אי שם באמריקה הרחוקה

רשמים מהרצאתה של ג`מייקה קינקייד באוניברסיטת תל אביב

אתמול הרצתה ג`מייקה קינקייד, סופרת קריבית-אמריקאית, באוניברסיטת תל-אביב. קינקייד היתה אורחת של החוג לספרות אנגלית, והרצאתה מומנה על ידי קרן לזכרה של יעל לוין.

ההרצאה התקיימה באחד האולמות בבניין גילמן, באנגלית, ונועדה, ככל הנראה לסגל אקדמיה, לסטודנטים ולשוחרי ספרות ששמעו של קינקייד ופועלה מוכר להם.

מיד עם כניסתי לאולם הבחנתי, כתמיד, בעובדה המצערת שחברתי ואני הננו המזרחיות הנראות היחידות באולם. המצאותי במיעוט מזרחי באולמות, במסדרונות ובחדרי לימוד מוכרת לי היטב משנות לימודיי באוניברסיטה, וכתמיד – לא התפלאתי על כך. שמחתי מאוד כשראיתי את פרופ` סמדר לביא מגיעה, ראשית בשל תחושת השותפות, ושנית, בהכירי את סמדר, תיארתי לעצמי שהיא תעלה את הנושא המזרחי (פלסטיני)-אשכנזי למול קינקייד וקהלה האשכנזי האוהד; להתפעל מסופרת שחורה אמריקאית זה מאוד קל, שהרי היא אקזוטית, רחוקה ובלתי מאיימת. ואכן, כל דבריה של קינקייד על צבע ועל אפלייה על רקע אתני התקבלו בהנהוני הסכמה ובאמפתיה מוחלטת. הרוח הפוסט-קולוניאלית שכל כך  מקובלת באקדמיה שרתה גם כאן, ודבריה של קינקייד על גזענות, שנאמרו אמנם בהחלטיות, אך לטעמי כלל לא היו מרחיקי לכת, התקבלו על ידי קהל המאזינים כמובנים מאליהם: בעידן ה"פוסט" כמו בעידן ה"פוסט"…

זאת ודאי משום שאין ברעיונות אלה כדי לערער את המעמד הפריווילגי של אותם מאזינים כאינטלקטואלים אשכנזים שמזינים את ההגמוניה הישראלית ומוזנים על ידה – שהרי בכל זאת מדובר בגזענות אמריקאית, ואולי  גם משום שעצם היותם רעיונות שכבר עוכלו, פופולאריים אפילו, ניסיון לערער עליהם יהווה הפרה בוטה של חוקי הפוליטיקלי קורקט.

בנשוב הרוחות האלה באולם, תהיתי באיזה אופן יתקבלו דבריה של סמדר, אם תבחר לדבר. כמו שצפיתי, הציות לחוקי הפוליטקלי קורקט שעבד במלוא האון מול קינקייד נזנח כאשר עלה קולה של לביא. אחרי ההרצאה ניתנה לקהל הרשות לשאול שאלות. פרופ` סמדר לביא, בהשתמשה בתכנים שנאמרו זה עתה ע"י האורחת,  ביקשה לשאול את קינקייד על הקשר בין האפרוח השחור מספר הלימוד שלה בכיתה א` לבין היותה "אופר" בת 16 במשפחה לבנה והסופרת השחורה השנייה שפירסמה בהוצאת הניו-יורקר. היא הוסיפה ושאלה האם היא, קינקייד,  מודעת לקיומה של אפלייה אתנית בישראל והאם היתה מגיעה לארץ לו ידעה שבקהל לא יהיו מאזינים שחורים, כמו שאין כמעט שחורים בסגל האקדמיה או בקרב תלמידיה. סמדר אמרה לה שהיהודים שהיא מכירה מניו יורק הם אשכנזים, אבל שהרוב בארץ הם יהודים מזרחיים וערבים, ושגם בישראל, ממש כמו באמריקה, כמו במסדרונות ההוצאה המכובדת ה"ניו-יורקר", לא מדברים על צבע.

מהרגע הראשון בו התברר הנושא עליו סמדר מדברת החלה תסיסה מבוהלת להתפשט באולם. גברים ונשים החלו מצקצקים בלשונותיהם, נאנחים בקול רם, מלחששים, רוטנים, מוחים, צוחקים, כאומרים "עוד פעם הנודניקית הזאת". הקיצור – קמה מהומה, ויו"ר המושב, ד"ר הדה בן-בסט, אמרה לסמדר שזה לא כנס פוליטי, והורתה לקינקייד להתעלם מהשאלה. בינתיים קינקייד אמרה משהו סתום נוסח "המקום הזה נראה בדיוק כמו בית הכנסת שלי", וזכתה למחיאות כפיים סוערות.

מאוחר יותר התברר לי שקינקייד התגיירה ונשואה ליהודי, מבעלי הניו-יורקר, ואז הבנתי שבהערה שלה על בית-הכנסת היא, למעשה, הביעה תחושת שייכות לקהל שבקרבו היא מצוייה: יהודים אשכנזים, כמו בן זוגה, כמו הקהל בבית-הכנסת שלה.

השאלה הבאה שנשאלה התייחסה למצב הפוליטי בישראל, היינו הכיבוש, וגם היא התקבלה במחאות מצד הקהל, אלא שעליה, באורח פלא, התירה ד"ר בן בסט לקינקייד להשיב (!) מתעלמת במפגין מכך ששניות ספורות קודם לכן היא השתיקה את סמדר בשל הפוליטיות שלה.  קינקייד ענתה שהיא מאמינה שכשמישהו מזמין אותך לבקר בבית שלו, אסור להגיד לו איך לנהל את אורח חייו, וכמובן, זכתה למחיאות כפיים סוערות (גם ע"י פרופ` חנה נוה, שלפני שבועיים בדיוק אירחה את פרופ` ג`ודית באטלר בכנס שהיה הרבה יותר מפוליטי, ועודדה אותה לבטא את דיעותיה על מדינת ישראל ועל פועלה, אותה חנה נוה שאם היו אומרים לה להפסיק לקטר על ייצוג מועט של נשים היתה זועמת, אבל במקרה דנן היה לה כל כך נוח לשתף פעולה עם שתיקה, עם אי-נקיטת עמדה ועם השתקה).

כריכת ספרה של קינקייד "מקום קטן"
כריכת ספרה של קינקייד "מקום קטן"

תשובותיה החמקמקות של קינקייד הכעיסו ואכזבו אותי מרות, על אף שתיארתי לעצמי שהיא במידה זו או אחרת שבוייה בידי מארחותיה, ושהיא נזהרת במכוון מהיכנס לשטח אש, כדי לא לעורר מהומה.  בנסיונותי לבאר את פשר עמדת השתיקה שלה,  חשבתי שייתכן שמעורבות פוליטית היא פריוויליגיה השמורה לנשים לבנות כמו באטלר ומנגד תהיתי האם היא הגיעה לסוג של שובע שמעוור את עיניה מראות, ועל כן היא מתעקשת לדבר רק על היצירה שלה.

עם זאת, ברי לי שכאשה שחורה, שכל קיומה בעולם הספרותי-האקדמי הלבן מלובן הוא מעשה פוליטי, דבריה של פרופ` לביא היו חודרים לליבה והיא היתה עשויה להתעניין בהם לולא הרוח באולם לא היתה רוח הסתה והשתקה.

בשלב הזה, הרגשתי שאני בולטת באופן מיוחד. בולטת, ועם זאת דלת נוכחות עד כדי התאיידות.  הצביעות, אמות המידה המזוייפות, הגזענות, ההשתקה והאלימות במסווה של אינטלקטואליות שמילאו את האולם הלמו בי ללא רחם. מעט אחר-כך נמלטתי משם, מיואשת עד עפר. לצנינים היה בעיניי שיתוף הפעולה עם הרוב המדמים מצד המרצות שלי ומצד חברות לספסל הלימודים, שנכחו באולם, כאלה שיוצאות תדיר למאבקים על רקע "מדיני" או מגדרי, אך לעולם לא יטו שכם במאבק החברתי-כלכלי.

בנשים אלה המילה "מזרחיות" מעוררת תרעומת, בחילה, שעמום. מגוחך, כמובן, ששאלה מתבקשת על אתניות נדחתה בכזו תקיפות.  אני תוהה במה בדיוק טמון הכשל האנלוגי – כיצד באופן עקבי נמנעים/ות ממעשה השלכה כה פשוט. אני סקרנית לדעת כיצד יסבירו לעצמם יוזמי ההרצאה ויושבי הקהל הדכאניים את אי עשיית הקישור בין דיכוי אחד למשנהו, ויותר מכך הייתי רוצה לדעת איך הרגישה קינקייד לנוכח האלימות הזו. האם נבוכה בגלותה את המוסר הכפול שמשמש את מארחיה?

שבתי הביתה זועמת ומתוסכלת, בעיקר משום היותי מיעוט שאין בכוחו הדל להטיח את האמת המבאישה בפניהם המדושנים של הצופים בהצגה מעולם אחר. בירכתי על הימצאותה של פרופ` לביא באולם, ועל שביטאה בכזו נחישות ורהיטות את ההתקוממות שאני חשה לנוכח הדיכוי אבל לא מעזה לבטא בקהל כזה. אני בטוחה, שהשנאה שראיתי שהופגנה כלפיה מתעצמת דווקא משום שהיא שולטת בשפה ובכלים "שלהם". נדמה לי שאילו אישה פלסטינית הייתה מעלה טיעונים דומים, ואולי אף אישה מזרחית עם ח` ו-ע` (שקרובה לסטריאוטיפים ועל כן לא מאיימת) – אף אחד לא היה מעז להשתיק אותה. נדמה לי, שאילו שורה או שתיים של נשים מזרחיות ופלסטיניות היו בקהל, הצקצוק המתלהם בשלב השאלה המכשילה היה נחסם בעודו באיבו. אבל מנין וכיצד תגענה נשים מזרחיות ופלסטיניות לאוניברסיטה? הרי לצקצוק קצר-הרוח זרועות ארוכות, ממסדיות, שדואגות להותיר אותן בחוץ, נמוך, מאחור.

ג`מייקה קינקייד הרצתה באוניברסיטת תל-אביב שבועיים בדיוק אחרי המופע הגדול של פרופ` באטלר באותה אוניברסיטה ממש.  אז, את רקטור האוניברסיטה, שאמר שאין לערב פוליטיקה עם אקדמיה, ליווה שאון עצום של קריאות בוז בצאתו את האולם. אתמול, מסתבר, הפוליטיקה הודרה באופן חלקי לשעה קלה. תשחק הנערה השחורה לפנינו ואנו נתבשם מהפואטיקה שלה, ניחוח אקזוטי וכלל לא מוכר ממחוזות רחוקים – רחוקים.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
    תגובות

     

    This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

    1. פרופ' חנה נוה

      אם הכותבת התייסרה והתייאשה כל כך בהרצאתה הראשונה של ג'מייקה קינקייד באוניברסיטה, יש להניח שלא תרצה לבוא להרצאתה השניה. ואולי בכל זאת? יום ראשון הקרוב, בשעה 18:00 בבניין ווב – אולם 001.

    2. יונתן לרנר

      קראתי גם את דברי פרופ' לביא ואני מבין שגם היא וגם יונית נכנסות לאורעים ומנסות לזהות לפי הפרצופים "הלנו את/ה או לצרינו".
      אני מבין שלו הייתי נוכח בארוע הייתי מזוהה מראש עם הצד הרע כי אני יש לי מראה אשכנזי וכל תגובה שלי למה שנאמר היתה מוכתרת כ"צקצוק" וכד'.
      התגובה של הקהל כל כך ברורה – עומדת פרופ' לביא ומציגה את דעתה על האפליה באקדמיה הישראלית בפני המרצה ומבקשת את התייחסותה. ברור שהמרצה לא מכירה את הנושא ומן הראוי היה שתקבל גם דעות אחרות לפני שתתבקש להביע את דעתה. איך היתה הכותבת מגיבה לו היתה קמה מישהי בקהל ושואלת את המרצה לדעתה על הימצאותן של נשים בקהל שעוסקות בניסיון לייחס זהות עדתית לאנשים על פי מראם? האם היתה יושבת שקטה ולא "מצקצקת"?

    3. פרופ' סמדר לביא

      התגובה לעיל של הפרופ' נווה רק מבססת עוד יותר את שכתבה יונית נעמן. המגוחך בעניין הוא, שכאשר דיברה הפרופ' באטלר באונ' תל אביב על היותה מראשי מארגני החרם נגד האקדמיה הישראלית באוניברסיטת קליפורניה, חבורת ה"פמיניסטיות" של א-סמול א-נאור שישבה שם על הבמה (כולן אשכנזיות, כמצוות הרב-תרבותיות של אוניברסיטת קלושמרל…) עודדה את הקהל למחוא לה כפיים. למיטב הידוע לי, אף אחת מהחוקרות הפמיניסטיות הדגולות שישבו שם על הבמה לצד באטלר, כמייצגות את הפמיניזם האקדמי א-לה תל אביב, לא חתומה על אף עצומת חרם אקדמי כלשהו. ראו איזה יושר אינטלקטואלי – לקבל משכורת מאונ' תל אביב, לעודד את הקהל להחרים את האקדמיה הישראלית בשם החופש האקדמי, ולאחר שבוע, בשם אותו החופש, לבוא ולהשתיק באלימות כל דיון שהוא על הקשר בין ספרות לפוליטיקה כשעסקינן בגזענות.

