הורסים ומקוננים

יוסי דהאן

צפיתי אתמול במשדר של ערוץ 1 אודות המשבר באקדמיה הישראלית. שעה של טלביזיה שהתפזרה לכל רוח. דנו שם בכל נושא אפשרי: באיכות האקדמיה הישראלית, בשכר נמוך של הדוקטורנטים לכימיה, בתרבות הלימודים השערורייתית של הסטודנטים ולסיום הציגו כתבה על מרצה ביזארי ומופרע (אלוף משנה במיל) שאשתו צריכה לקבל אישור למעבר דרך שתי דלתות מבעלה הדוקטור על מנת להגיע לחדר השינה המשותף.

גם הדיון באולפן לא הוביל לשום מקום, המתדיינים היו דוד ברודט, שעבר את המסלול הרגיל מפקיד אוצר לטייקון הון, זאב שטרנהל ומשה קווה, נשיא או רקטור אוניברסיטת בר אילן. קווה זה, לא אמר בדיון דבר בעל ערך אלא רק חזר וציין שחשוב לא לאמץ פתרונות רדיקליים. איש הפשרות הזה  זכור לי כמי שהצהיר לפני כמה חודשים כי הפיתרון היחיד לבעיות הכלכלה של החברה הישראלית הוא ביטול כל ההסכמים הקיבוציים. אני מניח שהגאון הבלתי רדיקלי הזה התכוון לביטול כל ההסכמים מלבד ההסכם הקיבוצי של סגל המרצים הבכיר באוניברסיטאות.  

נהמת הדיון היתה קינה. קינה שקוננו ירון אזרחי, זאב שטרנהל ואחרים על רמתו הנמוכה של בוגר התיכון הישראלי. בורותו וצרות אופקיו, טענו הפרופסורים,  לא מאפשרים לקיים השכלה גבוהה ראויה בארץ.

כמה אירוני, אם יש גורם מרכזי אחד המשחית את ההשכלה והחינוך בבית הספר הישראלי, זו מערכת ההשכלה הגבוהה.

האוניברסיטאות הפכו את מערכת החינוך הישראלית לשפחתה של מערכת ההשכלה הגבוהה. מנגנון סלקציה הנמשך לאורך כל חיי הילדות והנעורים. כל לימודי התיכון מכוונים לעמידה בתנאי הקבלה של האוניברסיטאות. כל תלמיד וכל תלמידה תיכון יודעים שאין טעם ללמוד ספרות או להשקיע בהרחבת אופקים בפילוסופיה ואמנות. את הזמן הפנוי חשוב יותר להשקיע בלימוד חמש יחידות במתמטיקה. עדיף ללמוד חמש יחידות בפיסיקה או כימיה על פני לימוד מעמיק של סוציולוגיה או הסטוריה.

 שעבוד מערכת החינוך הישראלית כמנגנון סינון לדרישות הקבלה של האוניברסיטאות, יצר לא רק בוגרי תיכון חסרי השכלה וצרי אופקים אלא גם אזרחים עתידיים תחרותיים ואנוכיים, חסרי מחויבות לדמוקרטיה ולערכים כסולידאריות וצדק חברתי.

קשה היה שלא לגחך נוכח קינתם של שומרי הסף הללו על דלדולה של הרוח הישראלית.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. דויד

    האם העובדה שמישהו היה בעל תפקיד בכיר באוצר פוסל אותו מלהביע את דעתו? האם זהו חופש הביטוי שלך? אני מסכים לגבי קווה: הוא לא תרם מאומה לדיון. אבל אם אני לא טועה, פרופ' שטרנהל הוא סוציאל-דמוקרט, אולי קרוב יותר לדעותיך מאשר לדעות של הימין החדש. אז מביאים מגוון דעות, זה נראה לי בסדר גמור.
    לעומת זאת הביקורת שלך על האוניברסיטאות מעניינת ומעוררת למחשבה. הייתי שמח לשמוע איך אתה היית מנהל את המערכת של ההשכלה הגבוהה לו זה היה בידיך. והייתי שמח לשמוע זאת גם בנושאים אחרים שאותם אתה מבקר בחריפות באתר הזה. אני בטוח שלמי שיש ביקורת בכל נושא, יש גם תורה מוצקה מה כן צריך לעשות ואיך. תודה.

