אי שם באמריקה הרחוקה

אם הכותבת התייסרה והתייאשה כל כך בהרצאתה הראשונה של ג'מייקה קינקייד באוניברסיטה, יש להניח שלא תרצה לבוא להרצאתה השניה. ואולי בכל זאת? יום ראשון הקרוב, בשעה 18:00 בבניין ווב – אולם 001.

התגובה לעיל של הפרופ' נווה רק מבססת עוד יותר את שכתבה יונית נעמן. המגוחך בעניין הוא, שכאשר דיברה הפרופ' באטלר באונ' תל אביב על היותה מראשי מארגני החרם נגד האקדמיה הישראלית באוניברסיטת קליפורניה, חבורת ה"פמיניסטיות" של א-סמול א-נאור שישבה שם על הבמה (כולן אשכנזיות, כמצוות הרב-תרבותיות של אוניברסיטת קלושמרל…) עודדה את הקהל למחוא לה כפיים. למיטב הידוע לי, אף אחת מהחוקרות הפמיניסטיות הדגולות שישבו שם על הבמה לצד באטלר, כמייצגות את הפמיניזם האקדמי א-לה תל אביב, לא חתומה על אף עצומת חרם אקדמי כלשהו. ראו איזה יושר אינטלקטואלי – לקבל משכורת מאונ' תל אביב, לעודד את הקהל להחרים את האקדמיה הישראלית בשם החופש האקדמי, ולאחר שבוע, בשם אותו החופש, לבוא ולהשתיק באלימות כל דיון שהוא על הקשר בין ספרות לפוליטיקה כשעסקינן בגזענות.

שהייתן המזרחיות היחידות? אני שגדלתי בישראל וחייתי בה כמעט כל חיי (כמוך?) לא יודעת בוודאות לומר על רוב האנשים שאני רואה אם הם אשכנזים, מזרחים, מעורבבים (יש הרי המון) , ספרדים אירופיים (בולגרים, יוונים, יוגוסלבים, חלק מהרומנים) או אחרים שהקיטלוג שלהם לא עולה בדעתי כרגע. יש מעטים שדי ברור מאיזה מוצא הם, אבל הרוב? ממש לא.

אני מתפלאת על המגיבים שנטפלים בקטנוניות לנסיון להוכיח מה כמות המזרחים באולם ואיך ניתן לזהות אותם. הכי קל לברוח לטיעון של "איך את יודעת שאני אשכנזי" במקום להתייחס לטענות הקשות כשלעצמן. להווה ידוע כי כמות הסטודנטים האשכנזים גדולה פי 2 לפחות מאלה המזרחים, וככל שעולים בתארים הפער גדל.
למחפשים נתונים סטטיסטיים: דו"ח "תמונת מצב חברתית – 2003" של ד"ר שלמה סבירסקי ואתי קונור-אטיאס ממרכז אדווה מלמד כי מתוך בני מחזור 1994 שלמדו באוניברסיטאות ב-2002, הגיעו 21.5% יהודים, לעומת 11.5% "בני דתות אחרות". מתוך בני המחזור היהודים, הגיעו לאוניברסיטאות 30.3% מבני/ות המחזור יוצאי אירופה ואמריקה, לעומת 16.3% יוצאי אסיה ואפריקה.
מומלץ להיכנס לאתר – http://www.adva.org/ivrit ולהתוודע לעוד מס' נתונים על אי שיוויון, אתם עשויים להיות מופתעים…

כן, גם אני הייתי שם. וכן, גם אני חברה ב "אחותי"… וכן, גם אני מזרחית מודעת… וכן גם אני אקדמאית מזרחית שנלחמת בציפרניים לשמור על המשרה האקדמית שלי בשוליים (הגיאורגפיים והאקדמיים). יחד עם זאת אני רוצה להצביע על הקלות הבלתי נסבלת הזו של החלוקה ל"טובים" ו"רעים" ולדיבור הזה של "כל הכבוד לפרופסור סמדר לביא שהראתה להם…" ושל "איזה איומים הם שהשתיקו את האמיצה שלנו… זו שהעזה להגיד להם…וכו"
שתי נקודות חשובות:
א. אני חייבת לקחת נשימה עמוקה ולאמר זאת: סגנון הדיבור של סמדר, וכל אופן פעולתה אינו משרת את המאבק שלנו מפני שהוא אינו מאפשר כל תגובה אחרת מצד השומעים והשומעות. במקום להצביע על הפרקטיקה של ההדרה של מזרחים ומזרחיות באקדמיה הישראלית כבעיה שיש להתמודד איתה ולהצביע על אסטרטגיות של מאבק נגד הדרה כזו, מציגה סמדר את "האשכנזיות הרעות" כאוייב האולטימטיבי שיש להלחם בו. זוהי אסטרטגיה מוטעית מיסודה. אנו רוצות אותן, ואת כל מי שמזדהה עם מאבקנו, כחברות למאבק, כתומכות. והדיבור האגרסיבי, זה שסופר כמה מזרחיות היו, ומתחיל לשאול "שאלה" שהולכת ומתארכת ונשמעת כמו נאום צפוי מראש הוא דיבור משתיק שאינו מאפשר כל הבעה או פעולה של סולידריות. אני בהחלט לא מקבלת את הטענה המגוכחת של המארגנת שפה זה ערב ספרותי ולא ערב פוליטי. זה היה מיותר ולא לעניין. אבל האופן שבו נאמרו הדברים באמת הזמין רצון להשתיק. הטון והארכנות והצדקנות הנוזפת, המאשימה לא הותירו כל אופציה אחרת.
דוגמא לפעולה בונה שנאבקת בתופעה של ההדרה היא מה שוייק שירן עושה בבנית תוכנית חדשה למיגדר בבית ברל. או בניסיונות שלה לאתגר נשים בעמדות כוח באקדמיה לעשות פעולה אקטיבית לגיוס נשים מזרחיות למחלקות ולתוכניות ללימודי נשים. לסמן עבורן את מרחהב הפעולה האפשרי שלהן כתומכות, כמזדהות.
אפשרות אחרת היא להיצמד לאותן משרות שהצלחנו להיכנס לתוכן ולפעול מתוך המרחב המצומצם הזה כדי להכניס תלמידות מזרחיות לתוך לימודי מסטר ודוקטוראט. לעודד נשים צעירות אלה, למצוא להן מלגות, לעזור להן לעצב אג'נדה מחקרית שתציב נשים מזרחיות במרכז מתוך תחכום תיאורטי ומתוך מחקר מבוסס אמפירי. זה הרבה יותר פשוט לזרוק את המשרה שהוצעה לנו כי לא שלמו לנו מספיק, כי לא התייחסו אלינו כראוי ואז לנופף בעוני החדש הזה שלנו ובעיסוק היומיומי שלנו עם תשלומים מלשכת הרווחה כדגל, כחרב מעל ראשן של ה"לבנות הרעות". יש הרבה מזרחיות עניות, ואני נפגשת איתן יום יום בעבודתי. הן בהחלט לא פרופסוריות. יש הרבה סטודנטיות מזרחיות שבקושי משלמות שכר דירה והן לא הופכות את זה לדגל של זהות. הן עושות הכל כדי להמשיך ולשרוד במציאות של דיכוי ושל מחסור כדי לבנות את הקריירה האקדמית שלהן, כדי להמשיך ולכתוב ולחשוב.
העוני וחוסר הכוח של נשים מזרחיות הוא תופעה בעלת היקף מדהים בחברה. צריך לתעד ולחשוף את העוניהזה ולא להפוך אותו לדגל אישי הממוקד רק באקדמיה ובאקדמאיות.

בואו לא נכנס למעגל של רטוריקה מתלהמת ונתחמם בצדקתינו העצמית ששוב השתיקו אותנו. בואו ניקח דוגמא מהסגנון של הדוברת–ג'מייקה קינקייד–שדברה במטפורות, בסיפורים לא מפורשים אך כל כך אפקטיביים על גזענות ועל העוני של משפחתה ועל המאבק שלה להביע קול. היא מצליחה להשמיע את מה שיש לה לאמר והם מוחאים לה כפיים בסוף. היא עושה את עבודתה כפמיניסטית והיא חושפת את האופן שבו מערכות של דיכוי פועלות דרך הסיפור האוטוביוגרפי שלה אבל היא לא מנופפת זאת בצעקות, בטון משתיק אל מול פני ה"לבנים הרעים". בואו נצא מהמשחק הלא-פרודוקטיבי הזה של "אמרנו לכם שהם ישתיקו אותנו". בואו נעשה זאת בשתי דרכים: בשינוי סגנון הדיבור והפעולה. במתן אפשרות ל"אשכנזיות" (ולגברים) להקשיב, כי כשצועקים אי אפשר לשמוע. ואז כשהם ישמעו אולי יוכלו לקבל את האתגר שלנו. וב. בפעולה אמיתית שאינה מצטמצמת בהתמקדות ב"מרכז" אלא בפעולה אלטרנטיבית, יומיומית, אפורה של כתיבה, של הוראה, של טיפוח סטודנטיות, של פעולת שטח ששמה במרכז נשים מזרחיות עניות באמת, נשים חסרות משאבים.

נקודה שניה שעלתה מהנוכחות שלי בהרצאה הייתה שהנסיון להציב את הדוברת עצמה על פודיום גבוה של "האישה השחורה הדפוקה" שחייבת, בהכרח, להזדהות עם המאבק שלנו לא הוכיח את עצמו. התחושה שלי הייתה שג'מייקה קינקייד הייתה מאוד "בורגנית", מאוד מנומסת. ההערה שלה על "אתם מזכירים לי את הקהילה של בית הכנסת שלי" אמרה הרבה. אולי היא לא כל כך מעונינת לשמוע על אתנוקרטיה ישראלית. ואולי היא לא המזדהה האוטומטית שרצינו שתהיה. לאנשים יש אג'נדות שונות ואנו לא יכולים להשליך עליהם את הצפיות שלנו.

שיהיה לכם ערב טוב

פנינה

אני מכיר היטב את דו"ח אדווה ומקבל את כל ממצאיו.
אני מוכן לסייע בכל מאמץ לשינוי המציאות.
אני לא מוכן לשתף פעולה עם בעלי או בעלות דעה קדומה ולהתחיל את הדיון בהצטדקות ש"אמנם אני אשכנזי, אבל…."

קודם כל אני חייב לציין שתגובתה של ד"ר מוצפי האלר אכן הצליחה לארגן מחדש את הדרך שבה צריך להסתכל על האירוע.
לא מזמן כתבתי מאמר דעה על הסרט "הפנתרים השחורים מדברים" ובתוכו ניסיתי להבנות מחדש את הפרספקטיבה שדרכה אמורים אנו לבחון את ההגמוניה בישראל כיום. הפער אכן ממשיך וגדל (ותמיד צריך לזכור שהפער של הפלסטינים אף גדל יותר) אבל כשאני בא לחלץ את מהות האפליה לפי התגובות שלה, אני מגלה שינויים רבים. פעם האפלייה הייתה הרבה יותר גלוייה וכך היה יותר קל להתמודד עימה. התגובות של ההגמוניה היו ברורות יותר, הדימוי של הפער בעיני הציבור היה ברור וחד.
כיום הדימוי של הפער הינו מטושטש, ולכן קשה מאוד לחלץ את התגובות של ההגמוניה לתחושות הקשות של הדיכוי של המזרחים. דווקא יותר קל לפלסטינים בנושא, שהרי ברור שיש דיכוי לפלסטינים באוניברסיטאות {בכל הרמות, ואפילו בחיפה שם יש שיעור דומה של פלסטינים יחסית לשיעור שלהם באוכלוסייה, עדיין יש דיכוי של הרקטור לפעילותן כנגד המדיניות למשל בנוגע למעונות, שם אין הם יכולים לקבל את אותו הניקוד כמו היהודים בגלל שלא שירתו בצבא} ואפילו חוקרים רבים באקדמיה יצדיקו אותו {ואני לא אוכל להסכים עם זה לעולם !} שכן מדובר במדינה אתנוקרטית לפי רוחאנה או דמוקרטיה אתנית {יש כזה דבר ?} לפי סמוחה או מצב של ריבוי תרבויות ללא רב תרבותיות ועוד הגדרות.
כשמיזרחי מודע, מגיע ומנסה להבין את התגובה של המימסד לחוסר הרב תרבותיות הוא נתקל בחומה שקופה, שאומרת שאין דיכוי ושאין קשר בין זהות החוקרים לבין דעתם.
לרוב כשתאמר משהו לגבי "מזרחים" אפילו במימד הפוליטי, תהיה הפנייה למימד התרבותי. למשל "סליחה אדוני אנא אל תשכח שאתה חי במדינה שבה האקדמיה הינה מקום תרבותי ! אז שמור את הנחותיך למקום אחר ותן לנו להמשיך בדיון התרבותי, או למה אתה שוב מחזיר את השד העדתי " ועוד תגובות שקשה לחלץ את ההתנשאות, את זהות האשכנזית של המגיב שהמדינה שייכת לו ושמשפיעה על תוכן דבריו. ורק אם אתה כותב מאמר מדוייק עם הפניות אזי אתה יכול להתקיף מקום זה ולקבל דעה ראוייה כמו למשל המאמר המצויין של ד"ר יוסי יונה ופרופ' יהודה שנהב על רב תרבותיות דרך בחינת שני מסמכים שהוצאו לאור מהפרקטיקות הממשלתיות והשוואה בין הזהות של כותביהן למסקנות אליהם הם הגיעו.

אני חוזר על דבריי הלוך ושוב אבל אני שוב יזכיר שאם היה באמת מצב רב תרבותי באוניברסיטאות או בבתי הספר ואכן היה ניתן ללמוד את הנרטיב המזרחי ואת הנרטיב הציוני אשכנזי בנפרד אז אני בטוח שהתגובות היו משתנות. שהרי בארהב למשל אפשר ללמוד את לימודי האפריקאים אמריקאים ולימודי הלבנים-אמריקאים וכולם מבינים שישנם נרטיבים אחרים ושיש זכות לכמה אמיתות להילמד ומנסים להגיע למצב של צימצום הפער .
אבל במדינת ישראל הנרטיב המזרחי נשמע כמו זעקה עמומה, גזענית, לא ברורה. למרות שכבר יצאו ספרים לא מעטים בנושא וחוקרים בעלי שם עולמי חוקרים בנושא.
אם אכן הייתה הצהרה ממשלתית שישנו נרטיב אחר, אז אכן האוכלוסייה הייתה מבינה את המחשבה הרב תרבותית מצד אחד ומצד שני המזרחים היו מרגישים יותר נוח באקדמיה בתוך תוכניות הלימוד שלהם, ואני חושב שתחושת הדיכוי באקדמיה הייתה מצטמטמת דווקא לאור תוכניות של אפלייה מתקנת והרצון של הממשל, להתחיל לתקן את עוולותיו ולהכיר בדיכוי !