    4. עידן

      כאבה המופגן של הכותבת על היותה חריגה במסדרונות האוניברסיטה נגע ללבי.
      אין ספק כי לאדם צורך בסיסי להיות בחברת אנשים הדומים לו מבחינת מראם, המנטליות שלהם והתנהגותם.
      אך חשוב להבין כי הצורך הזה גם קיים אצלנו, האשכנזים האינטלקטואלים, וכי האוניברסיטה היא מפלטנו האחרון, בבחינת אי קטן של שפיות בתוך חברה ברברית.

    5. א

      שהייתן המזרחיות היחידות? אני שגדלתי בישראל וחייתי בה כמעט כל חיי (כמוך?) לא יודעת בוודאות לומר על רוב האנשים שאני רואה אם הם אשכנזים, מזרחים, מעורבבים (יש הרי המון) , ספרדים אירופיים (בולגרים, יוונים, יוגוסלבים, חלק מהרומנים) או אחרים שהקיטלוג שלהם לא עולה בדעתי כרגע. יש מעטים שדי ברור מאיזה מוצא הם, אבל הרוב? ממש לא.

    6. דנה

      פרופ' נווה – חבל שבחרת להגיב בצורה מזלזלת ולא עניינית שכזאת. היה מעניין לשמוע את תגובתך המלומדת לדברים שהעלתה (בצורה נהדרת, יש להוסיף) יונית נעמן. כמי שנכחה בהרצאתה של ג'ודית בטלר ושמעה את הדוברות מצדדות באי הפרדת האקדמי/התיאורטי מן הפוליטי (עמדה שאני תומכת בה מאוד, אגב), וראתה את התגובות המזלזלות והנזעמות שהופנו כלפי הרקטור שקרא להפרדה ביניהם, לא ברור לי מדוע את ועמיתותיך לא נקטתן עמדה דומה בהרצאתה של ג'מייקה קינקייד, ונתתן יד להשתקת מי שכן בחרה להכניס את "הפוליטי" (כנראה הלא נוח ונעים) גם להרצאה השבוע.

    7. נורית

      אני מתפלאת על המגיבים שנטפלים בקטנוניות לנסיון להוכיח מה כמות המזרחים באולם ואיך ניתן לזהות אותם. הכי קל לברוח לטיעון של "איך את יודעת שאני אשכנזי" במקום להתייחס לטענות הקשות כשלעצמן. להווה ידוע כי כמות הסטודנטים האשכנזים גדולה פי 2 לפחות מאלה המזרחים, וככל שעולים בתארים הפער גדל.
      למחפשים נתונים סטטיסטיים: דו"ח "תמונת מצב חברתית – 2003" של ד"ר שלמה סבירסקי ואתי קונור-אטיאס ממרכז אדווה מלמד כי מתוך בני מחזור 1994 שלמדו באוניברסיטאות ב-2002, הגיעו 21.5% יהודים, לעומת 11.5% "בני דתות אחרות". מתוך בני המחזור היהודים, הגיעו לאוניברסיטאות 30.3% מבני/ות המחזור יוצאי אירופה ואמריקה, לעומת 16.3% יוצאי אסיה ואפריקה.
      מומלץ להיכנס לאתר – http://www.adva.org/ivrit ולהתוודע לעוד מס' נתונים על אי שיוויון, אתם עשויים להיות מופתעים…

    8. פני

      בוקר טוב יונית.
      מה שלומך היום? נרגעת קצת?
      צר לי שנפלת למלכודת של האובייקטיביות לכאורה בדיונים אקדמאים.
      בעצם הכתיבה על כך שדר' הדה בן-בסט החליטה לא לאפשר דיון פוליטי, בעצם התזכורת לדברי הרקטור שאין לערב פוליטיקה עם אקדמיה (בדיחה מעולה, הרי המשפט הזה בעצמו פוליטי מאין כמוהו!) – את בעצם משחקת לידיהם של נושאי דגל הניטרליות האקדמאית, ביטוי שבאמצעותו מחניקים עשרות שנים כל מה שלא מסתדר עם האידיאולוגיה (כן, א י ד י א ו ל ו ג י ה) של האקדמיה המערבית הלבנה (והערה למגיבים – "אקדמיה לבנה" זה ביטוי לדומיננטיות של תפיסות ועמדות מוצא ערכיות, די חסר טעם להתחיל לספור חיילים שחורים ולבנים בכל מקום…)
      כל מה שנאמר ביום ההרצאה של ג'מייקה קינקייד היה פוליטי.
      אבל כל מה שלא נאמר בהרצאה – היה הכי הכי פוליטי.
      לכן נוחי והירגעי, בן בסט והרקטור לא יכולים ללחוץ על כפתור ולהחליט מתי דיון יהיה פוליטי ומתי לא.
      ה-כ-ל פוליטי. בוקר טוב.

    9. ד"ר פנינה מוצפי-האלר

      כן, גם אני הייתי שם. וכן, גם אני חברה ב "אחותי"… וכן, גם אני מזרחית מודעת… וכן גם אני אקדמאית מזרחית שנלחמת בציפרניים לשמור על המשרה האקדמית שלי בשוליים (הגיאורגפיים והאקדמיים). יחד עם זאת אני רוצה להצביע על הקלות הבלתי נסבלת הזו של החלוקה ל"טובים" ו"רעים" ולדיבור הזה של "כל הכבוד לפרופסור סמדר לביא שהראתה להם…" ושל "איזה איומים הם שהשתיקו את האמיצה שלנו… זו שהעזה להגיד להם…וכו"
      שתי נקודות חשובות:
      א. אני חייבת לקחת נשימה עמוקה ולאמר זאת: סגנון הדיבור של סמדר, וכל אופן פעולתה אינו משרת את המאבק שלנו מפני שהוא אינו מאפשר כל תגובה אחרת מצד השומעים והשומעות. במקום להצביע על הפרקטיקה של ההדרה של מזרחים ומזרחיות באקדמיה הישראלית כבעיה שיש להתמודד איתה ולהצביע על אסטרטגיות של מאבק נגד הדרה כזו, מציגה סמדר את "האשכנזיות הרעות" כאוייב האולטימטיבי שיש להלחם בו. זוהי אסטרטגיה מוטעית מיסודה. אנו רוצות אותן, ואת כל מי שמזדהה עם מאבקנו, כחברות למאבק, כתומכות. והדיבור האגרסיבי, זה שסופר כמה מזרחיות היו, ומתחיל לשאול "שאלה" שהולכת ומתארכת ונשמעת כמו נאום צפוי מראש הוא דיבור משתיק שאינו מאפשר כל הבעה או פעולה של סולידריות. אני בהחלט לא מקבלת את הטענה המגוכחת של המארגנת שפה זה ערב ספרותי ולא ערב פוליטי. זה היה מיותר ולא לעניין. אבל האופן שבו נאמרו הדברים באמת הזמין רצון להשתיק. הטון והארכנות והצדקנות הנוזפת, המאשימה לא הותירו כל אופציה אחרת.
      דוגמא לפעולה בונה שנאבקת בתופעה של ההדרה היא מה שוייק שירן עושה בבנית תוכנית חדשה למיגדר בבית ברל. או בניסיונות שלה לאתגר נשים בעמדות כוח באקדמיה לעשות פעולה אקטיבית לגיוס נשים מזרחיות למחלקות ולתוכניות ללימודי נשים. לסמן עבורן את מרחהב הפעולה האפשרי שלהן כתומכות, כמזדהות.
      אפשרות אחרת היא להיצמד לאותן משרות שהצלחנו להיכנס לתוכן ולפעול מתוך המרחב המצומצם הזה כדי להכניס תלמידות מזרחיות לתוך לימודי מסטר ודוקטוראט. לעודד נשים צעירות אלה, למצוא להן מלגות, לעזור להן לעצב אג'נדה מחקרית שתציב נשים מזרחיות במרכז מתוך תחכום תיאורטי ומתוך מחקר מבוסס אמפירי. זה הרבה יותר פשוט לזרוק את המשרה שהוצעה לנו כי לא שלמו לנו מספיק, כי לא התייחסו אלינו כראוי ואז לנופף בעוני החדש הזה שלנו ובעיסוק היומיומי שלנו עם תשלומים מלשכת הרווחה כדגל, כחרב מעל ראשן של ה"לבנות הרעות". יש הרבה מזרחיות עניות, ואני נפגשת איתן יום יום בעבודתי. הן בהחלט לא פרופסוריות. יש הרבה סטודנטיות מזרחיות שבקושי משלמות שכר דירה והן לא הופכות את זה לדגל של זהות. הן עושות הכל כדי להמשיך ולשרוד במציאות של דיכוי ושל מחסור כדי לבנות את הקריירה האקדמית שלהן, כדי להמשיך ולכתוב ולחשוב.
      העוני וחוסר הכוח של נשים מזרחיות הוא תופעה בעלת היקף מדהים בחברה. צריך לתעד ולחשוף את העוניהזה ולא להפוך אותו לדגל אישי הממוקד רק באקדמיה ובאקדמאיות.

      בואו לא נכנס למעגל של רטוריקה מתלהמת ונתחמם בצדקתינו העצמית ששוב השתיקו אותנו. בואו ניקח דוגמא מהסגנון של הדוברת–ג'מייקה קינקייד–שדברה במטפורות, בסיפורים לא מפורשים אך כל כך אפקטיביים על גזענות ועל העוני של משפחתה ועל המאבק שלה להביע קול. היא מצליחה להשמיע את מה שיש לה לאמר והם מוחאים לה כפיים בסוף. היא עושה את עבודתה כפמיניסטית והיא חושפת את האופן שבו מערכות של דיכוי פועלות דרך הסיפור האוטוביוגרפי שלה אבל היא לא מנופפת זאת בצעקות, בטון משתיק אל מול פני ה"לבנים הרעים". בואו נצא מהמשחק הלא-פרודוקטיבי הזה של "אמרנו לכם שהם ישתיקו אותנו". בואו נעשה זאת בשתי דרכים: בשינוי סגנון הדיבור והפעולה. במתן אפשרות ל"אשכנזיות" (ולגברים) להקשיב, כי כשצועקים אי אפשר לשמוע. ואז כשהם ישמעו אולי יוכלו לקבל את האתגר שלנו. וב. בפעולה אמיתית שאינה מצטמצמת בהתמקדות ב"מרכז" אלא בפעולה אלטרנטיבית, יומיומית, אפורה של כתיבה, של הוראה, של טיפוח סטודנטיות, של פעולת שטח ששמה במרכז נשים מזרחיות עניות באמת, נשים חסרות משאבים.

      נקודה שניה שעלתה מהנוכחות שלי בהרצאה הייתה שהנסיון להציב את הדוברת עצמה על פודיום גבוה של "האישה השחורה הדפוקה" שחייבת, בהכרח, להזדהות עם המאבק שלנו לא הוכיח את עצמו. התחושה שלי הייתה שג'מייקה קינקייד הייתה מאוד "בורגנית", מאוד מנומסת. ההערה שלה על "אתם מזכירים לי את הקהילה של בית הכנסת שלי" אמרה הרבה. אולי היא לא כל כך מעונינת לשמוע על אתנוקרטיה ישראלית. ואולי היא לא המזדהה האוטומטית שרצינו שתהיה. לאנשים יש אג'נדות שונות ואנו לא יכולים להשליך עליהם את הצפיות שלנו.

      שיהיה לכם ערב טוב

      פנינה

    10. גלית סעדה

      אני ממש לא מבינה מהיכן החוצפה לנכס את עולם הידע וההשכלה הגבוהה לאשכנזים. ולגבי הברבריות, ברצוני להזכירך שהאלימות הצבאית, הכלכלית והתרבותית מנווטת ומנוהלת בצורה שיטתית ויעילה באמצעות ערכים הגמונים אשכנזיים. ערכים אלה מכוננים במידה רבה באמצעות "ידע" אקדמי המייצר את עצמו כ"אי של שפיות בחברה ברברית" ומעלים את הכוחניות, וכן, הברבריות! שהוא מייצר.

    11. יונתן לרנר

      אני מכיר היטב את דו"ח אדווה ומקבל את כל ממצאיו.
      אני מוכן לסייע בכל מאמץ לשינוי המציאות.
      אני לא מוכן לשתף פעולה עם בעלי או בעלות דעה קדומה ולהתחיל את הדיון בהצטדקות ש"אמנם אני אשכנזי, אבל…."

    12. א

      זה בדיוק מה שמטריד: העפת מבט באולם מלא אנשים, וקיטלוג מהיר. איזו מטרה זה אמור לשרת? אם את רוצה להצביע על מגמות, אני איתך, אבל במשחק הניחושים שיונית התחילה כאן, ושרבים מתפתים לו בהקשרים דומים, אין לי שום רצון להשתתף. לדעתי הוא מסיט את הדיון לפסים עקרים, אם לא הרסניים.

    13. מתיתיהו שמואלוף

      קודם כל אני חייב לציין שתגובתה של ד"ר מוצפי האלר אכן הצליחה לארגן מחדש את הדרך שבה צריך להסתכל על האירוע.
      לא מזמן כתבתי מאמר דעה על הסרט "הפנתרים השחורים מדברים" ובתוכו ניסיתי להבנות מחדש את הפרספקטיבה שדרכה אמורים אנו לבחון את ההגמוניה בישראל כיום. הפער אכן ממשיך וגדל (ותמיד צריך לזכור שהפער של הפלסטינים אף גדל יותר) אבל כשאני בא לחלץ את מהות האפליה לפי התגובות שלה, אני מגלה שינויים רבים. פעם האפלייה הייתה הרבה יותר גלוייה וכך היה יותר קל להתמודד עימה. התגובות של ההגמוניה היו ברורות יותר, הדימוי של הפער בעיני הציבור היה ברור וחד.
      כיום הדימוי של הפער הינו מטושטש, ולכן קשה מאוד לחלץ את התגובות של ההגמוניה לתחושות הקשות של הדיכוי של המזרחים. דווקא יותר קל לפלסטינים בנושא, שהרי ברור שיש דיכוי לפלסטינים באוניברסיטאות {בכל הרמות, ואפילו בחיפה שם יש שיעור דומה של פלסטינים יחסית לשיעור שלהם באוכלוסייה, עדיין יש דיכוי של הרקטור לפעילותן כנגד המדיניות למשל בנוגע למעונות, שם אין הם יכולים לקבל את אותו הניקוד כמו היהודים בגלל שלא שירתו בצבא} ואפילו חוקרים רבים באקדמיה יצדיקו אותו {ואני לא אוכל להסכים עם זה לעולם !} שכן מדובר במדינה אתנוקרטית לפי רוחאנה או דמוקרטיה אתנית {יש כזה דבר ?} לפי סמוחה או מצב של ריבוי תרבויות ללא רב תרבותיות ועוד הגדרות.
      כשמיזרחי מודע, מגיע ומנסה להבין את התגובה של המימסד לחוסר הרב תרבותיות הוא נתקל בחומה שקופה, שאומרת שאין דיכוי ושאין קשר בין זהות החוקרים לבין דעתם.
      לרוב כשתאמר משהו לגבי "מזרחים" אפילו במימד הפוליטי, תהיה הפנייה למימד התרבותי. למשל "סליחה אדוני אנא אל תשכח שאתה חי במדינה שבה האקדמיה הינה מקום תרבותי ! אז שמור את הנחותיך למקום אחר ותן לנו להמשיך בדיון התרבותי, או למה אתה שוב מחזיר את השד העדתי " ועוד תגובות שקשה לחלץ את ההתנשאות, את זהות האשכנזית של המגיב שהמדינה שייכת לו ושמשפיעה על תוכן דבריו. ורק אם אתה כותב מאמר מדוייק עם הפניות אזי אתה יכול להתקיף מקום זה ולקבל דעה ראוייה כמו למשל המאמר המצויין של ד"ר יוסי יונה ופרופ' יהודה שנהב על רב תרבותיות דרך בחינת שני מסמכים שהוצאו לאור מהפרקטיקות הממשלתיות והשוואה בין הזהות של כותביהן למסקנות אליהם הם הגיעו.

      אני חוזר על דבריי הלוך ושוב אבל אני שוב יזכיר שאם היה באמת מצב רב תרבותי באוניברסיטאות או בבתי הספר ואכן היה ניתן ללמוד את הנרטיב המזרחי ואת הנרטיב הציוני אשכנזי בנפרד אז אני בטוח שהתגובות היו משתנות. שהרי בארהב למשל אפשר ללמוד את לימודי האפריקאים אמריקאים ולימודי הלבנים-אמריקאים וכולם מבינים שישנם נרטיבים אחרים ושיש זכות לכמה אמיתות להילמד ומנסים להגיע למצב של צימצום הפער .
      אבל במדינת ישראל הנרטיב המזרחי נשמע כמו זעקה עמומה, גזענית, לא ברורה. למרות שכבר יצאו ספרים לא מעטים בנושא וחוקרים בעלי שם עולמי חוקרים בנושא.
      אם אכן הייתה הצהרה ממשלתית שישנו נרטיב אחר, אז אכן האוכלוסייה הייתה מבינה את המחשבה הרב תרבותית מצד אחד ומצד שני המזרחים היו מרגישים יותר נוח באקדמיה בתוך תוכניות הלימוד שלהם, ואני חושב שתחושת הדיכוי באקדמיה הייתה מצטמטמת דווקא לאור תוכניות של אפלייה מתקנת והרצון של הממשל, להתחיל לתקן את עוולותיו ולהכיר בדיכוי !

      דעתי האישית היא שהמצב הרב תרבותי לא יוכל להתקים בתוך האידיאולוגיה הציונית, אבל אם להיות אופטימיים, אז מדינת ישראל היא רק ציונית בהגדרה ובפרקטיקה הספינה הציונית טובעת ונקווה שלפני שנטבע איתה, נזכה שקולנו יישמע, כמו קולותיהן של האוכלוסיות שהמדינה והפרקטיקות הציוניות שלה הדירו, כמו הפמיניסטיות, הפלסטינים, וכד'.

    14. פרופ' סמדר לביא

      כשלומדים אנתרופולוגיה לתארים מתקדמים, יש קורס חובה ב"שיטות מחקר". אחד מהנושאים הבסיסיים שם הוא "תיעוד אירוע".

      להלן התימלול המדוייק של הסיקוואנס שהתרחש ביני, בין הגב' קינסייד, ובין הד"ר בן בסט, בתרגום מילולי מאנגלית לעברית.

      ס.ל. [טונאליות אחידה]: תודה על ההרצאה הרהוטה. הייתי רוצה לשמוע עוד על ההקשרים בין פרסי, האפרוח השחור, העבודה שלך כנערה, כ-או-פר בניו יורק , והחווייה שלך כאשה השחורה השנייה שמונתה לכתבת-צוות בניו-יורקר. הייתי גם רוצה לדעת, אם את מודעת לכך, שכמעט אין פרסי-ים בקהל כאן. אולי הם עסוקים בעבודות האו-פייר המאפשרות לאנשים כאן לנכוח בהרצאה. אם היית יודעת, שהחברה בישראל מוגזעת, ושנושא הצבע אינו מדובר כאן, [כאן ס.ל. מצטטת לקינסייד שורה מתוך הרצאתה, שעסקה בהיעדר הדיבור במערכת הניו-יורקר על נושא הצבע] האם היית בכל זאת מגיעה לדבר בפורום הזה? האם הגזעת החברה הישראלית יכולה להישזר, בצורה השוואתית, אל תוך הקשר בין פרסי האפרוח, האו-פייר השחורה, וכתבת הניו-יורקר?

      [רחשים בקהל.]

      ג'.ק.[מצחקקת]: המקום הזה נראה בדיוק כמו בית הכנסת שלי.

      [מחיאות כפיים.]

      ס.ל.: [קצב מהיר יותר של דיבור]: רוב היהודים בארה"ב, כמו, אולי, בבית הכנסת שלך, הם אירופאים. בישראל בערך 70% פרסי-ים: 20% פלסטינים אזרחי ישראל ו – 50% מזרחים, יהודים שהיגרו לכאן בעיקר מארצות העולם הערבי, ו – 30% יהודים אירופאים, או אשכנזים. באוניברסיטאות, כמדומני, על כל סטודנט מזרחי יש שניים ומשהו, אולי שניים נקודה שבע סטודנטים יהודים-אירופאים.

      [רחשים בעוצמה גבוהה יותר בקהל. בערך 25% זעים באי נוחות בכסאות]

      בן בסט לקהל [בקול רם, דיבור קצוב]: בואו לא [הדגשה של ה"לא"] נדבר על פוליטיקה.

      בן בסט לג'.ק. [חיוך מתוח, קול מתנגן]: את יכולה לקחת את השאלה הבאה, בבקשה. [מצחקקת. אולי במבוכה?]

      ומה אומרת על הסיקוואנס המפורט לעיל הד"ר מוצפי?

      "הדיבור האגרסיבי… מתחיל לשאול 'שאלה' שהולכת ומתארכת ונשמעת כמו נאום צפוי מראש הוא דיבור משתיק שאינו מאפשר כל הבעה או פעולה של סולידריות… האופן שבו נאמרו הדברים באמת הזמין רצון להשתיק. הטון והארכנות והצדקנות הנוזפת, המאשימה לא הותירו כל אופציה אחרת." ראו תגובתה לעיל.

      אני מותירה לד"ר מוצפי את לקיחת הטיימר, ותיזמון אורכו של הסיקוונס הזה. או שמא למדה היא מתודה אלטרנטיבית באונ' היהודית ע"ש ברנדייס, מקור הדוקטורט שלה, או באונ' העברית, מקור הבי-איי שלה, כיצד לתעד אירוע, בטרם מפרשנים אותו בצורה ה"אגרסיבית" ו"המשתיקה" וכמובן, רוויית ה"סולידאריות", אותה הציעה כאן? כידוע, האנתרופולוג האפריקניסט, כמו אוונס פריטצ'רד האגדי, התגורר באוהל, משם תיעד את חיי הילידים. או שמא עסקינן באוהל הדוד תום? או אולי הדודה ה"צדקנית" וה"ארכנית" ג'מיימה נוזפת בוואן ליר? מתכון בדוק ל"אני אקדמאית מזרחית שנלחמת בציפרניים לשמור על המשרה האקדמית שלי בשוליים (הגיאורגפיים והאקדמיים)" – קרי באקדמיה האשכנזית של ישראל.

    15. נעמה מישר

      קינקייד לא תמיד מדברת במטאפורות. לפעמים היא מוכנה להיות שנואה, וסמדר לביא עושה גם עבודת עומק שקטה.

      ג'מייקה קינקייד הוזמנה לכנס האגודה לשימור גנים באמריקה שחגגה עשור לקיומה. היא מתארת את האירוע באחד ממאמריה בניו יורקר. בהרצאתה בכנס שימור הגנים, הנכיחה גזע לתוך גנים, כשהיא עומדת על עבודת העבדים השחורים בגני המופת האמריקאים. היא הראתה כי נוכחות זו מחוקה מהשיח על גנים, וחילצה אותה מהמבט על מרחבי מידלטון פלייס – אחוזה ידועה שמושכת אליה חובבי גנים. תרומתם הייחודית של העבדים ליפי טרסות האורז באחוזה, עולה מן העובדה כי פרקטיקת גידול האורז לא היתה אמונה על בעלי אדמות מן המוצא האנגלי, כי אם על העבדים שהביאו אותה מאפריקה. גם באחוזתו של הנשיא תומס ג'פרסון מחוקה נוכחות עבדיו השחורים מעדויותיו על הגן. היא מחלצת אותה לא מתוך ספרי הגן הפיוטיים שלו, אלא מתוך ספרי המשק הנוקדניים. אלא שגזע היה הנקודה העיוורת של הגן האמריקאי בכנס ההוא. על הכנסתם של גזע ופוליטיקה לתוך הרצאתה בכנס החגיגי, נאמר לה על ידי יושב ראש האגודה ומייסדה, כי הוא מצטער על כך שהוזמנה וכי היא העליבה אותו בתוכן הדברים ובהזדמנות בה בחרה למסור אותם.
      קינקייד הראתה שהיא מוכנה להיות שנואה בסיטואציות מסוימות, ולהיות אורחת מאכזבת, ובלבד שלא ימחקו התרומה, הדיכוי והניצול הגזעי מהפואטיקה של הגנים האמריקאים. עם זאת במאמר שלה היא כבר בוחרת בטקטיקה אחרת. קינקייד מוצאת נוחם –כך בהמשך המאמר- בטרסות שעוצבו עבורה מחדש סביב ביתה על-ידי מתכנן גנים. היא נכנסה לפרוייקט הזה בעקבות הכנס המתסכל ושילמה עבורו בגאווה הון עתק (הסכום לא ננקב, אני מסתמכת על הערכתי המקצועית כאדריכלית נוף). הפתרון שהיא מציעה, באמצעות בניית הגן שלה, לתיקון והנכחת הקשר בין הקהילה השחורה למרחב, עובר דרך בעלות מלאה ופרטית של שחורים על הקרקע תוך כניסה חלקה לשפה הגננית-ייצוגית-בורגנית הרווחת בארצות הברית, באמצעות שימוש בשירותים של מתכנן גינות מקצועי. כלומר, קינקייד לוקחת על עצמה את נטל הייצוג של השחורים בעירבון מוגבל. התשתית הגזעית של הקפיטליזם האמריקאי, לא גורמת לה לבקר אותו, אדרבא, היא חוגגת אותו בגינתה הפרטית, כביכול כמנצחת. כך היא נותנת לקוראיה הלבנים לחוש אי נוחות לגבי גזענותם, באירוע של הכנס, מצד אחד, ומצד שני למחוק אותה באמצעות הזהות המוחלטת בין התנהלותה היום יומית להתנהלותם. זו היתה בדיוק הטקטיקה שלה בערב באוניברסיטת תל אביב. ספק אם בטקטיקה הזו היא מקדמת בהרבה את סדר היום של שחורים עניים בארה"ב, וכנראה שגם אין לה עניין במזרחים ובאפליות של המזמינים מישראל.
      אלא שסמדר לביא לא נותנת למאזינות האשכנזיות שלה את הפריבילגיה הזאת של מחיקה וטשטוש השוני. אולי כי לאשכנזיות יש מספיק פריבילגיות?
      בתור אשכנזיה ותלמידה בעבר הלא רחוק של סמדר לביא, אני יכולה להעיד כי יש לה ברפארטואר הטקטי יכולת מוכחת של הוראה המבוססת על עובדות אמפיריות ועומק תיאורטי. האופן שבו נחשפתי לאשכנזיותי הפריבילגית באמצעותה, לא עורר בי ובחברותי אנטגוניזם חריף וצקצוקי שפתיים. היה לנו קשה וגייסנו משאבים רבים להתמודד עם הפרספקטיבה החדשה הזו, ובו זמנית היא עוררה בנו הרבה כאב ואמפתיה לסדר היום של מזרחיות. אני סבורה שפרופ' סמדר לביא עושה את העבודה השקטה והחשובה, שעליה מדברת מוצפי-האלר. בעבודת ההוראה שלה היא משקיעה בהעצמה של סטודנטיות מזרחיות ובהגזעה לא מסרסת של האשכנזיות. חבל שהיא לא יכולה ללמד יותר.
      נשאלת השאלה, האם הטקטיקה של אילמות ושמירה על שתיקה במרחב הציבורי של הכנסים האקדמיים, תקדם יותר את סדר היום של נשים מזרחיות בכלל ובאקדמיה בפרט, ותקדם את ההגזעה של אשכנזיות. לביא שמה על השולחן בו זמנית מעמד, לאום, גזע ומגדר, כפי שהם מצטלבים במציאות. בכך היא מונעת מהאקדמיה למסמס את הדיון הפוליטי תוך הפרדתו לקטגוריות שונות. היא בוחרת בטקטיקה הלוחמנית במרחב זה. נכון שקשה לשמוע ולקבל את דבריה שנאמרים נכוחה, אך שאט הנפש שהם מעוררים בקהל, מעלה שאלות נוקבות על התרבות האקדמית בארץ.

    16. ד"ראראלה שדמי

      התגובה הצינית שלך מוכרת לי. בדברייך השתקפו התוקפנות, החרדה מפני איבוד עצמה, החשש מלקיחת אחריות על עוולות – שאני מכירה כל כך אצל גברים העומדים מול הביקורת הפמיניסטית.
      זוכרת את הימים הראשונים? אז העלינו לפחות שתי טענות כנגד הגברים באקדמיה שחסמו לפנינו את הדלתות: זו אפליה של נשים והעדפה של גברים, אך יותר מזאת: זו השתקה של קולן של נשים, וקול זה יתרום למדע, לתיאוריה ולמתודולוגיה. כפי שאכן קרה מאז.
      מזה 15 שנים מנסות מזרחיות לטעון טענות דומות. מדוע לא להשתמש בכוחך, במעמדך הבכיר, כדי לפתוח לפניהן את השערים? האם את יכולה לתאר את התיאוריה הפמיניסטית היום ללא בל הוקס, היל קולינס, סואד ג'וזף, מוהנטי ומוראגה, אם להזכיר רק כמה חוקרות שחורות ומהעולם השלישי? הן עשו מהפכה בכל החשיבה הפמיניסטית ותרמו תרומה משמעותית לשינוי פוליטי במצבן של נשים מהמיעוטים האמריקאים ומהעולם השלישי.
      מזרחיות באקדמיה יכולות להביא את המהפכה הכל כך נחוצה בתיאוריה הפמיניסטית בישראל. במקום לבנות חומה וגדר, בואי את וחברותיך מהאקדמיה ותיכנסו לדיאלוג כן, ישיר ואמיץ עמנו ב"אחותי". בואי נחשוף את החששות של כולנו, נדבר על הפערים, על ההבדלים ועל המשותף – התרומה לך, ללימודי נשים בישראל ולנשים בכלל תהיה עצומה. אני יודעת זאת: אני כחוקרת ופעילה פמיניסטית אשכנזייה, נתרמתי מהשיח עם המזרחיות הן ברמה האישית וגם בחשיבה הפמיניסטית שלי.

    17. תוכי ושמו מוקי

      בשעה שהויכוח הסוער הזה מתנהל, ואיזה ויכוח סוער זה, ספק אם באתר נרשמו כל כך הרבה תגובות למאמר כלשהו, ובשעה שהכותבות המלומדות מוציאות אחת לשניה את המיץ (עד כדי ירידה ארסית על איכותו האקדמית של המוסד בו למדו לתואר ראשון ושני ושלישי ומדוע שלא נבדוק גם את התיכון וגן הילדים וכו') ובשעה שמתברר, כך פתאום, שחלק מן המתכתבות המנאצות זו את זו, אפילו חברות בצוותא ב"אחותי" – אודה ואבוש לא שמעתי על קיומה של העמותה עד עתה – שאתר האינטרנט שלה לא התחדש זה זמן רב ואפילו האתר עצמו, בחלקו הנקרא "הצטרפו אלינו" מבקש מן הגולש/ת "שלח טופס" ולא "שלחי" חס וחלילה, ואפילו שמרבית התגובות מתהדרות בלשון אקדמית גבוהה גבוהה, הלשון הזו שבאילו הוצגה לאלו שבשמן מתיימרות חלק מן הכותבות לדבר היו השומעות, ובצדק, מסרבות להבין שכן מה הן המילים האלו? "הגזעה", "הדרה" – דברו לענין – יש אפליה, מכוערת, ישירה, בוטה שנעשית יותר ויותר כזו עם כל שעה שחולפת ולכן הויכוח הקטנוני הנ"ל כל כך מטופש, מפני שבשעה שכל זה מתרחש ואולי אפילו כבר מלפני חצי שנה, לימדה אתכן, גבירותי המלומדת, הגברת האמיצה ויקי קנפו מה היא מחאה, ומה היא מלחמה ומהו "לעשות מעשה" (ואין פירושו להתלונן על צקצוקי השפתיים באקדמיה, באמת אומץ גדול!). כי האמת, נדמה, מה שמענין כאן הוא לא האג'נדה אלא הכבוד. לא הצדק אלא האגו. ואם לעשות מעשה, אז קדימה, להחרים את האקדמיה הלבנה (אם היא באמת לבנה) ולשרוף את בתיה, את ספריה, את קתדרותיה. אבל שיתוף הפעולה המתייסר, כמו אותם חיילים שיוצאים לשטחים כי צריך גם "אנשים טובים" במחסומים, הוא בסופו של דבר שיתוף פעולה, לא שום דבר אחר. ואם מלחמה אז מלחמה. להקים אוניבסיטה חדשה, שחורה אם תרצנה, במקום אחר שאיננו הדשא של בנין גילמן, ולהיות מוכנים לשלם גם את המחיר. אבל כל זה – כל זה הוא ויכוח מתפנק ובכייני.

    18. Dr. Ronit Lentin

      Amazing, amazing, but not surprising. On another occasion, in a conference
      on Anthropology of the Middle East, Gender Aspects, at which the
      Nazareth-born Prof Nahla Abdo of Carleton University Canada and I (the
      Haifa born Dr Ronit Lentin, director of the Ethnic and Racial Studies
      programme in the University of Dublin, Trinity College) were invited to
      talk about the process of editing our jointly edited book, Dr Motzafi
      Haller, who heard about the conference 'invited herself' to the conference
      and asked the organisers to be allowed to be the respondent to our session.

      Among other things, I spoke about the danger of white guilt when working
      together with Palestinians or other racialised people. Before Dr Motzafi
      picked me up on that very point, she told the assembled contributors about
      her own research, conducted as a Mizrahi woman struggling for her place
      within the Israeli academy (although nothing much was said about her
      difficulties to maintain her position in an Ashkenazi-racist Israeli
      academy…), about the lives of Mizrahi women from Yeruham (or was it
      Sderot, I honestly cannot remember). She told us that her 'research
      methodologies' included interviewing the women who cleaned her office in BG
      university, and, by way of collaborative feminist research, leaving the
      transcripts of the interviews on her computer screen, so that while
      cleaning the lecturer's the cleaners would be able to read the
      transcripts… The mind really boggled at the extent of 'collaboration' of
      this particular feminist research methodological model…

      She went on to advise Prof Nahla Abdo and me to go together to therapy so
      that we can work out issues of aggression, on the one hand (Nahla's) and
      'white guilt' (on my part) so that we can proceed to do better work on the
      dialogic possibilities between Palestinian and Israeli women, writing about
      their experiences of dislocation in a military-racist society, which, among
      other things is also patriarchal, and also murderous.

      Needless to say, I found her positioning of herself as a 'Mizrahi woman'
      struggling to exist in the Israeli academy untenable, if part of
      maintaining this place means leaving interview transcripts for her cleaning
      women to glance at while mopping her office floor…

      You may share this with the list,

      Ronit

    19. א

      What exactly is wrong with anyone inviting themselves to a conference? I thought this was precissely what conferences were for.
      As for including office cleaners in one's research: Do you clean your own office? I somehow doubt that. I can see the awkward aspect of one person being an academic while the other cleans offices, which may be a result of their respective opportunities. But is this grounds enough for not seeking out the cleaners' perspective on things?
      While I can relate to the sentiment, I think overcoming this self-indulgent sensibility (not to say guilt), and collaborating with the office cleaner, is not as preposterous to me as it is to you.
      However, I wholeheartedly agree that the suggestion of therapy is assinine.

    20. יונית נעמן

      תגובות שתכניהן נטפלים למרכיבי האישיות של פרופ' סמדר לביא, לאופן בו הוצגה השאלה או למספר המדוייק באמת של המזרחיות והמזרחיים שנכחו באולם לא יצליחו להסיח את דעתם של מי שעיניהם בראשם מן העיקר.
      והעיקר הוא, כאמור, הצביעות והגזענות שמשמשים את השמאל הציוני הלבן במשכנותיו האקדמיים, במעוזי התרבות, הכלכלה והתקשורת.
      להגיד שטוען או טוענת הם לא נחמדים – זה כמו להגיד שהפמיניסטיות הן נשים מתוסכלות ושהפלסטינים מבינים רק כוח. היצמדות לסגנון הדיבור של מישהן/ם מהווה נסיון (כושל עד כדי גיחוך) לטהר את המצפון ולהמשיך לדכא באלימות ובמלוא העזוז.

      הדיון שאנחנו מנהלות/ים כאן בודאי לא משנה כהוא זה את מציאות חייהם של נשים וגברים עניים ומנוחשלים, שמכבש אדירים של דיכוי מתנה את אורחותיהם. ובכל זאת, לי, כאישה מזרחית שמתנהלת בעולם דכאני ומדיר, חשוב להצביע על עיוותים, ולו רק כדי לבטא ההתנגדות. מצער אותי לראות, שחלק ניכר מן התגובות עוסק בהכפשות ובתיאורים של אנקדוטות שתרומתן לעצם העניין קלושה עד מאוד, וכן שיריבות בין אישית מסיטה את הדיון לפסים עקרים.

    21. א

      לא יודעת, אני לא מכירה אותך. מה שבטוח, לא ניחנת ביושר אינטלקטואלי מי-יודע-מה.
      תראי לי איפה מישהו נטפל למספר האמיתי של מזרחיות או מזרחים באולם. הדבר הקרוב ביותר לכך שתמצאי הוא בקשה ממך לא להיטפל למספרים, מדוייקים או דמיוניים. או שיש לך בעיה בהבנת הנקרא, או שהקריאה שלך מגמתית בכוונה.
      רק אל תתחילי ליחס את דעתי על כתיבתך לדעה קדומה גזענית. לא אמרתי כלום על מזרחים, נשים או נשים מזרחיות. רק עליך — יונית נעמן.

    22. ב

      אבל ממשיכה להסתתר מאחורי כינוי!

      דרוש אומץ לחשוף את המבנה אשר מדכא אותנו. חשיפה אמיצה נמדדת במילים, בטקסט, שאת בוחרת (בוחרת!) לומר, כמו גם ברגליה של ויקי קנפו. גם זה אומץ וגם זה אומץ. גם לזה וגם לזה אנו נזקקות/ים. באמצעות חוש הראיה שלנו אפשר גם לקטלג, אבל אפשר לצאת מנקודת הנחה שמה שאת רואה זה באמת מה שיש…אם את רואה שיש רק אשכנזים, אז תסלחי לי, זה לא קיטלוג – זו מציאות.
      את היא זו אשר עושה את פעולת הקיטלוג. את *בוחרת* שלא להביט!
      או אולי את טוענת שאין פערים חברתיים? (ואולי את טוענת שאין מציאות?)
      האמת, אני לא מבינה אותך. הלנו את או לצרינו?
      אין דבר נוח יותר מאשר לברוח אל הויכוח על טוב ורע… גם שלי יחימוביץ' תסכים עם זה (אם יורשה לה).

      בברכה,
      הדס כפיר.

    23. יונתן

      ברצוני לשבח את יונית על המאמר המצויין . פרט לתוכן, הוא כתוב בצורה מעולה . כן ירבו .
      באשר לתוכן: יונית חושפת בצורה מעולה את צביעות חלק מהסגל האקדמי בישראל. אין ויכוח על העובדות: ההגמוניה האשכזית שולטת באקדמיה , בהון , בשלטון ובכלל במוקדי הכח בישראל. כל מי שטוען אחרת , חוטא לאמת. תגובתה הלקונית של פרופסור נווה רק מוכיחה טענתה של יונית . במקום להתעסק במהות או לענות עניינית למאמר, בחרה נווה לכתוב תגובה שממחישה שוב את התעלמות הממסד מטענותיה הנכונות של יונית.
      בנוסף אני מצר על כך שהנושא הזה אינו עולה לדיון ציבורי נוקב , אולי בשל השליטה החד משמעית של מוקדי כוח אשכנזים או כאלו המקורבים לאנשים שאין להם רצון עסקי לעסוק בכך.
      הלוואי ומאמרה המשובח של יונית תהיה הסנונית הראשונה לדיונים רחבים בנושא.
      ומילה אחרונה לסיום: מי ייתן ויונית תגיע לסגל האקדמיה ותוכל לשנות מפנים , בינתיים היתי מציע לה טור קבוע באתר ובכלל השתלבותה במדיה כדי שתוכל להשפיע ביתר שאת.
      יונתן.

    24. פרופ' סמדר לביא

      הויכוח הזה אינו "מתפנק ובכייני", כשם שאתה מכנה אותו. זה ויכוח על כוח, כסף, משרות, ושליטה בזירה הציבורית, שהרי האוניברסיטאות בישראל ממומנות בעיקר ע"י משלם המיסים. קח קישור:

      http://images.maariv.co.il/cache/ART633221.html

      הרבה מילים יכולות להיאמר בעברית על הצביעות ואופני ההדרה של
      מצויינות מוגזעת, המתבצעים ע"י מקבלי משכורות ע"ח משלם/ת המיסים, אם בכלל יש לו ממה לשלם.

    25. לא הייתי באירוע אך התיאור לגבי באטלר אינו נכון

      נכתב לעיל שבאטלר תומכת או מראשי החרם האקדמי נגד ישראל או משהו כזה, בעוד שבאטלר ציינה בהרצאתה שאף שבהתחלה היתה קשורה לחרם, היא נפרדה ממנו שכן היא לא סוברת שצריך להחרים את האקדמאים הישראלים, וחשוב לקיים איתם דיאלוג. יתרה מכך, במאמר המפורסם שלה בלונדון ריביוו אוף בוקס באטלר ביקרה קשות את מונה בייקר שפיטרה שני ישראלים ממערכת כתב עט וחשבה שזו החרמה לא ראוייה. באטלר ציינה שהיא אמנם תומכת בחרם ה"דיבסטמנט" הכלכלי אך לא בהחרמת האקדמיה הישראלית.

    26. תלמה לוי

      בעוד אנחנו עסוקים בדיון בכמה מזרחיים היו באולם ואיך דיכוי מזרחיים מושתק בכל מחיר באה המציאות ומנערת אותנו: שלוש משפחות לא לבנות מתייסרות שנים בציפייה לבניהן. מתי הן נגאלות כביכול מייסוריהן? כשהממסד הישראלי מתגייס לחילוצו של עבריין. טוב, אבל הוא לבן.

    27. ד"ר פנינה מוצפי-האלר

      אני ממש לא רוצה להיכנס לתגובה של אחד לאחד מול סמדר לביא. אבל היא עשתה מהסיפור עניין של תשאול של היושרה המקצועית שלי ואני חייבת להגיב, ובקצרה.
      הציטוט ה"מדוייק" של הארוע מפליא אותי. רק דבר אחד יכול לאשש את הציטוט המושלם והיא הקלטה של השאלה ושל התשובה לשאלה. הייתי מאוד שמחה לדעת אם יש בידי סמדר קלטת כזו–כי הייתי רוצה לשמוע אותה בעצמי.
      והיה אם קלטת כזו לא קיימת, זה אומר שסמדר רשמה את דבריה שלה ואת התגובות לדבריה רק אחרי הארוע. לי, למשל, יש זכרון אנתרופולוגי לא פחות מושחז מזה של סמדר (למרות שלמדתי, רק ב"אוניברסיטה היהודית" ברנדייס–מה שנשמע כמו האשמה נוראית מצד סמדר…) ולי דווקא זכור שהרצף שאותו סמדר מצטטת כקטוע על ידי מחיאות הכפיים ותשובתה של קינקייד (אה, כן, סמדר וזה לא, כמו שהזהרת אותנו באוטוריטה המופלאה שלך–קינסייד…) לא קרה. שהשאלה נשאלה ברצף בלתי נפסק עם כל האחוזים המופלאים ועם הטון המשיחי (סמדר, אנתרופולוגים אינם אובייקטיבים…איך את מציינת טון צדקני וארכני.???).
      אז, בבקשה, להשתמש ב"טקסט" שלך לא רק לניגוח הטענה שלי אלא להשליך על כל היושרה המקצועית שלי זה דבר בזוי והייתי חייבת להגיב עליו פה.
      לרונית לנטין עם ההאשמות ה"נוראיות" שלה השבתי ישירות.

      בתפוצה המשמעותית של פעולה פמיניסטית מזרחית ב "אחותי" מתחיל עכשיו דיון בתכנים בעצם הנושא שהעליתי בביקורתי ואני שמחה על כך. אני מקווה שההתקפות האישיות (ההדדיות) יפסקו כאן.

      פנינה

    28. תוכי ושמו מוקי

      כמובן שזה ויכוח על כסף וכח – אני לא טוען דבר נגד המהות של הויכוח – הטענה היא על הזירה בה הוא מתקיים – זירה הגונה, אקדמית כמובן, שבה כל צד נאחז בטיעוניו אמנם, אבל איש לא עומד להפסיד את השטיח שמתחת לרגליו. לכן, כנראה, צריך להגיע למצבה של ויקי קנפו, שגילתה שגילחו לה את הקצבה, בשביל לעורר מחאה אמיתית, כי כשאין מה להפסיד אין מה להפסיד. אבל הרי לא את או מי מסטודנטיותיך ולא אף אחת מה"אשכנזיות הגזעניות" מאויימת כלכלית או קרייריסטית ע"י הויכוח הנוכחי. מקסימום ירקתם קצת דם רע אחת על השניה. זהו. ולכן, אם באמת המצב דפוק, אם באמת את חושבת שצריך לשנות אותו, אז תעשי מעשה. תוותרי על הנוחות שהממסד האשכנזי מאפשר (מכספי משלמי המסים – גם המזרחים שבהם, בסדר) ותקימי קתדרה אחרת, "שחורה" נקרא לה לצורך הענין. האם לא יבואו עוד מורים? (למשל האדונים המארחים את כולנו כאן ואחרים?) האם לא יימצאו נדבנים "מזרחיים" שיממנו את הפרוייקט? האם לא יימצאו לו סטודנטים? אבל לשבת באולם מוסק בצפון תל אביב ולשאול רטורית סופרת אמריקאית שחורה אם היא מודעת להגזעה של החברה הישראלית ולהדרתם של השחורים מתוכה, ובכן, זה לא ממש משנה, נכון?

    29. ברטולט ברכט

      אל הדורות הבאים

      אכן, אני חי בזמנים אפלים!
      מלה תמימה היא אוילות. מצח חלקה
      משמעו אטימות הרגש. הצוחק
      עוד לא תפס
      את החדשות הנוראות.

      איזה מין זמנים אלה, כאשר
      שיחה על אילנות היא חטא כמעט, כי
      על כל-כך הרבה פשעים היא שותקת!
      האיש החוצה שם בשלוה את הרחוב,
      האין הוא בלתי-מושג עתה לידידיו
      שבמצוקה?

      נכון, אני מרויח עוד כדי פרנסתי.
      אבל האמינו לי: זה רק מקרה. שום
      דבר שאני עושה אינו מצדיק שאוכל לשובע.
      מקרה הוא שנחסכתי. (כשמזלי יכזיב,
      אני אבוד.)

      אומרים לי: אכול ושתה! שמח במה שיש לך!
      אבל איך אוכל לשתות ולאכול, כאשר
      כל שאוכל אני חוטף מן הרעב, וכוס
      המים שלי חסרה לנצמת-מצמא?
      ובכל-זאת אני אוכל ושותה.

      ברצון הייתי מסכים להיות חכם.
      בספרים העתיקים כתוב מהי חוכמה:
      להתנזר מקטטות העולם, ובלי פחד
      לבלות את הזמן הקצר,
      להסתדר גם בלי אלימות,
      על רע לגמול בטוב,
      את מאווייך לא למלא כי-אם לשכוח,
      כי בכך החוכמה.
      לכל זאת אינני מסוגל:
      באמת, אני חי בזמנים אפלים.

      אל הערים הגעתי בזמן של תוהו-ובוהו,
      כשהרעב שלט.
      בין אנשים באתי בזמן של מרי,
      ומרדתי יחד אתם.
      כך חלף זמני
      שניתן לי עלי אדמות.

      את ארוחותי אכלתי בין הקרבות.
      שכבתי לישון בין הרוצחים.
      אהבתי טיפחתי בלי-משים
      ובטבע הסתכלתי בקוצר-רוח.
      כך חלף זמני
      שניתן לי עלי אדמות.

      בזמני הרחובות הובילו אל הביצות.
      הלשון בגדה בי אל השוחט.
      מה כבר יכולתי לעשות. אבל השליטים
      ישבו ביתר-ביטחון בלעדי, כך קיויתי.
      כך חלף זמניי
      שניתן לי עלי אדמות.

      כוחותי היו דלים. המטרה
      היתה רחוקה מאוד.
      היא נראתה בבהירות, אך ספק אם לי
      ניתן להשיגה.
      כך חלף זמני
      שניתן לי עלי אדמות.

      אתם, שתצופו מן המבול
      אשר בו טבענו,
      כשתדברו על חולשותינו,
      זכרו
      גם את הזמן האפל
      שנמלטתם ממנו.

      שהרי הלכנו, מחליפים ארצות יותר מהר מנעלים,
      דרך מלחמת המעמדות, נואשים
      כשרק אי-צדק היה, ללא מרי.

      וידענו היטב:
      גם שנאה לשפלות
      מעוותת את תווי הפנים.
      גם הזעם נגד אי-צדק
      מצריד את הקול. אך! אנחנו,
      שרצינו להכין את הקרקע לידידות,
      לא ידענו להיות ידידותיים בעצמנו.

      אבל אתם, כאשר יגיע עד-כדי-כך
      שאדם לאדם יהיה עוזר,
      הזכרו בנו בסלחנות.

      מתוך גלות המשוררים, שירי סוונדנבורג 1935-1938, עמ' 167-169

    30. ד"ר פנינה מוצפי-האלר

      נ.ב. להערתי למעלה.
      קראתי את הדווח של סמדר לעולם הרחב–באנגלית–על האירוע עם ג'מייקה קינקייד. וראו זה פלא: בדווח הזה השאלה הארוכה והיפה על פרסי השחור וכו משוייכת ל"מישהו מהקהל" ש "ממשיך ושואל" וכו וכו ולא לסמדר לביא הכותבת את הדווח. תהיה קטנה לגבי דקדוק של דווח המופנה לקהלים שונים…

    31. פרופ' סמדר לביא

      סליחה, אבל או שהוציאו אותי מרשימת הדיוור של "אחותי", או שטחו עיני עקב חוסר יכולתי לקרוא את הדיון על ה"תכנים" שמציעה שם פנינה, ועל קבלתם בתנועה. אולי, ראשית דבר, תפסיק פנינה לנפנף ב"אחותי" מאולמות הועידות אל מול הד"ר לנטין והפרופ' עבדו, ותגיע, לפחות, לישיבות המועצה בצורה סדירה?

    32. ג

      היואילו ד"ר מוצפי-האלר ופרופ' לביא להפסיק להתכתש ולהטיח בוץ אחת בשניה מעל במה זו? אנא, חסכו מאיתנו את כל זה! (מישהו זוכר מה היה בכלל נושא הדיון המקורי? נראה לי שלא, וחבל).

    33. מור

      ברצוני לפנות לפרופ' סמדר לביא,
      ראשית, ברצוני לומר שאני מעריכה את הסטטוס שאליו הגעת בכוחות עצמך!
      אבל אבויייי, איך יכול להיות הדבר?? איך אישה מזרחית (כמוך) מסוגלת להגיע למעמד של פרופ'?
      כנראה שצעדת כנגד כול המכשולים שהחברה הציבה ובנתה מולך ועל זה אני אומרת "אשת חיל מי יימצא".
      רגע, רגע ,רגע…אני לא כל כך מבינה! הדמות שלך קצת סותרת את עצמה. את מעמידה את עצמך כלוחמת למען המזרחיות ונגד האפליה, אך בעצם את דוגמא חיה לכך שאפשר להגיע למעמד ולסטטוס אם נאמין ונרצה!!
      השאלה המרכזית היא היכן האישה מעמידה את עצמה, בשוליים או במרכז? ואת לצערי בוחרת בשוליים על מנת שיראו אותך, על מנת לעורר סערות. אומנם גם זאת דרך מקובלת, גם השוליים הם מקום להתפתח ואף אחד לא אמר שהשוליים לא יכולים להפוך למרכז, אך זוהי דרך קיצור! במקום להעמיד את עצמך ואת שאר המזרחיות(כול הזמן!) בעמדת מיעוט ונחיתות, תעמידי את עצמך בעמדת כוח ואז נראה איך תתמודדי!! קל מאוד להיות ANDERDOG .
      בהצלחה…..

    34. פרופ' סמדר לביא

      http://images.maariv.co.il/cache/cachearchive/01022002/ART242146.html

      ועוד מאמר, מ"חקר מגדר בארץ"

      ד"ר בברלי מזרחי, החוג לסוציולוגיה, האוניברסיטה העברית בירושלים
      אקדמיה – קריירה יקרה לנשים
      2002. "חקר מגדר בארץ". ביטאון האגודה הישראלית ללימודים פמיניסטיים. עלון מס' 10-11, ע"מ 11-12.

      מאמר זה מבוסס על מחקר סוציולוגי על כניסת נשים לתפקידי אליטה בשרות המדינה, בכלכלה ובאקדמיה בישראל. ניתוח סיפורי החיים של קבוצת נשים באליטה האקדמית (פרופסוריות מן המניין) גילה שנשים אלה הן בעלות תכונות סוציו-פסיכולוגיות ייחודיות הקשורות לצורך בהישגיות גבוהה, בשאיפות למצוינות ובצפיות לשוויוניות בינן לבין הבעלים בחלוקת תפקידי משפחה והזדמנויות לפיתוח קריירה. אך מעבר לכך, נשים אלה הן בעלות נגישות מעודפת לאליטה זו, כאשר עדיפותן נובעת מהמשאבים הסוציו-כלכליים של הורי הנשים ושל הנשים ובעליהן. משאבים אלה באים לידי ביטוי בכל שלבי בנית הקריירה והמשפחה. קבוצת המחקר כללה כ15%- מסך כל הנשים באליטה זו. הנשים נבחרו להיכלל במחקר באופן מקרי.
      כמעט כל הנשים באו ממשפחות קטנות ממוצא אשכנזי ומהמעמד הבינוני. רוב ההורים היו בעלי השכלה גבוהה ובחצי מהמשפחות שני ההורים עבדו מחוץ לבית. המספר הקטן של הילדים איפשר להורים להקדיש את משאביהן לנשים אלה.
      ביטוי אחד של המשאבים של ההורים היתה העובדה שרובם שילמו את שכר הלימוד האוניברסיטאי של הנשים. היות ולימודים באוניברסיטה היו הכרחיים להתחלת תהליך הגיוס לאליטה האקדמית, תשלום שכר הלימוד על ידי ההורים סיפק לנשים את הנגישות הראשונה בתהליך זו.
      כל הנשים התחתנו במשך תקופת הלימודים. הן התחתנו עם גברים בעלי משאבים סוציו- כלכליים דומים לשלהן, כלומר, גברים ממוצא אשכנזי ומהמעמד הבינוני. הבעלים היו בעלי תארים אקדמיים ועסקו במקצועות חופשיים ובאקדמיה. הם היו מבוגרים מהנשים, בשלבים מתקדמים יותר בקריירות שלהם , ולכן הם הרוויחו יותר מהנשים והיו המפרנסים העיקריים בין בני הזוג. מבחינה זו הבעלים היוו נכס כלכלי לנשים.
      כל הנשים היו אמהות לשלושה ילדים בממוצע. כל הזוגות העסיקו עזרה בבית לטיפול בילדים, לבישול ולניקיון. בדרך כלל הם העסיקו עזרה זו במשרה מלאה: שמונה שעות ביום, שישה ימים בשבוע במשך 20 שנה בממוצע. הייתה זו ההוצאה הגדולה ביותר בתקציב המשפחה. היא התאפשרה בעיקר בזכות משכורתו של הבעל. בנוסף, מספר רב של נשים קיבלו עזרה מההורים במשך 20 השנים הראשונות של הנישואין. עזרה זו כללה קנית דירות, מוצרים בר קיימא יקרים, כמו מכונית, ולעיתים תשלום המשכורת של העוזרת. המשאבים המשותפים של הבעל ושל ההורים סייעו לנשים לדחות הכנסה מעבודה שלהן במשך התקופה הארוכה של רכישת שלושת התארים האקדמיים ו"לקנות זמן" בשלבי החיים בהם המשפחה והקריירה התפתחו בעת ובעונה אחת. פינוי זמן זה איפשר לנשים אלה לקרוא, לחשוב, לכתוב ולערוך מחקרים על מנת להתקדם בקריירה תובענית הדורשת קידום בזמנים קצובים.
      סיפורי החיים של הנשים בקבוצת המחקר מלמדים על החשיבות של משאבים סוציו-כלכליים בגיוס לאליטה האקדמית. ייצוג היתר של הנשים האשכנזיות, בהשוואה לנשים ממוצאים אחרים, נובע מהנטייה לחפיפה בין מוצא אשכנזי ומשאבים כלכליים בחברה הישראלית. בכך, הסיפורים מצביעים על העדרה של קבוצות גדולות של נשים שאינן ממוצא זה ושאינן בעלות המשאבים המקנים נגישות מעודפת לאליטה האקדמית. מסקנה זו מקבלת תמיכה מהעובדה שנשים מהמעמד הנמוך ונשים שמפרנסות ילדים לבד לא היו בקבוצת המחקר. בזמן שאנו, כפמיניסטיות, פועלות רבות ליצור שוויון הזדמנויות בין נשים לבין גברים באקדמיה, עלינו להיות מודעות לכך שריבוד חברתי בקרב נשים יוצר חוסר שוויון בין נשים לבין עצמן.

    35. דוד גבאי

      יונית, פרופ' לביא – האם קראתן את ספריה של קינקייד, האם יש לכן עניין בעבודתה ובדבריה על ספרות, או בספרות בכלל? קינקייד הוזמנה כסופרת להרצות על ספרות. היא לא הוזמנה כשחורה להרצות על שחורים. פשוט מדהים שבמאמר ובדיון שהתעורר לא התייחסו ולו ברמז לנושא זה.

      במה נופל מי שמתעלם מהפוליטיקה הישירה ואחוזי הסטודנטים האשכנזים בעת דיון ספרותי, ממי שמתעלם, באופן מוחלט, מהספרות בעת דיון ספרותי?!

      אנשים שמרשים לעצמם להפוך לחד-מימדיים חוטאים את החטא הנורא ביותר כלפי הבריאה, כלפי התרבות האנושית לכל צבעיה, כלפי עצמם.

    36. דוד גבאי

      סמדר לביא מצטטת את דבריה לג'מייקה קינקייד: "20 אחוז מהאוכלוסייה הם פלשתינים, 50 אחוז יהודים מזרחיים, בעיקר יוצאי ארצות ערב, ו 30 אחוז יהודים אשכנזים" (זאת לעומת יחסים מספריים אחרים בין הסטודנטים). כלומר 63 אחוז מן היהודים הם מזרחיים.

      הנתון על הפלסתינים נכון. הנתון האחר שגוי ושקרי. דו"ח הלמ"ס לשנת 2003 קובע כי בישראל 1.56 מיליון יהודים שאביהם יליד אסיה או אפריקה, (כ 29% מן היהודים) לעומת 2.2 מיליון יהודים שאביהם יליד אירופה, אמריקה ואוקיאניה, (כ 41%) ו 1.56 מיליון יהודים שאביהם יליד הארץ. (כ 29%).

      כלומר, שיעור האשכנזים עולה על שיעור המזרחיים – בהתחשב בכך שבאוכלוסיה הוותיקה, שהיא הקבוצה השלישית, יש רוב לאשכנזים. אפילו אם תניח לביא ששני שליש מהיהודים שאביהם יליד הארץ הם מזרחיים, ולהערכתי זו הגזמה, עולה מכך ששיעור המזרחיים בכלל הוא 50 אחוז מן היהודים ו 40 אחוז מכלל תושבי ישראל. כך שהנתון שלה שגוי.

      הוא גם שקרי, משום שהוא מתעלם מכך שאחוז גבוה, וגדל והולך, של האוכלוסייה היהודית הם ממוצא מעורב, אשכנזי-מזרחי.

    37. מ.א.י.

      כל הכבוד לפנינה מוצפי-הלר. יצא לי לחזות פעמים רבות בהשתלחויותיה של סמדר לביא. התגובה שלה היא תמיד טקסט מוכן מראש על אפליית המזרחים, והיא מטיחה אותה בדובר/ת ללא שום קשר לנושא או לקונטקסט. קראתי את עבודותיה של סמדר לביא ואין ספק שהיא אנתרופולוגית מעולה! אבל איזה עיוורון יש לה על חלקה בגורלה. עיוורון, עיוורון, עיוורון. לכן היא גם לא מוכנה לשמוע כלום וגוררת כל ויכוח לרמה אישית ירודה. הטרגדיה היא שהסגנון האלים שלה גורם לכך שאנשים יסירו את הנושאים החשובים שהיא מעלה מסדר היום. במקום לגרום לאנשים להקשיב היא גורמת לתגובה אטומה.

    38. Katya Azoulay

      Shalom L'Kulam —

      Reading the heated exchanges is sad but follows a predictable pattern of conflict between people situated in different positions of power on a socio-political hierarchy. Whether it is real power or perceived power is irrelevant –although it can be mapped out by evaluating who determines the terms of the discussion, the tone of the discussion and decision-making. My only comment/contribution to this is to suggest that more attention is given to "outcome" and less time wasted on "intent" — in other words, a return to focusing on substantive action-oriented activites rather than obsessing over Ashkenazi guilt or Mizrahi criticism. The analogies with women of color/white women outside Israel are helpful only in highlighting and articulating sentiments and examples of similar experiences. But they can only be appropriated so far — for instance, to highlight competition over resources including symbolic and cultural capital.

      White women's guilt in the US has often been rechanneled into self-righteousness which then comes across as disrespect for women of color and their concerns. The Israeli academy is still characterized by an ethnic hierarchy in faculty ranks, hiring and promotion. There are reasons for this and they can be brought forward as rationalizations for this situation — but to do so is to take time away from remedying the situation. That's why attention to outcome is so important — its puts the focus of attention on remedial action which then also requires accountability for achieving specific goals and objectives.

      Racism and ethnic prejudice is more difficult to eradicate when it is underground or buried under a the veneer of either political correctness or apologetics. But keep in mind: it doesn't matter what a person thinks — what matters is how they act. Therefore, those who identify themselves as "Israeli feminists" and organize or help organize conferences, symposia, workshops etc on the topic of Israel — whatever the issue but most obviously when its on gender, class, race, religiosity, war and peace — whether held inside or outside Israel (but especially outside) should be acutely conscious of the "ethnic" representation of participants at the levels of decision-making and selection of speakers. It is a conscious recognition that without this deliberate effort, Israeli Ashkenazi, Israeli Arab and Palestinian voices will be heard but the Israeli Mizrahi voice will continue to be marginalized. Without this effort, no one should complain when those on the margin "invite" themselves in order to undermine the naturalization and preservation of the old order of "margin and center."

      Katya Azoulay

    39. מוני כריות

      טרם אכתוב את התגובה הזאת, חיכיתי לראות מה תהיה התגובה של האשכנזים והאשכנזיות למאמרה המרגש והמאלף של יונית. אני חייב לומר כי אחרי עשרות התגובות, לא הופתעתי. מלבד כותבת אשכנזיה אחת, כל התגובות של האשכנזיות\ים, הביעו דחיה ,אם לא תיעוב של ממש, לדבריה של יונית וביתר שאת לכתיבתה הרהוטה והעמקנית של פרופ' לביא.לעניות דעתי הרוב המכריע של האשכנזים בארץ, על כל פנים אלה המכונים "המחנה הנאור", סובלים מדיסוננס קוגנטיבי בכל מה שנוגע ל"בעיה המזרחית". מרביתם, אפילו אלה שמקבלים שהציונות גרמה עוול איום לפלשתינאים, לא יקבלו לעולם את הגישה ובעצם העובדות בכל מה שקשור ל"קליטת" המזרחים בארץ, ועד לימינו אלה. הנתונים על הגזענות האפליה והקיפוח, מופיעים אצל מקצת מכותבי התגובות דלעיל.
      רק כדי לסבר את האוזן על האטימות , הערב התבשרנו על הענקת פרס ישראל, אופס, סליחה, פרס אשכנז, לגזען המחליא, יגאל תומרקין.יושבות להן וועדות, בכולן אשכנזים בלבד, ומעניקות פרסים לבני חוגם ולבני עדתם.
      אפשר היה לחשוב על פרס לאמנות לפרופ' פנחס כהן-גן למשל, אמן יוצא מן הכלל וגם תיאורטיקן נחשב מאוד של האמנות. או , לשם שינוי ,להעניק פרס לאמנית צעירה ומבטיחה, מרים כבסה למשל. אבל עם תדבר.
      אם אלה הם הנאורים, אזי מוטב לי להיות במחנה הברברים כפי שהגיר זאת הכותב עידן, שאיני רוצה אפילו לכנותו בשם המגיע לו וובדין
      אשר לגזענות של תומרקין, אפשר פשוט להקליד בגוגל: יגאל תומרקין גזענות…

      |

    40. מתיתיהו שמואלוף

      הגיע הזמן שיתביישו כל אלו שמנסים להוריד את האסון שהתרחש למזרחים,
      נסו לומר לאפריקאי אמריקאי שהוא לא היה "עבד".
      אבל קל מאוד בתגובה לומר היו שני מיליון או פחות והם הולכים ונעלמים,
      {שזה לגמרי לא נכון, כי המזרחים במעמדות הנמוכים לא מתחתנים עם כאלו במעמדות הגבוהים ומדובר על כ 20%
      בלבד שמתרחשת לא בין המעמד הגבוה לנמוך } וחוץ מזה הזהות היום תודה לאל פורצת מכל פינה, כשהספינה הציונית גוססת.

      לצערה של ההגמוניה יש כמה משכילים שזוכרים ומחזיקים ספריות ומפיצים את הידע
      ויוצרים מחדש את תרבות הווה והעתיד וקוראים מחדש את העבר
      וילדנו וילדי ילדינו ילמדו על הנישול של דורות שלמים מעוגת הכוח והמשאבים והכבוד.

      סמדר לביא את לא לבד ! והעובדה שיש מספר על כל מועט של פרופסוריות מזרחיות,
      היא מצערת, אבל לא סופית בהחלט ! המצב עוד ישתנה !

    41. דוד גבאי

      "קל מאוד בתגובה לומר היו שני מיליון או פחות והם הולכים ונעלמים" אם כוונתך אלי, זה לא מה שאמרתי.

      אמרתי בבירור שהנתונים שהציגה סמדר לא נכונים, כאילו 63 אחוז מהיהודים הם ממוצא מזרחי בעוד ששיעורם קטן מ 50 אחוז, ובנוסף יש מגזר גדל והולך של יהודים ממוצא מעורב – שממנו התעלמה כליל.
      תוסיף לטעות (או שקר) זו את הצגת הדברים השקרית שהציגה בגירסה האנגלית (כאילו השואל היה "מישהו מהקהל" ולא היא עצמה) ותקבל יחס רופף מדי לאמת עבור מישהו שמבקש שיקחו אותו ברצינות. אדם עם יחס כזה לאמת צריך לחתור להיות שר אוצר בישראל, לא חוקר.

      סמדר, אנא, די לשקר, די לעיוות הנתונים. "האמת חזקה מכל כוח בעולם" – כמאמר פיוט של יהודים אנוסים מפורטוגל.

    42. האמת על פי גבאי הציונים

      ישראל היא אי של דמוקרטיה ליברלית במזרח התיכון הערבי על פי הגבאי של הציונים האשכנזים. הכל מזה סבבה למזרחים והערבים בישראל. לתופעה כמו גבאי יש שני שמות: אנקל טום והאוס ניגר.

      זו האמת מר דויד גבאיצ'וק.

    43. דוד גבאי

      סמדר לביא שיקרה או טעתה לגבי נתון בסיסי ביותר. אבל היא צודקת. כל מי שמעז לערער על דבריה, הוא האוס ניגר וגרוע מזה – ציוני.
      הפכתי את עורי, חזרתי בתשובה. אנא ממך, המגיב האלמוני האחרון, קרא ובדוק אם זה בסדר עכשיו:

      שקר הוא אמת, אם הוא בא מהאישה הנכונה.
      נתונים? פיכסה. דיון ענייני? זה להאוס ניגרס.אשכנזים? לא בבית ספרנו, קדמה. עובדות? לפח.
      עכשיו יותר טוב.

      אה, את העיקר שכחתי.
      50 אחוז מישראל הם מזרחיים. 30 אחוז אשכנזים, 20 אחוז פלשתינים. הלמ"ס אומר אחרת אבל סמדר לביא אמרה כך והיא מזרחית נראית ולכן צודקת תמיד. תחי סמדר לביא. 50 אחוז מישראל הם מזרחיים. 30 אחוז אשכנזים, 20 אחוז פלשתינים. 50 אחוז מישראל הם מזרחיים. 30 אחוז אשכנזים, 20 אחוז פלשתינים. 50 אחוז מישראל הם מזרחיים. 30 אחוז אשכנזים, 20 אחוז פלשתינים. תחי סמדר לביא.
      לא סמדר לביא שאלה את קינקייד שאלה. היה זה "מישהו מהקהל". 50 אחוז מישראל הם מזרחיים. 30 אחוז אשכנזים, 20 אחוז פלשתינים. 50 אחוז מישראל הם מזרחיים. 30 אחוז אשכנזים, 20 אחוז פלשתינים. אין נישואי תערובת. כולם מזרחיים או אשכנזים (חוץ ממני, אני האוס ניגר). לא סמדר לביא שאלה את קינקייד שאלה. היה זה "מישהו מהקהל". לא סמדר לביא שאלה את קינקייד שאלה. היה זה "מישהו מהקהל".
      50 אחוז מישראל הם מזרחיים. 30 אחוז אשכנזים, 20 אחוז פלשתינים. אין נישואי תערובת. כולם מזרחיים או אשכנזים.
      50 אחוז מישראל הם מזרחיים. 30 אחוז אשכנזים, 20 אחוז פלשתינים. אין נישואי תערובת. כולם מזרחיים או אשכנזים.

      לאט לאט זה נהפך אמת…

      אבל יש מילכוד. על תחום האוכלוסייה בלמ"ס מופקד ד"ר אחמד חליחל. ערבי, ולכן יותר מקופח מסמדר לביא. ניאלץ לקבל את האמת שלו. אבל לא – אולי הוא גם האוס ניגר.

      לאחר הספק הקל – נמשיך:
      50 אחוז מישראל הם מזרחיים. 30 אחוז אשכנזים, 20 אחוז פלשתינים. אין נישואי תערובת. כולם מזרחיים או אשכנזים.
      50 אחוז מישראל הם מזרחיים. 30 אחוז אשכנזים, 20 אחוז פלשתינים. אין נישואי תערובת. כולם מזרחיים או אשכנזים. חוץ ממני – אני האוס ניגר.

    44. דודי מחלב

      לדןד גבאי: אתה לא נלאה מלתקן אחרים בדרישתך להיצמד לעובדות, אז אחד מן השניים או שאתה מסלף עובדות ביודעין או שבורות מחליפה עובדות בטיעוניך. "אשכנזים. לא בבית ספרנו, קדמה" , כך כתבת. ובכן שב ולמד: מעולם לא התקבלה החלטה שבית ספר קדמה יהיה מבוסס על הומוגניות אתנית מזרחית. לא ברמת התכנון, לא ברמת החזון של בית הספר ולא בפעילותו של בית הספר. אני מעיד על כך ממקור ראשון הייתי בין הוגי בית הספר ונמניתי על הגרעין המייסד שלו. יותר מזאת בית הספר שם לו כמטרה להיות בית ספר קהילתי בשכונות ובעירות פיתוח וישובים ערביים. את הטעמים לכך אני מקוה שאתה מבין. אלה הם האיזורים שמערכת החינוך הישראלית מנחשלת לאורך כל שנות קיום המדינה. מה לעשות שבאיזורים אלה חיים מזרחים ופלסטינים , ולא אשכנזים. בבית הספר קדמה , בשני סניפיו , בשכונת התקוה ובקטמונים היו וישנם תלמידים אשכנזיים. ושוב אדון גבאי: עליך נאמר "טול קורה מבין עיניך וקיסם מבין שיניך".

    45. דוד גבאי

      מצוין! ההכרה בחשיבותן של העובדות, היבשות, המשעממות, הסתמיות, העומדות בדרכן של רעיונות יפים – מתחילה לחלחל. ואם ממגיב אלמוני למחצה נדרוש דיוק – לא כל שכן ממי שמתיימר להיות פרופסור.

      ולעניין: התייחסות חלק מן האנשים כאן, אטימותם, שקריהם, ונכונותם לבלוע שקרים מהגורואים שלהם, והמהירות שבה הם שולפים עלבונות – כגון האוס ניגר – כנגד מי שמעז להתנגד לחלק מדבריהם, במקום להתייחס לדבריו, הכניסו אותי לאטרף.
      במסגרתו כתבתי "אשכנזים? לא בבית ספרנו" ואז הוספתי את ה"קדמה" כעקיצונת. אני מקבל בלי בדיקה נוספת את טענתך בית הספר "קדמה" קיבל אליו תלמידים אשכנזים. אני מתנצל על שכתבתי משפט שממנו השתמע אחרת.

    46. האמת על פי גבאי הציונים

      פיל אפריקאי ועכברונצ'יק לבקן ניכנסו לחנות חרסינות והשתוללו בה במשך יום שלם. למחרת בבוקר נכנס לחנות האנליסט הדגול של התנועה הציונית מר גבאי. הגבאי כתב דו"ח מפורט שכל כולו תאור פרטני של ההרס הנורא לו גרם בחנות החרסינות העכברונצ'יק הלבקן.

      מוסר השכל: גבאי הוא עלה התאנה של אדוניו הציונים-אשכנזים. הוא המזרחי של שינוי. גם אם נכונות טענותיו של גבאי הציונים הרי שאסור בתכלית האיסור להחליף זוטות אוויליות בעיקר. והעיקר הוא זה: המזרחים מדוכאים בציון האשכנזית, הקולוניאליסטית והגאזענית, קל וחומר באקדמיה. אז למה, יה בבה, גבאי הוא כזה? למה מחליף במודע בין הנזק של הפיל והנזק של העכברון בחנות החרסינה? התשובה אחותי היא זו: גבאי הוא האוס ניגר. סוף פסוק.

    47. מוני כריות

      מר גבאי הנכבד, בתגובתך כאן נהגת במעשה של טיפשות. נטפלת לטעות לא כל-כך חשובה של פרופ' סמדר לביא ונהגת בצל הרים כהרים. עליך לדעת שהאשכנזים לעולם לא יעריכו את התרפסותך לפניהם, ואת הכלבלבות המעוררת בחילה שלך. אתה יכול לשאול את מי שנהגו כמוך במשך שנים. למשל את מוריס פאתל הלא הוא משה שחל הנכבד. מי שהיה פרענק תורן ועבד נרצע של האשכנזים מגולדה הגזענית ואילך, סבר לתומו ,שיוכל להעפיל למדרגת שר בכיר יותר משר המשטרה או האנרגיה. אבל האשכנזים של מפלגת העבודה, השמאל עאלק, הראו לו מאיפה משתין הדג.
      עקב כך יצאה הג'ננה אפילו לאיש המאופק הזה, וזכורני שבראיון לאחד העיתונים ,הוא דיבר על כך שבגלל צבעו השחרחר לא קודם. אם אדם ערמומי כ'כ כמו שחל, אכל אותה, אזי תתאר לך מה יהיה צפוי לך מהכלבלבות המעוררת קבס שלך…

    48. דוקומדיק

      מר כריות הנכבד: רק למען הרקורד, מוריס פתאל-שחל שירת את אדוניו האשכנזים, קרי מפא"י, הרבה לפני ימי גולדה, – עוד מוואדי סאליב. ועוד תיקון: קשה לומר שהוא לא תוגמל ומתוגמל כהלכה עד עצם היום הזה, באור היום ולעתים במחשך (כדאי לך להציץ פעם בתדפיס חשבון הבנק שלו). ולפיכך, לא יהיה זה נכון ו/או ישר להביא ראיה מהתבכינויותיו.
      ואולי בעצם כן: אם פתאל דנן בוכה, למרות הכל ובלי שום הצדקה, אולי כדאי לקחת באותו חוסר רצינות גם בכיינים אחרים (הערה זו מיועדת לגברים ונשים כאחד).
      וטיפה יותר ברצינות: מרוב יללות על קיפוח מדומה, מתעלמים בעקביות מעוולות אמיתיות. שימו לב למספר התגובות חסר התקדים לרשימה זו, העוסקת בסך הכל בעלילותיהן של אקדמאיות נרגנות, מול מספר התגובות האפסי לרשימות ב"העוקץ" העוסקות באבטלה, בחלוקת משאבים ציבוריים ובשכר מינימום, למשל. מש"ל

    49. מתיתיהו שמואלוף

      קודם אני שמח שקיבלנו את הנתונים הנכונים על מספר האשכנזים והמזרחים.
      השאלה הגדולה לא מסתתרת במספרים {ובטוח שלא בהשמצות} אם כי נמצאת בזהות שתבחר המדינה,
      בינתיים המדינה בוחרת בזהות המזרח תיכונית מצד אחד ולא מגבה את החברה האזרחית-שבאה לחלק זכויות על פי קריטריונים אוניברסיליים לכל פלח באוכלוסייה, ולהפעיל בצורה מלכדת את המחשבה הרב תרבותית מצד שני
      מאידך החברה מתבצרת בשבטיות ובסקטוריאליות {כסקטור בעלי ההון מרויח הכי הרבה מההון החברתי והפוליטי והכלכלי המצוי בקרבו} וכל התוקפנות מתוך דיכוי החלשים ומתוך המתח בין כל האתנוסים בחברה
      יוצא על ה"אחר" החיצוני לה שבינתיים הוא הפלסטינים {ובשקט זה מתרחש כלפי מול הפלסטינים בישראל וכמובן המזרחים וכל שאר ה"אחרים" לאירופוצנטרים}. אבל ההתנחלויות שלא יפונו מקרבים אותנו אל זהותנו האמיתית, שהיא מזרח תיכונית דו לאומית מדינה אחת לשני עמים, שיוויונית.

      תקראו את הכתבה הזו

      http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtTower.jhtml?itemNo=325891

      ונסו להשוות את הכתבה עם הנתונים של הלמ"ס ל2020 שכתב
      א. עד סוף שנת 2020 אוכלוסיית ישראל תמנה כ9 מיליון נפש.מתוכם יהיו 77% יהודים והשאר ערבים.
      מתוך הלמ"ס :

      http://www.cbs.gov.il/mifkad/popul00_51.htm

      שהוא אתר מאוד מאוד מעניין. אך לא הצלחתי למצוא בו את הלינק שאומר כמה יוצאי אפריקה ואסיה מול יוצאי אמריקה ואירופה מצויים {בלי העולם החדשים מרוסיה ואתיופיה} בישראל בשנת 2003. ואשמח לקבל את ההפניה, הלינק למקום.

    50. ד' (זה הסדר?)