  2. יוסי דהאן

    שלום, הפיכתו של ברודט מפקיד אוצר לטייקון הון לא פוסלת אותו מלהביע את דעתו. ציינתי את העובדה הזו כיוון שזה מבטא מגמה בעייתית רבת שנים של "דלתות מסתובבות" בחברה הישראלית. בעלי תפקיד באוצר שמתווים את המדיניות, כשלחברי הכנסת יש מעמד של בקושי סטטיסטים, ההמטיפים להידוק חגורה, קיצוץ בתקציבים חברתיים והפרטה של נכסים ציבוריים במתנה לבעלי ההון (ראה עניין צים שנמכרה לאחים עופר ברבע מחיר בשבוע שעבר), נוחתים זמן קצר לאחר פרישתם במשרה המלווה בשכר בעל שש ספרות אצל אותם בעלי הון. דוגמה נוספת, אוהד מראני, מנכ"ל האוצר הקודם שיכהן כיושב ראש דירקטוריון בתי הזיקוק שגם הם נמכרו בתקופת כהונתו לאותם אחים עופר בחצי מחיר. גם למראני מותר להביע את דעתו, אין לזה קשר לחופש הביטוי.
    לעיתים לאיציק ולי או לכותבים אחרים באתר יש רעיונות קונסטרוקטיביים ולעיתים אין. לביקורת עניינית יש ערך משל עצמה גם כאשר היא לא מלווה בהערות קונסטרוקטיביות.

  3. יוסי לוס

    יופרד ההון מהשלטון ועד אז יובלטו הקשרים ביניהם ללא הפסקה בכלי התקשורת הציבוריים.

    אבל איך אפשר לצפות לכך כאשר רשתות הכבלים הם בבעלות ההון והטלוויזיה הציבורית היא בבעלות השלטון, ושני אלה נצמדו זה לזה כזוג יונים מאוהבות שמריחות האחת את בית השחי של השניה ומחרבנות על כולנו מגובה כה רב עד כדי כך שיש כאלה מבינינו שראייתם קצרה והם סבורים ששלג צח נופל להם על הראש.

  4. שמעון

    שתי גישות חינוכיות התקיימו בעבר, כמו היום, האחת דוגלת בחינוך לכל לעומת חינוך סלקטיבי לבני עשירים:
    [ והעמידו תלמידים הרבה ] שבית שמאי אומרים אל ישנה אדם אלא למי שהוא חכם ועניו ובן אבות ועשיר ובית הלל אומרים לכל אדם ישנה שהרבה פושעים (נכשלים)היו בהם בישראל ונתקרבו לתלמוד תורה ויצאו מהם צדיקים חסידים וכשרים:
    מסכת אבות דרבי נתן נוסחא א פרק ג ד"ה

  5. matityaho shemoelof

    אני רוצה להזכיר מספר נקודות נוספות בנושא ההשכלה הגבוהה, שנראות לי חשובות לקונטטקסט החברתי-כלכלי והמעמדי, כפי שהזכיר פרופ' אריאל רובינשטיין לפני סטודנטים מאירוע של "הקמפוס לא שותק" בוורסיה משלי :
    1. מדוע האוניברסיטאות שאמורות לייצג את ההשכלה הגבוהה ואת הערכים האוניברסיליים, נותנים יד לקבלני משנה ש"סוחרים" בעובדי הניקיון ועובדים אחרים במינהלה, האם אנשי הסגל, היו מעוניינים שנייבא פרופסורים ממדינות זולות יותר ונביא אותם להרצאות ?
    2. מדוע לא שמים דגש על לימודים חברתיים, שישנו את המגמה של תוכניות מינהל עסקים ולימודי כלכלה, לייצר ידע, שמכוון להשקפת עולם קפילטיסית אנוכית, שלא שמה דגש על ראיית המאקרו החברתית הכוללת ועל אחריות החברה לחלשים בתוכה ?
    3. מדוע לא ניתן מקום להכנסת הפוליטיקה לתוך האוניברסיטאות, ומדוע מנסים ל"מכור" לנו את המחשבה שיש הפרדה בין ידע אובייקטיבי לדעה סובייקטיבית ?
    4. מדוע לא קמים אגודות הסטודנטים השונות בכלל והסטודנטים בפרט כנגד הורדת השיטה של המצרף, שמונעת מאוכלוסיות חלשות יותר להיכנס לאוניברסיטה ?
    5. האם האקדמיה היא באמת רב תרבותית או היא מעין רדוקציה כללית למושג רב תרבותיות ?
    האם לא נעשה עוול ודה לגיטימציה למושג בפרט ודלדולה של המחשבה הרב תרבותית בישראל, כחלק מניסיון כולל של תפיסה הגמונית אירופוצנטרית, שלא מוכנה תחת שימוש בערכים אוניברסליים מערביים לקבל את ה"אחר" בכלל ?