דעתי האישית היא שהמצב הרב תרבותי לא יוכל להתקים בתוך האידיאולוגיה הציונית, אבל אם להיות אופטימיים, אז מדינת ישראל היא רק ציונית בהגדרה ובפרקטיקה הספינה הציונית טובעת ונקווה שלפני שנטבע איתה, נזכה שקולנו יישמע, כמו קולותיהן של האוכלוסיות שהמדינה והפרקטיקות הציוניות שלה הדירו, כמו הפמיניסטיות, הפלסטינים, וכד'.

קינקייד לא תמיד מדברת במטאפורות. לפעמים היא מוכנה להיות שנואה, וסמדר לביא עושה גם עבודת עומק שקטה.

ג'מייקה קינקייד הוזמנה לכנס האגודה לשימור גנים באמריקה שחגגה עשור לקיומה. היא מתארת את האירוע באחד ממאמריה בניו יורקר. בהרצאתה בכנס שימור הגנים, הנכיחה גזע לתוך גנים, כשהיא עומדת על עבודת העבדים השחורים בגני המופת האמריקאים. היא הראתה כי נוכחות זו מחוקה מהשיח על גנים, וחילצה אותה מהמבט על מרחבי מידלטון פלייס – אחוזה ידועה שמושכת אליה חובבי גנים. תרומתם הייחודית של העבדים ליפי טרסות האורז באחוזה, עולה מן העובדה כי פרקטיקת גידול האורז לא היתה אמונה על בעלי אדמות מן המוצא האנגלי, כי אם על העבדים שהביאו אותה מאפריקה. גם באחוזתו של הנשיא תומס ג'פרסון מחוקה נוכחות עבדיו השחורים מעדויותיו על הגן. היא מחלצת אותה לא מתוך ספרי הגן הפיוטיים שלו, אלא מתוך ספרי המשק הנוקדניים. אלא שגזע היה הנקודה העיוורת של הגן האמריקאי בכנס ההוא. על הכנסתם של גזע ופוליטיקה לתוך הרצאתה בכנס החגיגי, נאמר לה על ידי יושב ראש האגודה ומייסדה, כי הוא מצטער על כך שהוזמנה וכי היא העליבה אותו בתוכן הדברים ובהזדמנות בה בחרה למסור אותם.
קינקייד הראתה שהיא מוכנה להיות שנואה בסיטואציות מסוימות, ולהיות אורחת מאכזבת, ובלבד שלא ימחקו התרומה, הדיכוי והניצול הגזעי מהפואטיקה של הגנים האמריקאים. עם זאת במאמר שלה היא כבר בוחרת בטקטיקה אחרת. קינקייד מוצאת נוחם –כך בהמשך המאמר- בטרסות שעוצבו עבורה מחדש סביב ביתה על-ידי מתכנן גנים. היא נכנסה לפרוייקט הזה בעקבות הכנס המתסכל ושילמה עבורו בגאווה הון עתק (הסכום לא ננקב, אני מסתמכת על הערכתי המקצועית כאדריכלית נוף). הפתרון שהיא מציעה, באמצעות בניית הגן שלה, לתיקון והנכחת הקשר בין הקהילה השחורה למרחב, עובר דרך בעלות מלאה ופרטית של שחורים על הקרקע תוך כניסה חלקה לשפה הגננית-ייצוגית-בורגנית הרווחת בארצות הברית, באמצעות שימוש בשירותים של מתכנן גינות מקצועי. כלומר, קינקייד לוקחת על עצמה את נטל הייצוג של השחורים בעירבון מוגבל. התשתית הגזעית של הקפיטליזם האמריקאי, לא גורמת לה לבקר אותו, אדרבא, היא חוגגת אותו בגינתה הפרטית, כביכול כמנצחת. כך היא נותנת לקוראיה הלבנים לחוש אי נוחות לגבי גזענותם, באירוע של הכנס, מצד אחד, ומצד שני למחוק אותה באמצעות הזהות המוחלטת בין התנהלותה היום יומית להתנהלותם. זו היתה בדיוק הטקטיקה שלה בערב באוניברסיטת תל אביב. ספק אם בטקטיקה הזו היא מקדמת בהרבה את סדר היום של שחורים עניים בארה"ב, וכנראה שגם אין לה עניין במזרחים ובאפליות של המזמינים מישראל.
אלא שסמדר לביא לא נותנת למאזינות האשכנזיות שלה את הפריבילגיה הזאת של מחיקה וטשטוש השוני. אולי כי לאשכנזיות יש מספיק פריבילגיות?
בתור אשכנזיה ותלמידה בעבר הלא רחוק של סמדר לביא, אני יכולה להעיד כי יש לה ברפארטואר הטקטי יכולת מוכחת של הוראה המבוססת על עובדות אמפיריות ועומק תיאורטי. האופן שבו נחשפתי לאשכנזיותי הפריבילגית באמצעותה, לא עורר בי ובחברותי אנטגוניזם חריף וצקצוקי שפתיים. היה לנו קשה וגייסנו משאבים רבים להתמודד עם הפרספקטיבה החדשה הזו, ובו זמנית היא עוררה בנו הרבה כאב ואמפתיה לסדר היום של מזרחיות. אני סבורה שפרופ' סמדר לביא עושה את העבודה השקטה והחשובה, שעליה מדברת מוצפי-האלר. בעבודת ההוראה שלה היא משקיעה בהעצמה של סטודנטיות מזרחיות ובהגזעה לא מסרסת של האשכנזיות. חבל שהיא לא יכולה ללמד יותר.
נשאלת השאלה, האם הטקטיקה של אילמות ושמירה על שתיקה במרחב הציבורי של הכנסים האקדמיים, תקדם יותר את סדר היום של נשים מזרחיות בכלל ובאקדמיה בפרט, ותקדם את ההגזעה של אשכנזיות. לביא שמה על השולחן בו זמנית מעמד, לאום, גזע ומגדר, כפי שהם מצטלבים במציאות. בכך היא מונעת מהאקדמיה למסמס את הדיון הפוליטי תוך הפרדתו לקטגוריות שונות. היא בוחרת בטקטיקה הלוחמנית במרחב זה. נכון שקשה לשמוע ולקבל את דבריה שנאמרים נכוחה, אך שאט הנפש שהם מעוררים בקהל, מעלה שאלות נוקבות על התרבות האקדמית בארץ.

