• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

אי שם באמריקה הרחוקה

רשמים מהרצאתה של ג`מייקה קינקייד באוניברסיטת תל אביב

אתמול הרצתה ג`מייקה קינקייד, סופרת קריבית-אמריקאית, באוניברסיטת תל-אביב. קינקייד היתה אורחת של החוג לספרות אנגלית, והרצאתה מומנה על ידי קרן לזכרה של יעל לוין.

ההרצאה התקיימה באחד האולמות בבניין גילמן, באנגלית, ונועדה, ככל הנראה לסגל אקדמיה, לסטודנטים ולשוחרי ספרות ששמעו של קינקייד ופועלה מוכר להם.

מיד עם כניסתי לאולם הבחנתי, כתמיד, בעובדה המצערת שחברתי ואני הננו המזרחיות הנראות היחידות באולם. המצאותי במיעוט מזרחי באולמות, במסדרונות ובחדרי לימוד מוכרת לי היטב משנות לימודיי באוניברסיטה, וכתמיד – לא התפלאתי על כך. שמחתי מאוד כשראיתי את פרופ` סמדר לביא מגיעה, ראשית בשל תחושת השותפות, ושנית, בהכירי את סמדר, תיארתי לעצמי שהיא תעלה את הנושא המזרחי (פלסטיני)-אשכנזי למול קינקייד וקהלה האשכנזי האוהד; להתפעל מסופרת שחורה אמריקאית זה מאוד קל, שהרי היא אקזוטית, רחוקה ובלתי מאיימת. ואכן, כל דבריה של קינקייד על צבע ועל אפלייה על רקע אתני התקבלו בהנהוני הסכמה ובאמפתיה מוחלטת. הרוח הפוסט-קולוניאלית שכל כך  מקובלת באקדמיה שרתה גם כאן, ודבריה של קינקייד על גזענות, שנאמרו אמנם בהחלטיות, אך לטעמי כלל לא היו מרחיקי לכת, התקבלו על ידי קהל המאזינים כמובנים מאליהם: בעידן ה"פוסט" כמו בעידן ה"פוסט"…

זאת ודאי משום שאין ברעיונות אלה כדי לערער את המעמד הפריווילגי של אותם מאזינים כאינטלקטואלים אשכנזים שמזינים את ההגמוניה הישראלית ומוזנים על ידה – שהרי בכל זאת מדובר בגזענות אמריקאית, ואולי  גם משום שעצם היותם רעיונות שכבר עוכלו, פופולאריים אפילו, ניסיון לערער עליהם יהווה הפרה בוטה של חוקי הפוליטיקלי קורקט.

בנשוב הרוחות האלה באולם, תהיתי באיזה אופן יתקבלו דבריה של סמדר, אם תבחר לדבר. כמו שצפיתי, הציות לחוקי הפוליטקלי קורקט שעבד במלוא האון מול קינקייד נזנח כאשר עלה קולה של לביא. אחרי ההרצאה ניתנה לקהל הרשות לשאול שאלות. פרופ` סמדר לביא, בהשתמשה בתכנים שנאמרו זה עתה ע"י האורחת,  ביקשה לשאול את קינקייד על הקשר בין האפרוח השחור מספר הלימוד שלה בכיתה א` לבין היותה "אופר" בת 16 במשפחה לבנה והסופרת השחורה השנייה שפירסמה בהוצאת הניו-יורקר. היא הוסיפה ושאלה האם היא, קינקייד,  מודעת לקיומה של אפלייה אתנית בישראל והאם היתה מגיעה לארץ לו ידעה שבקהל לא יהיו מאזינים שחורים, כמו שאין כמעט שחורים בסגל האקדמיה או בקרב תלמידיה. סמדר אמרה לה שהיהודים שהיא מכירה מניו יורק הם אשכנזים, אבל שהרוב בארץ הם יהודים מזרחיים וערבים, ושגם בישראל, ממש כמו באמריקה, כמו במסדרונות ההוצאה המכובדת ה"ניו-יורקר", לא מדברים על צבע.

מהרגע הראשון בו התברר הנושא עליו סמדר מדברת החלה תסיסה מבוהלת להתפשט באולם. גברים ונשים החלו מצקצקים בלשונותיהם, נאנחים בקול רם, מלחששים, רוטנים, מוחים, צוחקים, כאומרים "עוד פעם הנודניקית הזאת". הקיצור – קמה מהומה, ויו"ר המושב, ד"ר הדה בן-בסט, אמרה לסמדר שזה לא כנס פוליטי, והורתה לקינקייד להתעלם מהשאלה. בינתיים קינקייד אמרה משהו סתום נוסח "המקום הזה נראה בדיוק כמו בית הכנסת שלי", וזכתה למחיאות כפיים סוערות.

מאוחר יותר התברר לי שקינקייד התגיירה ונשואה ליהודי, מבעלי הניו-יורקר, ואז הבנתי שבהערה שלה על בית-הכנסת היא, למעשה, הביעה תחושת שייכות לקהל שבקרבו היא מצוייה: יהודים אשכנזים, כמו בן זוגה, כמו הקהל בבית-הכנסת שלה.