  6. דני בליר

    אני מסכים לרב דבריו של הכותב, וודאי לרוחם המשקפת דיון שניסה להתמודד עם מטרה כמעט חסרת סיכוי, ולא תמיד באמצעים המוצלחים או הנכונים ביותר. עם זאת, אני נוטה להיות קצת יותר סלחן עם המשתתפים, ולהעיר שלוש הערות לעניין עצמו:

    ראשית, אני לא מצאתי סיבה לפקפק בכונותיהם הכנות וברצינותם של המשתתפים, וספק אם הכותב מצא כזו. דעתו השונה על הפתרונות הרצויים לא מצדיקה זלזול (לפחות בכמה מהם), או גיחוך כלשהו.

    שנית, הקשר הברור לכאורה שמצייר הכותב בין ההשכלה הגבוהה ובין רמת החינוך (קרי, יסודי עד תיכון) אינו טבעי כל כך, לפחות לא עבור הקורא הזה, ולא אפרט. יתר על כן, בתוכנית המוקדשת ל"מצב ההשכלה הגבוהה" רק צפוי שאנשי האקדמיה יתלוננו על רמת הנרשמים, בדיוק כפי שבתוכנית המתרכזת ב"רמת בתי הספר" יתלוננו מורים על ההשפעה ההרסנית של ההשכלה הגבוהה (היחס אליה, וכו').

    הערה אחרונה – המגמה המקובלת (לאו דווקא מנקודת התיחסות רלטוויסטית) של להביע דעה חינוכית, פוליטית או אחרת בהסתמך על ביקורת אקדמית או אומנותית צופנת בחובה בעיות אתיות רבות. אציין רק אחת מהן: טשטוש הגבולות בין הביקורת העיתונאית ובין הדיאלוג הפדגוגי מסב נזק לשניהם, ובסופו של דבר גם הופך את הקורא והקריאה לפחות ביקורתיים.

    תודה (תגובה ראשונה באתר !!)
    דני.

  7. מתיתיהו שמואלוף

    1. דני האם יש הבדל בין הפדגוגיה לפוליטיקה ? האם במצב הקיצוני בארץ יש הבדל בין ההתערבות של השבכ בקביעת המורים הפלסטינים, שחיים דרך אגב, במדינה שאמורה להיות גם שלהם בצורה שיוויונית ? האם מורה מזרחי מודע שרוצה ללמד את הנרטיב המזרחי, יכול ללמד אותו כשהנרטיב המזרחי הינו אנטי ציוני ? האם בית הספר מסוגל להכיל אותו ?
    2. בקשר "דלדולה של הרוח באמריקה" אהבתי איך טענתם את המושג מחדש אחרי הרדוקציה שעשה לה פרופ' אלן בלום, חוקר די שמרן בדעותיו ואשר יצא נגד האפליה המתקנת ונגד ההתקפה על הערכים האוניברסליים בשם הרלטיביסיזם והביקורת הפוסט מודרנית בויכוח על מרד הקמפוסים בארה"ב, או לא תקף את הממשל על רמת התיכון הגרועה ובמקום זה אמר שלאוניברסיטה יש מה להביא לצעירים {שבהם הוא זילזל וזה לא אשמתם, אם כי האשמה על החינוך הציבורי וכל ה"קפילטליזם התעשייתי המאוחר" שבו הם גדלים} בנושא כמו אהבה, מוסיקה ועוד. אם כי כוונתו הייתה טובה ובזמנו האמנתי בלב שלם שהוא אכן הביא את הבשורה,.

  8. שירה אוחיון

    הי יוסי, ראה בעניין זה תגובה ששלחתי לפני כחודש להארץ ולא פורסמה.

    בגידת האינטלקטואלים – תגובה לכתבה "ישראלים- לא בבית ספרנו" (מוסף הארץ 19/12/03)
    אנשי המחקר והאקדמיה הישראלים מתפלאים על הוקעתם מקהיליית המחקר הבינלאומית.הם קובלים על בידודם האקדמי וטוענים שאין לערב מחקר עם דעות פוליטיות.
    לאורך המאות ה-19 וה –20, עולם האקדמיה והמחקר נקט עמדות מוסריות נחרצות בנושאים פוליטיים וחברתיים היו אלה אנשי רוח ומשכילים רוסיים שהתייצבו לצדו של מנדל ביילס בזמן משטרו החשוך של הצאר ניקולאי השני. בייליס הואשם ברצח נער אוקראיני, וזכאותו הוכחה לאחר התערבותם של אנשי שמאל מרוסיה וארצות אחרות. היו אלה אינטלקטואלים ואנשי אקדמיה צרפתים שזעקו את חפותו של אלפרד דרייפוס , הם אלו שהצילו את כבודה של הדמוקרטיה הצרפתית מעל דפי ההיסטוריה. ובארה"ב, היו אלו הסטודנטים ואנשי הסגל האקדמי שהציבו באומץ מראה אל מול פני הממשל האמריקאי בתקופת מלחמת וייטנאם. הם היו הראשונים במאבק הולך ומתרחב נגד הקונצנזוס בעניין המעורבות באזור נידח של העולם והתקרנפות הציבור והם גם היו הראשונים, שעוררו את הדיון הציבורי בדבר איוולתה של מלחמה לא נחוצה זאת.
    מידת האוטונומיה היחסית השמורה לאינטלקטואלים ולאנשי אקדמיה ויכולתם לנקוט עמדה ביקורתית כלפי השלטון הנם שני מדדים חשובים להיותה של מדינה דמוקרטית וליברלית, שהרי מעצם הווייתו אמור המחקר האקדמי לחנך לחשיבה ביקורתית. כאשר קהילייה אקדמית במדינה זאת או אחרת אינה נוהגת כך, מעורר הדבר ספיקות בדבר חוסנה הדמוקרטי של אותה מדינה .
    למרבה הצער, אנו עדים בשנים האחרונות למקרים רבים שבהם בחר הממסד האקדמי בישראל, על חוקריו ותלמידיו לעמוד מנגד ולא לנקוט עמדה ברורה. מדוע למשל לא נשמע לאחרונה קולן של האוניברסיטאות בעניין דיכוין של קבוצות שוליים כמו ציבור הנכים או האמהות החד-הוריות? מדוע לא מתייצב הסגל האקדמי הבכיר לצדם של קבוצות אינטלקטואלים בעלות סטאטוס כלכלי נמוך מהם כמו המורים או הסטודנטים? ומה בעניין הסכמתם בשתיקה של אנשי האקדמיה מאז פרצה אינתיפאדת אל אקצא עם פעולות הממשלה, שגורמות לזילות דמם של יהודים וערבים כאחד ? היכן נשמעת דעתו של הממסד האקדמי המתון הליברלי המשכיל, אותו ציבור שלא התקרנף? מדוע לא נשמעת דעה נחרצת של הסגל האקדמי הבכיר בעניין הכיבוש המתמשך של אוכלוסייה גדולה וכתוצאה מכך- הכרסום ביסודותיה של הדמוקרטיה הישראלית ?
    נראה ששתיקת הממסד האקדמי הבכיר ופרישתם במודע ובמתכוון מהשיח הציבורי בעניין הכיבוש שנמשך כמעט ארבעה עשורים, בעניין המדיניות הכלכלית התאצ'ריסטית- דארוויניסטית שמובילה הממשלה והפגיעה בשכבות החלשות נובעת מהסכם שבשתיקה שנכרת בין הממסד האקדמי לבין ממשלת שרון. לפי הסכם זה, הסגל האקדמי הבכיר באוניברסיטאות אינו משמיע קול זעקה לנוכח הפגיעה היומיומית בזכויות האדם והאזרח בשטחים, הרס מדינת הרווחה והפגיעה בקבוצות מוחלשות, ובתמורה לכך נשמר הסטאטוס-קוו בעניין שכרם שכמעט ואינו נפגע בניגוד לשאר המגזרים במשק.
    נכון, פה ושם ישנם אנשי סגל אקדמי שמביעים דעתם ללא חשש ובאומץ לב ציבורי, אך הם עושים זאת כאינטלקטואלים בודדים. הממסד האקדמי אינו נוקט עמדה קולקטיבית כגוף רשמי ואף גרוע מזה הוא אף אינו מתייצב מאחוריהם ומנסה לדחוק אותם אל שולי השדה האקדמי.
    לצערנו הרב, לא ייזכרו אנשי המחקר והסגל האקדמי בהיסטוריה של מדינת ישראל כבעלי אומץ וכמי שהתייצבו מול מדיניות ממשלתם חדורי תחושת שליחות אוניברסלית וצדק חברתי. הם לא ימנו בנשימה אחת עם אנשי האוניברסיטאות והסטודנטים האמריקאים שהתנגדו למלחמת וייטנאם, ולא עם המשכילים והאינטלקטואלים הצרפתים בפרשת דרייפוס. את המלחמה בכיבוש ובדיכוי הפלסטינים עושים אנשי אקדמיה בעלי מצפון מחוץ מדינת לישראל, זאת במקום שהביקורת העצמית החיונית כל כך לקיומה של ישראל כמדינה דמוקרטית תצא מתוכה.

    שירה אוחיון