בשעה שהויכוח הסוער הזה מתנהל, ואיזה ויכוח סוער זה, ספק אם באתר נרשמו כל כך הרבה תגובות למאמר כלשהו, ובשעה שהכותבות המלומדות מוציאות אחת לשניה את המיץ (עד כדי ירידה ארסית על איכותו האקדמית של המוסד בו למדו לתואר ראשון ושני ושלישי ומדוע שלא נבדוק גם את התיכון וגן הילדים וכו') ובשעה שמתברר, כך פתאום, שחלק מן המתכתבות המנאצות זו את זו, אפילו חברות בצוותא ב"אחותי" – אודה ואבוש לא שמעתי על קיומה של העמותה עד עתה – שאתר האינטרנט שלה לא התחדש זה זמן רב ואפילו האתר עצמו, בחלקו הנקרא "הצטרפו אלינו" מבקש מן הגולש/ת "שלח טופס" ולא "שלחי" חס וחלילה, ואפילו שמרבית התגובות מתהדרות בלשון אקדמית גבוהה גבוהה, הלשון הזו שבאילו הוצגה לאלו שבשמן מתיימרות חלק מן הכותבות לדבר היו השומעות, ובצדק, מסרבות להבין שכן מה הן המילים האלו? "הגזעה", "הדרה" – דברו לענין – יש אפליה, מכוערת, ישירה, בוטה שנעשית יותר ויותר כזו עם כל שעה שחולפת ולכן הויכוח הקטנוני הנ"ל כל כך מטופש, מפני שבשעה שכל זה מתרחש ואולי אפילו כבר מלפני חצי שנה, לימדה אתכן, גבירותי המלומדת, הגברת האמיצה ויקי קנפו מה היא מחאה, ומה היא מלחמה ומהו "לעשות מעשה" (ואין פירושו להתלונן על צקצוקי השפתיים באקדמיה, באמת אומץ גדול!). כי האמת, נדמה, מה שמענין כאן הוא לא האג'נדה אלא הכבוד. לא הצדק אלא האגו. ואם לעשות מעשה, אז קדימה, להחרים את האקדמיה הלבנה (אם היא באמת לבנה) ולשרוף את בתיה, את ספריה, את קתדרותיה. אבל שיתוף הפעולה המתייסר, כמו אותם חיילים שיוצאים לשטחים כי צריך גם "אנשים טובים" במחסומים, הוא בסופו של דבר שיתוף פעולה, לא שום דבר אחר. ואם מלחמה אז מלחמה. להקים אוניבסיטה חדשה, שחורה אם תרצנה, במקום אחר שאיננו הדשא של בנין גילמן, ולהיות מוכנים לשלם גם את המחיר. אבל כל זה – כל זה הוא ויכוח מתפנק ובכייני.

What exactly is wrong with anyone inviting themselves to a conference? I thought this was precissely what conferences were for.
As for including office cleaners in one's research: Do you clean your own office? I somehow doubt that. I can see the awkward aspect of one person being an academic while the other cleans offices, which may be a result of their respective opportunities. But is this grounds enough for not seeking out the cleaners' perspective on things?
While I can relate to the sentiment, I think overcoming this self-indulgent sensibility (not to say guilt), and collaborating with the office cleaner, is not as preposterous to me as it is to you.
However, I wholeheartedly agree that the suggestion of therapy is assinine.

לא יודעת, אני לא מכירה אותך. מה שבטוח, לא ניחנת ביושר אינטלקטואלי מי-יודע-מה.
תראי לי איפה מישהו נטפל למספר האמיתי של מזרחיות או מזרחים באולם. הדבר הקרוב ביותר לכך שתמצאי הוא בקשה ממך לא להיטפל למספרים, מדוייקים או דמיוניים. או שיש לך בעיה בהבנת הנקרא, או שהקריאה שלך מגמתית בכוונה.
רק אל תתחילי ליחס את דעתי על כתיבתך לדעה קדומה גזענית. לא אמרתי כלום על מזרחים, נשים או נשים מזרחיות. רק עליך — יונית נעמן.

ברצוני לשבח את יונית על המאמר המצויין . פרט לתוכן, הוא כתוב בצורה מעולה . כן ירבו .
באשר לתוכן: יונית חושפת בצורה מעולה את צביעות חלק מהסגל האקדמי בישראל. אין ויכוח על העובדות: ההגמוניה האשכזית שולטת באקדמיה , בהון , בשלטון ובכלל במוקדי הכח בישראל. כל מי שטוען אחרת , חוטא לאמת. תגובתה הלקונית של פרופסור נווה רק מוכיחה טענתה של יונית . במקום להתעסק במהות או לענות עניינית למאמר, בחרה נווה לכתוב תגובה שממחישה שוב את התעלמות הממסד מטענותיה הנכונות של יונית.
בנוסף אני מצר על כך שהנושא הזה אינו עולה לדיון ציבורי נוקב , אולי בשל השליטה החד משמעית של מוקדי כוח אשכנזים או כאלו המקורבים לאנשים שאין להם רצון עסקי לעסוק בכך.
הלוואי ומאמרה המשובח של יונית תהיה הסנונית הראשונה לדיונים רחבים בנושא.
ומילה אחרונה לסיום: מי ייתן ויונית תגיע לסגל האקדמיה ותוכל לשנות מפנים , בינתיים היתי מציע לה טור קבוע באתר ובכלל השתלבותה במדיה כדי שתוכל להשפיע ביתר שאת.
יונתן.

נכתב לעיל שבאטלר תומכת או מראשי החרם האקדמי נגד ישראל או משהו כזה, בעוד שבאטלר ציינה בהרצאתה שאף שבהתחלה היתה קשורה לחרם, היא נפרדה ממנו שכן היא לא סוברת שצריך להחרים את האקדמאים הישראלים, וחשוב לקיים איתם דיאלוג. יתרה מכך, במאמר המפורסם שלה בלונדון ריביוו אוף בוקס באטלר ביקרה קשות את מונה בייקר שפיטרה שני ישראלים ממערכת כתב עט וחשבה שזו החרמה לא ראוייה. באטלר ציינה שהיא אמנם תומכת בחרם ה"דיבסטמנט" הכלכלי אך לא בהחרמת האקדמיה הישראלית.

אני ממש לא רוצה להיכנס לתגובה של אחד לאחד מול סמדר לביא. אבל היא עשתה מהסיפור עניין של תשאול של היושרה המקצועית שלי ואני חייבת להגיב, ובקצרה.
הציטוט ה"מדוייק" של הארוע מפליא אותי. רק דבר אחד יכול לאשש את הציטוט המושלם והיא הקלטה של השאלה ושל התשובה לשאלה. הייתי מאוד שמחה לדעת אם יש בידי סמדר קלטת כזו–כי הייתי רוצה לשמוע אותה בעצמי.
והיה אם קלטת כזו לא קיימת, זה אומר שסמדר רשמה את דבריה שלה ואת התגובות לדבריה רק אחרי הארוע. לי, למשל, יש זכרון אנתרופולוגי לא פחות מושחז מזה של סמדר (למרות שלמדתי, רק ב"אוניברסיטה היהודית" ברנדייס–מה שנשמע כמו האשמה נוראית מצד סמדר…) ולי דווקא זכור שהרצף שאותו סמדר מצטטת כקטוע על ידי מחיאות הכפיים ותשובתה של קינקייד (אה, כן, סמדר וזה לא, כמו שהזהרת אותנו באוטוריטה המופלאה שלך–קינסייד…) לא קרה. שהשאלה נשאלה ברצף בלתי נפסק עם כל האחוזים המופלאים ועם הטון המשיחי (סמדר, אנתרופולוגים אינם אובייקטיבים…איך את מציינת טון צדקני וארכני.???).
אז, בבקשה, להשתמש ב"טקסט" שלך לא רק לניגוח הטענה שלי אלא להשליך על כל היושרה המקצועית שלי זה דבר בזוי והייתי חייבת להגיב עליו פה.
לרונית לנטין עם ההאשמות ה"נוראיות" שלה השבתי ישירות.

בתפוצה המשמעותית של פעולה פמיניסטית מזרחית ב "אחותי" מתחיל עכשיו דיון בתכנים בעצם הנושא שהעליתי בביקורתי ואני שמחה על כך. אני מקווה שההתקפות האישיות (ההדדיות) יפסקו כאן.

פנינה

אל הדורות הבאים

אכן, אני חי בזמנים אפלים!
מלה תמימה היא אוילות. מצח חלקה
משמעו אטימות הרגש. הצוחק
עוד לא תפס
את החדשות הנוראות.

איזה מין זמנים אלה, כאשר
שיחה על אילנות היא חטא כמעט, כי
על כל-כך הרבה פשעים היא שותקת!
האיש החוצה שם בשלוה את הרחוב,
האין הוא בלתי-מושג עתה לידידיו
שבמצוקה?

נכון, אני מרויח עוד כדי פרנסתי.
אבל האמינו לי: זה רק מקרה. שום
דבר שאני עושה אינו מצדיק שאוכל לשובע.
מקרה הוא שנחסכתי. (כשמזלי יכזיב,
אני אבוד.)

אומרים לי: אכול ושתה! שמח במה שיש לך!
אבל איך אוכל לשתות ולאכול, כאשר
כל שאוכל אני חוטף מן הרעב, וכוס
המים שלי חסרה לנצמת-מצמא?
ובכל-זאת אני אוכל ושותה.

ברצון הייתי מסכים להיות חכם.
בספרים העתיקים כתוב מהי חוכמה:
להתנזר מקטטות העולם, ובלי פחד
לבלות את הזמן הקצר,
להסתדר גם בלי אלימות,
על רע לגמול בטוב,
את מאווייך לא למלא כי-אם לשכוח,
כי בכך החוכמה.
לכל זאת אינני מסוגל:
באמת, אני חי בזמנים אפלים.

אל הערים הגעתי בזמן של תוהו-ובוהו,
כשהרעב שלט.
בין אנשים באתי בזמן של מרי,
ומרדתי יחד אתם.
כך חלף זמני
שניתן לי עלי אדמות.

את ארוחותי אכלתי בין הקרבות.
שכבתי לישון בין הרוצחים.
אהבתי טיפחתי בלי-משים
ובטבע הסתכלתי בקוצר-רוח.
כך חלף זמני
שניתן לי עלי אדמות.

בזמני הרחובות הובילו אל הביצות.
הלשון בגדה בי אל השוחט.
מה כבר יכולתי לעשות. אבל השליטים
ישבו ביתר-ביטחון בלעדי, כך קיויתי.
כך חלף זמניי
שניתן לי עלי אדמות.

כוחותי היו דלים. המטרה
היתה רחוקה מאוד.
היא נראתה בבהירות, אך ספק אם לי
ניתן להשיגה.
כך חלף זמני
שניתן לי עלי אדמות.

אתם, שתצופו מן המבול
אשר בו טבענו,
כשתדברו על חולשותינו,
זכרו
גם את הזמן האפל
שנמלטתם ממנו.

שהרי הלכנו, מחליפים ארצות יותר מהר מנעלים,
דרך מלחמת המעמדות, נואשים
כשרק אי-צדק היה, ללא מרי.

וידענו היטב:
גם שנאה לשפלות
מעוותת את תווי הפנים.
גם הזעם נגד אי-צדק
מצריד את הקול. אך! אנחנו,
שרצינו להכין את הקרקע לידידות,
לא ידענו להיות ידידותיים בעצמנו.

אבל אתם, כאשר יגיע עד-כדי-כך
שאדם לאדם יהיה עוזר,
הזכרו בנו בסלחנות.

מתוך גלות המשוררים, שירי סוונדנבורג 1935-1938, עמ' 167-169

סליחה, אבל או שהוציאו אותי מרשימת הדיוור של "אחותי", או שטחו עיני עקב חוסר יכולתי לקרוא את הדיון על ה"תכנים" שמציעה שם פנינה, ועל קבלתם בתנועה. אולי, ראשית דבר, תפסיק פנינה לנפנף ב"אחותי" מאולמות הועידות אל מול הד"ר לנטין והפרופ' עבדו, ותגיע, לפחות, לישיבות המועצה בצורה סדירה?

ברצוני לפנות לפרופ' סמדר לביא,
ראשית, ברצוני לומר שאני מעריכה את הסטטוס שאליו הגעת בכוחות עצמך!
אבל אבויייי, איך יכול להיות הדבר?? איך אישה מזרחית (כמוך) מסוגלת להגיע למעמד של פרופ'?
כנראה שצעדת כנגד כול המכשולים שהחברה הציבה ובנתה מולך ועל זה אני אומרת "אשת חיל מי יימצא".
רגע, רגע ,רגע…אני לא כל כך מבינה! הדמות שלך קצת סותרת את עצמה. את מעמידה את עצמך כלוחמת למען המזרחיות ונגד האפליה, אך בעצם את דוגמא חיה לכך שאפשר להגיע למעמד ולסטטוס אם נאמין ונרצה!!
השאלה המרכזית היא היכן האישה מעמידה את עצמה, בשוליים או במרכז? ואת לצערי בוחרת בשוליים על מנת שיראו אותך, על מנת לעורר סערות. אומנם גם זאת דרך מקובלת, גם השוליים הם מקום להתפתח ואף אחד לא אמר שהשוליים לא יכולים להפוך למרכז, אך זוהי דרך קיצור! במקום להעמיד את עצמך ואת שאר המזרחיות(כול הזמן!) בעמדת מיעוט ונחיתות, תעמידי את עצמך בעמדת כוח ואז נראה איך תתמודדי!! קל מאוד להיות ANDERDOG .
בהצלחה…..

יונית, פרופ' לביא – האם קראתן את ספריה של קינקייד, האם יש לכן עניין בעבודתה ובדבריה על ספרות, או בספרות בכלל? קינקייד הוזמנה כסופרת להרצות על ספרות. היא לא הוזמנה כשחורה להרצות על שחורים. פשוט מדהים שבמאמר ובדיון שהתעורר לא התייחסו ולו ברמז לנושא זה.

במה נופל מי שמתעלם מהפוליטיקה הישירה ואחוזי הסטודנטים האשכנזים בעת דיון ספרותי, ממי שמתעלם, באופן מוחלט, מהספרות בעת דיון ספרותי?!

אנשים שמרשים לעצמם להפוך לחד-מימדיים חוטאים את החטא הנורא ביותר כלפי הבריאה, כלפי התרבות האנושית לכל צבעיה, כלפי עצמם.

כל הכבוד לפנינה מוצפי-הלר. יצא לי לחזות פעמים רבות בהשתלחויותיה של סמדר לביא. התגובה שלה היא תמיד טקסט מוכן מראש על אפליית המזרחים, והיא מטיחה אותה בדובר/ת ללא שום קשר לנושא או לקונטקסט. קראתי את עבודותיה של סמדר לביא ואין ספק שהיא אנתרופולוגית מעולה! אבל איזה עיוורון יש לה על חלקה בגורלה. עיוורון, עיוורון, עיוורון. לכן היא גם לא מוכנה לשמוע כלום וגוררת כל ויכוח לרמה אישית ירודה. הטרגדיה היא שהסגנון האלים שלה גורם לכך שאנשים יסירו את הנושאים החשובים שהיא מעלה מסדר היום. במקום לגרום לאנשים להקשיב היא גורמת לתגובה אטומה.