השאלה הבאה שנשאלה התייחסה למצב הפוליטי בישראל, היינו הכיבוש, וגם היא התקבלה במחאות מצד הקהל, אלא שעליה, באורח פלא, התירה ד"ר בן בסט לקינקייד להשיב (!) מתעלמת במפגין מכך ששניות ספורות קודם לכן היא השתיקה את סמדר בשל הפוליטיות שלה.  קינקייד ענתה שהיא מאמינה שכשמישהו מזמין אותך לבקר בבית שלו, אסור להגיד לו איך לנהל את אורח חייו, וכמובן, זכתה למחיאות כפיים סוערות (גם ע"י פרופ` חנה נוה, שלפני שבועיים בדיוק אירחה את פרופ` ג`ודית באטלר בכנס שהיה הרבה יותר מפוליטי, ועודדה אותה לבטא את דיעותיה על מדינת ישראל ועל פועלה, אותה חנה נוה שאם היו אומרים לה להפסיק לקטר על ייצוג מועט של נשים היתה זועמת, אבל במקרה דנן היה לה כל כך נוח לשתף פעולה עם שתיקה, עם אי-נקיטת עמדה ועם השתקה).

כריכת ספרה של קינקייד "מקום קטן"
כריכת ספרה של קינקייד "מקום קטן"

תשובותיה החמקמקות של קינקייד הכעיסו ואכזבו אותי מרות, על אף שתיארתי לעצמי שהיא במידה זו או אחרת שבוייה בידי מארחותיה, ושהיא נזהרת במכוון מהיכנס לשטח אש, כדי לא לעורר מהומה.  בנסיונותי לבאר את פשר עמדת השתיקה שלה,  חשבתי שייתכן שמעורבות פוליטית היא פריוויליגיה השמורה לנשים לבנות כמו באטלר ומנגד תהיתי האם היא הגיעה לסוג של שובע שמעוור את עיניה מראות, ועל כן היא מתעקשת לדבר רק על היצירה שלה.

עם זאת, ברי לי שכאשה שחורה, שכל קיומה בעולם הספרותי-האקדמי הלבן מלובן הוא מעשה פוליטי, דבריה של פרופ` לביא היו חודרים לליבה והיא היתה עשויה להתעניין בהם לולא הרוח באולם לא היתה רוח הסתה והשתקה.

בשלב הזה, הרגשתי שאני בולטת באופן מיוחד. בולטת, ועם זאת דלת נוכחות עד כדי התאיידות.  הצביעות, אמות המידה המזוייפות, הגזענות, ההשתקה והאלימות במסווה של אינטלקטואליות שמילאו את האולם הלמו בי ללא רחם. מעט אחר-כך נמלטתי משם, מיואשת עד עפר. לצנינים היה בעיניי שיתוף הפעולה עם הרוב המדמים מצד המרצות שלי ומצד חברות לספסל הלימודים, שנכחו באולם, כאלה שיוצאות תדיר למאבקים על רקע "מדיני" או מגדרי, אך לעולם לא יטו שכם במאבק החברתי-כלכלי.

בנשים אלה המילה "מזרחיות" מעוררת תרעומת, בחילה, שעמום. מגוחך, כמובן, ששאלה מתבקשת על אתניות נדחתה בכזו תקיפות.  אני תוהה במה בדיוק טמון הכשל האנלוגי – כיצד באופן עקבי נמנעים/ות ממעשה השלכה כה פשוט. אני סקרנית לדעת כיצד יסבירו לעצמם יוזמי ההרצאה ויושבי הקהל הדכאניים את אי עשיית הקישור בין דיכוי אחד למשנהו, ויותר מכך הייתי רוצה לדעת איך הרגישה קינקייד לנוכח האלימות הזו. האם נבוכה בגלותה את המוסר הכפול שמשמש את מארחיה?

שבתי הביתה זועמת ומתוסכלת, בעיקר משום היותי מיעוט שאין בכוחו הדל להטיח את האמת המבאישה בפניהם המדושנים של הצופים בהצגה מעולם אחר. בירכתי על הימצאותה של פרופ` לביא באולם, ועל שביטאה בכזו נחישות ורהיטות את ההתקוממות שאני חשה לנוכח הדיכוי אבל לא מעזה לבטא בקהל כזה. אני בטוחה, שהשנאה שראיתי שהופגנה כלפיה מתעצמת דווקא משום שהיא שולטת בשפה ובכלים "שלהם". נדמה לי שאילו אישה פלסטינית הייתה מעלה טיעונים דומים, ואולי אף אישה מזרחית עם ח` ו-ע` (שקרובה לסטריאוטיפים ועל כן לא מאיימת) – אף אחד לא היה מעז להשתיק אותה. נדמה לי, שאילו שורה או שתיים של נשים מזרחיות ופלסטיניות היו בקהל, הצקצוק המתלהם בשלב השאלה המכשילה היה נחסם בעודו באיבו. אבל מנין וכיצד תגענה נשים מזרחיות ופלסטיניות לאוניברסיטה? הרי לצקצוק קצר-הרוח זרועות ארוכות, ממסדיות, שדואגות להותיר אותן בחוץ, נמוך, מאחור.

ג`מייקה קינקייד הרצתה באוניברסיטת תל-אביב שבועיים בדיוק אחרי המופע הגדול של פרופ` באטלר באותה אוניברסיטה ממש.  אז, את רקטור האוניברסיטה, שאמר שאין לערב פוליטיקה עם אקדמיה, ליווה שאון עצום של קריאות בוז בצאתו את האולם. אתמול, מסתבר, הפוליטיקה הודרה באופן חלקי לשעה קלה. תשחק הנערה השחורה לפנינו ואנו נתבשם מהפואטיקה שלה, ניחוח אקזוטי וכלל לא מוכר ממחוזות רחוקים – רחוקים.

כנראה שיעניין אותך גם: