי, פואטי. מה גם שלא מדובר פה ביאנוש קורצ'ק שהחליט שלא להציל את עצמו בלי הילדים שהיה אחראי להם, אלא במישהי שהחליטה לנקום את כאבה בהריגת חפים-מפשע, ביניהם אפילו אנשים מבני-עמה! אין שום דבר רומנטי בישיבה במסעדה שלווה בלב העיר עם חומר נפץ. מצטער.