טרם אכתוב את התגובה הזאת, חיכיתי לראות מה תהיה התגובה של האשכנזים והאשכנזיות למאמרה המרגש והמאלף של יונית. אני חייב לומר כי אחרי עשרות התגובות, לא הופתעתי. מלבד כותבת אשכנזיה אחת, כל התגובות של האשכנזיות\ים, הביעו דחיה ,אם לא תיעוב של ממש, לדבריה של יונית וביתר שאת לכתיבתה הרהוטה והעמקנית של פרופ' לביא.לעניות דעתי הרוב המכריע של האשכנזים בארץ, על כל פנים אלה המכונים "המחנה הנאור", סובלים מדיסוננס קוגנטיבי בכל מה שנוגע ל"בעיה המזרחית". מרביתם, אפילו אלה שמקבלים שהציונות גרמה עוול איום לפלשתינאים, לא יקבלו לעולם את הגישה ובעצם העובדות בכל מה שקשור ל"קליטת" המזרחים בארץ, ועד לימינו אלה. הנתונים על הגזענות האפליה והקיפוח, מופיעים אצל מקצת מכותבי התגובות דלעיל.
רק כדי לסבר את האוזן על האטימות , הערב התבשרנו על הענקת פרס ישראל, אופס, סליחה, פרס אשכנז, לגזען המחליא, יגאל תומרקין.יושבות להן וועדות, בכולן אשכנזים בלבד, ומעניקות פרסים לבני חוגם ולבני עדתם.
אפשר היה לחשוב על פרס לאמנות לפרופ' פנחס כהן-גן למשל, אמן יוצא מן הכלל וגם תיאורטיקן נחשב מאוד של האמנות. או , לשם שינוי ,להעניק פרס לאמנית צעירה ומבטיחה, מרים כבסה למשל. אבל עם תדבר.
אם אלה הם הנאורים, אזי מוטב לי להיות במחנה הברברים כפי שהגיר זאת הכותב עידן, שאיני רוצה אפילו לכנותו בשם המגיע לו וובדין
אשר לגזענות של תומרקין, אפשר פשוט להקליד בגוגל: יגאל תומרקין גזענות…

|

"קל מאוד בתגובה לומר היו שני מיליון או פחות והם הולכים ונעלמים" אם כוונתך אלי, זה לא מה שאמרתי.

אמרתי בבירור שהנתונים שהציגה סמדר לא נכונים, כאילו 63 אחוז מהיהודים הם ממוצא מזרחי בעוד ששיעורם קטן מ 50 אחוז, ובנוסף יש מגזר גדל והולך של יהודים ממוצא מעורב – שממנו התעלמה כליל.
תוסיף לטעות (או שקר) זו את הצגת הדברים השקרית שהציגה בגירסה האנגלית (כאילו השואל היה "מישהו מהקהל" ולא היא עצמה) ותקבל יחס רופף מדי לאמת עבור מישהו שמבקש שיקחו אותו ברצינות. אדם עם יחס כזה לאמת צריך לחתור להיות שר אוצר בישראל, לא חוקר.

סמדר, אנא, די לשקר, די לעיוות הנתונים. "האמת חזקה מכל כוח בעולם" – כמאמר פיוט של יהודים אנוסים מפורטוגל.

סמדר לביא שיקרה או טעתה לגבי נתון בסיסי ביותר. אבל היא צודקת. כל מי שמעז לערער על דבריה, הוא האוס ניגר וגרוע מזה – ציוני.
הפכתי את עורי, חזרתי בתשובה. אנא ממך, המגיב האלמוני האחרון, קרא ובדוק אם זה בסדר עכשיו:

שקר הוא אמת, אם הוא בא מהאישה הנכונה.
נתונים? פיכסה. דיון ענייני? זה להאוס ניגרס.אשכנזים? לא בבית ספרנו, קדמה. עובדות? לפח.
עכשיו יותר טוב.

אה, את העיקר שכחתי.
50 אחוז מישראל הם מזרחיים. 30 אחוז אשכנזים, 20 אחוז פלשתינים. הלמ"ס אומר אחרת אבל סמדר לביא אמרה כך והיא מזרחית נראית ולכן צודקת תמיד. תחי סמדר לביא. 50 אחוז מישראל הם מזרחיים. 30 אחוז אשכנזים, 20 אחוז פלשתינים. 50 אחוז מישראל הם מזרחיים. 30 אחוז אשכנזים, 20 אחוז פלשתינים. 50 אחוז מישראל הם מזרחיים. 30 אחוז אשכנזים, 20 אחוז פלשתינים. תחי סמדר לביא.
לא סמדר לביא שאלה את קינקייד שאלה. היה זה "מישהו מהקהל". 50 אחוז מישראל הם מזרחיים. 30 אחוז אשכנזים, 20 אחוז פלשתינים. 50 אחוז מישראל הם מזרחיים. 30 אחוז אשכנזים, 20 אחוז פלשתינים. אין נישואי תערובת. כולם מזרחיים או אשכנזים (חוץ ממני, אני האוס ניגר). לא סמדר לביא שאלה את קינקייד שאלה. היה זה "מישהו מהקהל". לא סמדר לביא שאלה את קינקייד שאלה. היה זה "מישהו מהקהל".
50 אחוז מישראל הם מזרחיים. 30 אחוז אשכנזים, 20 אחוז פלשתינים. אין נישואי תערובת. כולם מזרחיים או אשכנזים.
50 אחוז מישראל הם מזרחיים. 30 אחוז אשכנזים, 20 אחוז פלשתינים. אין נישואי תערובת. כולם מזרחיים או אשכנזים.

לאט לאט זה נהפך אמת…

אבל יש מילכוד. על תחום האוכלוסייה בלמ"ס מופקד ד"ר אחמד חליחל. ערבי, ולכן יותר מקופח מסמדר לביא. ניאלץ לקבל את האמת שלו. אבל לא – אולי הוא גם האוס ניגר.

לאחר הספק הקל – נמשיך:
50 אחוז מישראל הם מזרחיים. 30 אחוז אשכנזים, 20 אחוז פלשתינים. אין נישואי תערובת. כולם מזרחיים או אשכנזים.
50 אחוז מישראל הם מזרחיים. 30 אחוז אשכנזים, 20 אחוז פלשתינים. אין נישואי תערובת. כולם מזרחיים או אשכנזים. חוץ ממני – אני האוס ניגר.

מצוין! ההכרה בחשיבותן של העובדות, היבשות, המשעממות, הסתמיות, העומדות בדרכן של רעיונות יפים – מתחילה לחלחל. ואם ממגיב אלמוני למחצה נדרוש דיוק – לא כל שכן ממי שמתיימר להיות פרופסור.

ולעניין: התייחסות חלק מן האנשים כאן, אטימותם, שקריהם, ונכונותם לבלוע שקרים מהגורואים שלהם, והמהירות שבה הם שולפים עלבונות – כגון האוס ניגר – כנגד מי שמעז להתנגד לחלק מדבריהם, במקום להתייחס לדבריו, הכניסו אותי לאטרף.
במסגרתו כתבתי "אשכנזים? לא בבית ספרנו" ואז הוספתי את ה"קדמה" כעקיצונת. אני מקבל בלי בדיקה נוספת את טענתך בית הספר "קדמה" קיבל אליו תלמידים אשכנזים. אני מתנצל על שכתבתי משפט שממנו השתמע אחרת.

מר גבאי הנכבד, בתגובתך כאן נהגת במעשה של טיפשות. נטפלת לטעות לא כל-כך חשובה של פרופ' סמדר לביא ונהגת בצל הרים כהרים. עליך לדעת שהאשכנזים לעולם לא יעריכו את התרפסותך לפניהם, ואת הכלבלבות המעוררת בחילה שלך. אתה יכול לשאול את מי שנהגו כמוך במשך שנים. למשל את מוריס פאתל הלא הוא משה שחל הנכבד. מי שהיה פרענק תורן ועבד נרצע של האשכנזים מגולדה הגזענית ואילך, סבר לתומו ,שיוכל להעפיל למדרגת שר בכיר יותר משר המשטרה או האנרגיה. אבל האשכנזים של מפלגת העבודה, השמאל עאלק, הראו לו מאיפה משתין הדג.
עקב כך יצאה הג'ננה אפילו לאיש המאופק הזה, וזכורני שבראיון לאחד העיתונים ,הוא דיבר על כך שבגלל צבעו השחרחר לא קודם. אם אדם ערמומי כ'כ כמו שחל, אכל אותה, אזי תתאר לך מה יהיה צפוי לך מהכלבלבות המעוררת קבס שלך…

קודם אני שמח שקיבלנו את הנתונים הנכונים על מספר האשכנזים והמזרחים.
השאלה הגדולה לא מסתתרת במספרים {ובטוח שלא בהשמצות} אם כי נמצאת בזהות שתבחר המדינה,
בינתיים המדינה בוחרת בזהות המזרח תיכונית מצד אחד ולא מגבה את החברה האזרחית-שבאה לחלק זכויות על פי קריטריונים אוניברסיליים לכל פלח באוכלוסייה, ולהפעיל בצורה מלכדת את המחשבה הרב תרבותית מצד שני
מאידך החברה מתבצרת בשבטיות ובסקטוריאליות {כסקטור בעלי ההון מרויח הכי הרבה מההון החברתי והפוליטי והכלכלי המצוי בקרבו} וכל התוקפנות מתוך דיכוי החלשים ומתוך המתח בין כל האתנוסים בחברה
יוצא על ה"אחר" החיצוני לה שבינתיים הוא הפלסטינים {ובשקט זה מתרחש כלפי מול הפלסטינים בישראל וכמובן המזרחים וכל שאר ה"אחרים" לאירופוצנטרים}. אבל ההתנחלויות שלא יפונו מקרבים אותנו אל זהותנו האמיתית, שהיא מזרח תיכונית דו לאומית מדינה אחת לשני עמים, שיוויונית.

תקראו את הכתבה הזו

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtTower.jhtml?itemNo=325891

ונסו להשוות את הכתבה עם הנתונים של הלמ"ס ל2020 שכתב
א. עד סוף שנת 2020 אוכלוסיית ישראל תמנה כ9 מיליון נפש.מתוכם יהיו 77% יהודים והשאר ערבים.
מתוך הלמ"ס :

http://www.cbs.gov.il/mifkad/popul00_51.htm

שהוא אתר מאוד מאוד מעניין. אך לא הצלחתי למצוא בו את הלינק שאומר כמה יוצאי אפריקה ואסיה מול יוצאי אמריקה ואירופה מצויים {בלי העולם החדשים מרוסיה ואתיופיה} בישראל בשנת 2003. ואשמח לקבל את ההפניה, הלינק למקום.

נישואים מעורבים זה טוב או רע? או שהשיפוט הוא בהתאם לצרכי הטיעון המיידיים של מי שמזרחיותם אומנותם – כלומר, טוב רק אם ניתן להוכיח ששיעורם יורד (שזה רק מוכיח כמובן כמה רע, וככל שרע יהיה יותר טוב), ורע, כשמישהו טוען ששיעורם עולה (וזה אולי טוב, אבל אם טוב, אז למה כל כך רע?)

האמת ומוני: שניכם דוגמטיים לגמרי ולא תתנו למציאות – שבה אמנם יש פער עדתי – להפריע לדעותיכם (שמתרגמות באופן פשטני מודל אמריקאי לישראל, ומכאן גם העלבונות החביבים עליכם). דבר זה מבטיח לכם חיים פשוטים וקלים ללא דאגות. אשריכם.
לתפקודכם האלים ("אני אקבע מה הנושא!") כבני שיח, חוששני, זה קצת מפריע – ואל תטרחו להגיב.

שמואלוף: שיעורם של הקבוצות השונות באוכלוסייה קריטי לבדיקת מידת הפערים. ומי שמעוניין לבחון את הפערים ולא מסתפק בהכרה הפנימית שיש כאלה ושהם מכוונים ונובעים מאפלייה, נזקק לנתון זה.

אולי אלה הסיבות שהויכוח כאן ירד לפסים אישיים, מתוך הרצאה של הפרופ' לביא בה היא מצטטת מפמיניסטיות לא לבנות על הצורה בה המיין סטרים עושה רצח אופי למי שמציבה לו אתגר: (הורדתי את זה מהאתר המתחרה, קדמה, ומקווה שזה בסדר עם העורך שם) וממש חבל שמעט המזרחיות שנכנסו למיין סטרים גם משתמשות בשיטה הזאת:

"נו טוב, עודפם ה"פרסונאליזם" הזה. כשהלבנה הנאורה מרגישה מאויימת ע"י המראה דרכה אני משקפת לה בחזרה את המציאות הנשית אותה יצרה עבורי, היא ממזערת את הפרדיגמה הפמיניסטית שלי לעוד חיטוט בפצע שלי. היא מסרבת להבין, שהפצע שלי הוא הפצע שלנו. הפצע שלי, לגביה, אינו ראייה חברתית, אלא חווייה אישית ותו לא. לכן היא לא תרשה לי לחשוף אותו בזירה הציבורית כקולקטיבי. שם, רק לפצע האישי שלה מותר להיות פוליטי, בשם אחוות כל הנשים מול כל הגברים, כמובן. כשהיא מאשימה אותי בפרסונאליזם, אומרת הורטאדו, היא מדחיקה ומכחישה את הבסיס הכלל-חברתי לתיאוריה המסבירה את הדיכוי המבני שלה אותי, דיכוי המבוסס על הסימולטניות המאפיינת את יחסי חשבון הבנק עם המיגדר, הגזע, והמיקום הקהילתי והגיאוגרפי (Hurtado 1996:33-4). "

מסתבר שגם מישהי משלנו שכבר במערכת עושה אותו דבר למישהי שהמערכת כאן ממשיכה כל הזמן לדחות בכל מיני אמתלות.

אני קורא את הדיונים כאן ובמקומות אחרים על "אסונם" של המזרחיים, על ה"קיפוח", על ה"הדרה" (והגדילו לעשות כמה אנשים כאן כשהשוו את מצבם לעבדות בארה"ב שלפני כמה מאות) ולא ממש מסכים. על מה אתם מדברים?, נכון, לומר שהחברה בעשורים שלפני קום המדינה ובראשיתה של המדינה לא לקתה בפרוטקציוניזם, חוסר סבלנות לאחר ואף במידה מסויימת מגזענות יהא מאוד לא נכון, מצד שני, אני חושב שליחס את הנחשלות, של דורות, 60 שנה אחרי הליקויים הללו הם התעלמות מהבעיה האמיתית, התעלמות שתוביל את אותן אוכלוסיות לנחשלות גם בעשורים הבאים.
אני יכול לתת אינספור דוגמאות על אוכלוסיות של אשכנזים שניתקלו בחומות דומות, חרקו שן, עבדו קשה, למדו או הקפידו שהצאצאים ילמדו ושינו את מעמדם. אני אישית בן למשפחה של מהגרים שהגיעה לארץ חסרת כל ותוך דור אחד התבססה כלכלית, בלי לקבל טובות מאף אחד, בעבודה מאומצת שעלתה בבריאותו של אבי המשפחה, אבי ואמי מעולם לא התבייכנו בסגנון של "מגיע לי", הם עבדו קשה, דאגו שנלמד, גם במחיר החסרת מזון מפיהם והצליחו לשנות את מעמדם ומעמדנו, לעומתם אני נתקל באחרים שרק מתבכיינים (במשך 60 שנה, לך תבין "דפקו" את הסבא בדידיטי לפני 60 שנה והיום הנכד לא מסוגל לעבוד בגלל העלבון…באמת…) כמה דפקו אותם. אני שירתתי בצבא, אבי שירת בצבא, סיכנו את חיינו למען המדינה, גם אני וגם הוא עבדנו מאוד קשה כדי להגיע למקום שאנחנו נמצאים בו היום, אנחנו לא גנבנו כלום מאף אחד, כל פשענו הוא שנולדנו אשכנזים ובמקום לבכות על מר גורלנו כמהגרים חסרי כל, עבדנו קשה והשכלנו. אם ה"מזרחיים" (אגב, המזרחיים שאני מכיר היו מתביישים להיכלל בקטגוריות שאתם, ואני כתגובה מכללים אותן בהם, בכפיה) לא יבינו שמהנחשלות לא יוצאים על בכיינות וקיצבאות אלא באמצעות השכלה ועבודה קשה הם יהיו חוטבי העצים ושואבי המים גם בעתיד.

מדיניותן של התנועה הציונית, של ההנהגה היישובית ושל מדינת ישראל, הייתה מראשיתה, באופן רציף, מודע, מכוון ומתוכנן, גזענית בשל כך יצרו את הפיצול האתני. (להיות שונה בישראל – מוצא עדתי ומין בטיפול בישראל", 1999, סע' דיכוטומיה ע' 17). גזענות זו מוגשמת הן אידיאולוגית והן ברמת הביצוע.
בתקופת היישוב התימנים הושמו במצב שהייתה סכנה של השמדה במושבות. ההנהגה היישובית גזלה מהיישוב הוותיק את מקורות הפרנסה, בעזרת שלטונות המנדט הבריטי. "מס הבשר" שמימן את השירותים הציבוריים, כגון חינוך, בריאות, ודת, נגזל בעזרת הממשל המנדטורי. מדינת ישראל גזלה מהיהודים המזרחים, כבר בארצות המוצא את רכושם בדרכים שונות. עיקר הרכוש הועבר ללממשלות ועמים מהם הובאו, על-מנת שיהיה אפשר לשעבדם.
בארץ הושמו במחנות ריכוזללא תשתיות, בכדי לנוון אותם ולמנוע מהם חינוך והשכלה. מחנות ריכוז אלו בתחילה כונו מחנות עולים שבהם, במשך תקופה ארוכה, נאסר עליהם להשתכר. לאחר מכן הועסקו בעבודות כפייה, ביניהם כותב שורות אלו, שכונו עבודות דחק, בשכר של כ-10% ממה שהיה מקובל בעיר. הרכוש הערבי שננטש חולק לאשכנזים. הוכח שהמזרחים העשירו את האשכנזים וקלטו אותם בפועל באמצעות כוח עבודה זול. ("מי עבד, במה, עבור מי, תמורת מה", מאת שלמה סבירסקי ודבורה ברנשטיים, ע' 138, וכן ע' 120-145). העלייה ההמונית האשכנזית נקלטה ישירות בתנאים מפנקים יחסית עד כדי אשפוזים מתוכם בבתי חולים לחולי רוח, במחלת רוח שכונתה "הלם החירות. ("הארץ". 13.10.1963, "עולים ממזרח אירופה סובלים מהלם החירות", מאת סופר הארץ לענייני בריאות).
כפו את בואנו ארצה, בעזרת המעצמות, ולפני בואנו ראש הממשלה ושר הביטחון אסית.
אתה מדבר על השוואות: יש מחקר השוואתי: "המסכה- מבוא לאסטרטגיה האתנית של המשטר במדינת ישראל [מחקר השוואתי]", 2003, בו מוכח שהדברים בוצעו על פי תוכניות מוגדרות, ועל-פי החלטות. החשובה בהם תוכנית אשכול, מ-1949. ספר שני הוא "הבגידה – מקורות אידיאולוגיים של המשטר במדינת ישראל", 2007, שניהם חוברו על-ידי ד"ר אהרון יצחקי. בו הרקע והמקורות האידיאולוגיים ליחס המדינה כלפי האשכנזים והמזרחים. ספרים אלה מבוססים במלואם על מקורות מהקונצנזוס הממסדי של התנועה הציונית ומדינת ישראל.
המזרחים היגיעו משכילים, במידה שהפחידה את המדינה. פחדו מתחרות עם משכילינו מזרחים והובעה חרדה במפורש. (פרופ' משה סמילנסקי, "מגמות – רבעון לחקר בעיות הילד, הבחינה החברתית של בעיות החינוך בישראל, מאת משה סמילנסקי, ע' 242-243).
לעניין העבדות שאתה מזכיר, דובר על כך, וההשוואה לעבדות בארה"ב, הדבר נעשה על ידי בן-גוריון. (ראה: "1949 -הישראלים הראשונים, 1984, מאת תום שגב, "בין ותיקים לחדשים – 3. "אנשים ללא שמות" ע' 156. רצוי לקרוא את כל הפרק).
לפני שהעליה הגדולה הובאה ארצה, בן גוריון הסית בישיבה סודית את הפיקוד הבכיר של צה"ל, שהמזרחיםהם פרימיטיבים, גנבים, אנסים ורוצחים ואינם יודעים לנהוג אחרת. הוא הסית שמתוכנו יתארגנו כנופיות ויצטרפו לערבים. (בין עולים לוותיקים – ישראל בעלייה הגדולה 1948-1953, ע' 77). בנוסף: נוהלה הסתה פראים באמצעי התקשורת.
כל אלה הם טיפה בים רקימת האידיאולוגיה והביצוע של יחס המדינה כלפי המזרחים. ועוד לא הזכרתי את המתרחש בתחומים אחרים, כגון: באומנות, במדע ובפובליציסטיקה.
אנחנו לא בוכים. חלילה לנו לבכות. אבל ההיסטוריה חייבת להיכתב.
אנחנו חשים ביטחון עצמי וגאווה שאנחנו לא גזענים ואנחנו לא נגררים אחרי ממשל מעוות, שרומס זכויות אדם בשל מוצאם. לכן אנו מביטים על גזענים מלמעלה.
אנחנו מכירים את שני צדדיו של המטבע לכן, לא איבדנו את צלם האדם. בשום אופן לא הייתי בוחר בגורל שלך. תרויח כמה שתרויח, לא תוכל להתנשא עלינו.
אנחנו מדברים מתוך ביטחון עצמי, מתוך תחושת גאווה, כי אנחנו הומניסטים.
אנו מדברים איתכם בזקיפות קומה, בראש מורם ותחושת כבוד עצמי.

שבוע טוב.