      מדינת ישראל נוטה לטשטש במתכוון את העובדה, שרוב היהודים כאן (כולל העולים מחבר העמים, מהחלק האסייתי שלו) הם מזרחים. אי לכך הקטגוריה של "ילידי הארץ". האם מישהו ממבקרי "העוקץ" מכיר מחקר ביקורתי על הצורה בה סטטיסטיקה היא סוג של פרופגנדה? והאם נחקר הנושא בישראל? אשמח לקבל כאן תגובות.
      כ"כ מרבית נישואי "התערובת" קורים בין אשכנזים מקהילות שונות ומזרחים מקהילות שונות. את זה אמר הפרופ' יוחנן פרס, אחד שאינו חשוד בנטיות סימפאטיות כלפי מזרחים, לעיתון "לאשה", למשל, בתחילת 1997. היה שם כתבה עם כותרת: "רווק נאה ואירופאי מחפש דומה". והנה לך מה היה כתוב מתחת לכותרת: "מי שאומר שהוא לא גזעני ,הוא שקרן, טוען ארז, המצהיר בגלוי, שהוא ייתחתן רק עם אשכנזיה. מחקר שערכה הסוציולוגית רינה שחר חושף שתי מגמות: הראשונה היא עלייה במעמדם של יוצאי ארצות המערב כבני זוג מועדפים, על חשבון הצברים הותיקים. המגמה השנייה היא נטייה גוברת לחיפוש בן זוג מקרב העדה. א איפה האינטגרציה? ד"ר שחר טוענת, שהיא בנסיגה". את המאמר כתבה מירי בלומנפלד, בע"מ 88-90. אין לי את מספר הגיליון.

      ועוד מהמאמר: "נשים ממוצא מזרחי מעדיפות גברים ממוצא מערבי". "ההקצנה העדתית דווקא העמיקה". "על פי נסיוני , הנשים התימניות דווקא מעדיפות שהמועמד שמציעים להן [זה קטע שמדבר על שירותי היכרות ושידוכים] לא יהיה מהעדה." "ישראלית לא תלך עם רוסי, אפילו הוא מהנדס או רופא בהשכלתו… לאשה חשוב המעמד הכלכלי בעוד שלגבר חשוב איך האשה נראית." "בצפון ת"א גרים יותר אשכנזים, והסיכויים להכיר שם אשכנזי הם יותר גדולים" . "במפעלי היי טק הרוב הוא אשכנזי… יובילו ההיכרויות לנישואין בתוך הקבוצות העדתיות".

      ומה הסיכום של העיתונאית בלומנפלד, בהסתמכה על הד"ר שחר והפרופ' פרס: "האידאולוגיה החברתית מהעבר, ששמה דגש על מיזוג גלויות, הסתיימה. כבר לא בטוח שאנחנו צועדים לקראת אינטגרציה, והמגמה של הצעירים להינשא בתוך הקבוצה האתנית בולטת. מה שקורה בנושא הנישואין הוא ראי של החברה הישראלית."

    51. דוקומדיק

      נישואים מעורבים זה טוב או רע? או שהשיפוט הוא בהתאם לצרכי הטיעון המיידיים של מי שמזרחיותם אומנותם – כלומר, טוב רק אם ניתן להוכיח ששיעורם יורד (שזה רק מוכיח כמובן כמה רע, וככל שרע יהיה יותר טוב), ורע, כשמישהו טוען ששיעורם עולה (וזה אולי טוב, אבל אם טוב, אז למה כל כך רע?)

    52. דוד גבאי

      ייתכן שנישואי התערובת מעטים מאשר בעבר, זה לא מה שאני מתרשם מסביבתי (ההיפך הגמור. אני לא מכיר אף זוג לא מעורב) אך בלי ספק קיימת אוכלוסייה כזו., ואנתרופולוגית שעיסוקה יחסי עדות בישראל ומתעלמת מאוכלוסייה זו אינה שווה שנקשיב לה.
      נתוני הלמ"ס הם גולמיים: הם מתייחסים לארץ או יבשת לידת האב. לכן לא ניתן לדעת מהם את מוצאם של אלה שאביהם נולד בארץ. (ולא לדקויות כגון ספרדים ילידי הבלקן שמופקעים מחיקה של סמדר לביא ונהפכים לאירופים, או עמנואל הלפרין, שנולד בטשקנט שבאסיה). הם מספיקים כדי לדעת שלביא שיקרה או טעתה – ובגדול.

    53. דוד גבאי

      האמת ומוני: שניכם דוגמטיים לגמרי ולא תתנו למציאות – שבה אמנם יש פער עדתי – להפריע לדעותיכם (שמתרגמות באופן פשטני מודל אמריקאי לישראל, ומכאן גם העלבונות החביבים עליכם). דבר זה מבטיח לכם חיים פשוטים וקלים ללא דאגות. אשריכם.
      לתפקודכם האלים ("אני אקבע מה הנושא!") כבני שיח, חוששני, זה קצת מפריע – ואל תטרחו להגיב.

      שמואלוף: שיעורם של הקבוצות השונות באוכלוסייה קריטי לבדיקת מידת הפערים. ומי שמעוניין לבחון את הפערים ולא מסתפק בהכרה הפנימית שיש כאלה ושהם מכוונים ונובעים מאפלייה, נזקק לנתון זה.

    54. מתיתיהו שמואלוף

      דוד גבאי,

      קודם כל אני אשמח אם תשלח לי לאימייל את הלינק matityhao@yahoo.com
      של הלמס לגבי כמות אוכלוסייה כיום בישראל על פי מוצא אב.
      אבל אני כן חושב שזהות היא דבר הרבה יותר חשוב ממספרים.
      המציאות כיום נוטה לכיוון המזרח תיכוניות, דווקא בגלל שהקולוניאליזם הישראלי השתלט על פלסתין.
      וייבא לעצמו עוד כמיליון פועלים מזרחים.
      כיום אולי יש רוב לאשכנזים אך התרבות וההתנהגות הינם מזרח תיכונים {אם כי אני לא מהותני בתפיסתי, אבל קשה להתחמק ממשקל המוזיקה המזרחית המזכיר את המוזיקה הערבית או את התנהלות הפוליטיקה המקומית, בכלל ואת ההשיענות על הדת בפרט}.
      בהתמשך ההפרטה והליברליזציה הקיצונית של המשק, העניים יתקרבו למידת הזרות מהמימשל האשכנזי {אפילו אם הוא מעורב עד אין 'קץ} או שיהיו מהומות ביניהםץ
      דבר אחד ידוע ישנה קריסה מתקרבת.

    55. רונה מדמוני

      אולי אלה הסיבות שהויכוח כאן ירד לפסים אישיים, מתוך הרצאה של הפרופ' לביא בה היא מצטטת מפמיניסטיות לא לבנות על הצורה בה המיין סטרים עושה רצח אופי למי שמציבה לו אתגר: (הורדתי את זה מהאתר המתחרה, קדמה, ומקווה שזה בסדר עם העורך שם) וממש חבל שמעט המזרחיות שנכנסו למיין סטרים גם משתמשות בשיטה הזאת:

      "נו טוב, עודפם ה"פרסונאליזם" הזה. כשהלבנה הנאורה מרגישה מאויימת ע"י המראה דרכה אני משקפת לה בחזרה את המציאות הנשית אותה יצרה עבורי, היא ממזערת את הפרדיגמה הפמיניסטית שלי לעוד חיטוט בפצע שלי. היא מסרבת להבין, שהפצע שלי הוא הפצע שלנו. הפצע שלי, לגביה, אינו ראייה חברתית, אלא חווייה אישית ותו לא. לכן היא לא תרשה לי לחשוף אותו בזירה הציבורית כקולקטיבי. שם, רק לפצע האישי שלה מותר להיות פוליטי, בשם אחוות כל הנשים מול כל הגברים, כמובן. כשהיא מאשימה אותי בפרסונאליזם, אומרת הורטאדו, היא מדחיקה ומכחישה את הבסיס הכלל-חברתי לתיאוריה המסבירה את הדיכוי המבני שלה אותי, דיכוי המבוסס על הסימולטניות המאפיינת את יחסי חשבון הבנק עם המיגדר, הגזע, והמיקום הקהילתי והגיאוגרפי (Hurtado 1996:33-4). "

      מסתבר שגם מישהי משלנו שכבר במערכת עושה אותו דבר למישהי שהמערכת כאן ממשיכה כל הזמן לדחות בכל מיני אמתלות.

    56. מרסלו בן ארי

      אני קורא את הדיונים כאן ובמקומות אחרים על "אסונם" של המזרחיים, על ה"קיפוח", על ה"הדרה" (והגדילו לעשות כמה אנשים כאן כשהשוו את מצבם לעבדות בארה"ב שלפני כמה מאות) ולא ממש מסכים. על מה אתם מדברים?, נכון, לומר שהחברה בעשורים שלפני קום המדינה ובראשיתה של המדינה לא לקתה בפרוטקציוניזם, חוסר סבלנות לאחר ואף במידה מסויימת מגזענות יהא מאוד לא נכון, מצד שני, אני חושב שליחס את הנחשלות, של דורות, 60 שנה אחרי הליקויים הללו הם התעלמות מהבעיה האמיתית, התעלמות שתוביל את אותן אוכלוסיות לנחשלות גם בעשורים הבאים.
      אני יכול לתת אינספור דוגמאות על אוכלוסיות של אשכנזים שניתקלו בחומות דומות, חרקו שן, עבדו קשה, למדו או הקפידו שהצאצאים ילמדו ושינו את מעמדם. אני אישית בן למשפחה של מהגרים שהגיעה לארץ חסרת כל ותוך דור אחד התבססה כלכלית, בלי לקבל טובות מאף אחד, בעבודה מאומצת שעלתה בבריאותו של אבי המשפחה, אבי ואמי מעולם לא התבייכנו בסגנון של "מגיע לי", הם עבדו קשה, דאגו שנלמד, גם במחיר החסרת מזון מפיהם והצליחו לשנות את מעמדם ומעמדנו, לעומתם אני נתקל באחרים שרק מתבכיינים (במשך 60 שנה, לך תבין "דפקו" את הסבא בדידיטי לפני 60 שנה והיום הנכד לא מסוגל לעבוד בגלל העלבון…באמת…) כמה דפקו אותם. אני שירתתי בצבא, אבי שירת בצבא, סיכנו את חיינו למען המדינה, גם אני וגם הוא עבדנו מאוד קשה כדי להגיע למקום שאנחנו נמצאים בו היום, אנחנו לא גנבנו כלום מאף אחד, כל פשענו הוא שנולדנו אשכנזים ובמקום לבכות על מר גורלנו כמהגרים חסרי כל, עבדנו קשה והשכלנו. אם ה"מזרחיים" (אגב, המזרחיים שאני מכיר היו מתביישים להיכלל בקטגוריות שאתם, ואני כתגובה מכללים אותן בהם, בכפיה) לא יבינו שמהנחשלות לא יוצאים על בכיינות וקיצבאות אלא באמצעות השכלה ועבודה קשה הם יהיו חוטבי העצים ושואבי המים גם בעתיד.

    57. מרסלו בן ארי

      אני קורא את הדיונים כאן ובמקומות אחרים על "אסונם" של המזרחיים, על ה"קיפוח", על ה"הדרה" (והגדילו לעשות כמה אנשים כאן כשהשוו את מצבם לעבדות בארה"ב שלפני כמה מאות) ולא ממש מסכים. על מה אתם מדברים?, נכון, לומר שהחברה בעשורים שלפני קום המדינה ובראשיתה של המדינה לא לקתה בפרוטקציוניזם, חוסר סבלנות לאחר ואף במידה מסויימת מגזענות יהא מאוד לא נכון, מצד שני, אני חושב שליחס את הנחשלות, של דורות, 60 שנה אחרי הליקויים הללו הם התעלמות מהבעיה האמיתית, התעלמות שתוביל את אותן אוכלוסיות לנחשלות גם בעשורים הבאים.
      אני יכול לתת אינספור דוגמאות על אוכלוסיות של אשכנזים שניתקלו בחומות דומות, חרקו שן, עבדו קשה, למדו או הקפידו שהצאצאים ילמדו ושינו את מעמדם. אני אישית בן למשפחה של מהגרים שהגיעה לארץ חסרת כל ותוך דור אחד התבססה כלכלית, בלי לקבל טובות מאף אחד, בעבודה מאומצת שעלתה בבריאותו של אבי המשפחה, אבי ואמי מעולם לא התבייכנו בסגנון של "מגיע לי", הם עבדו קשה, דאגו שנלמד, גם במחיר החסרת מזון מפיהם והצליחו לשנות את מעמדם ומעמדנו, לעומתם אני נתקל באחרים שרק מתבכיינים (במשך 60 שנה, לך תבין "דפקו" את הסבא בדידיטי לפני 60 שנה והיום הנכד לא מסוגל לעבוד בגלל העלבון…באמת…) כמה דפקו אותם. אני שירתתי בצבא, אבי שירת בצבא, סיכנו את חיינו למען המדינה, גם אני וגם הוא עבדנו מאוד קשה כדי להגיע למקום שאנחנו נמצאים בו היום, אנחנו לא גנבנו כלום מאף אחד, כל פשענו הוא שנולדנו אשכנזים ובמקום לבכות על מר גורלנו כמהגרים חסרי כל, עבדנו קשה והשכלנו. אם ה"מזרחיים" (אגב, המזרחיים שאני מכיר היו מתביישים להיכלל בקטגוריות שאתם, ואני כתגובה מכללים אותן בהם, בכפיה) לא יבינו שמהנחשלות לא יוצאים על בכיינות וקיצבאות אלא באמצעות השכלה ועבודה קשה הם יהיו חוטבי העצים ושואבי המים גם בעתיד.

    58. יצחקי ד"ר אהרון

      מדיניותן של התנועה הציונית, של ההנהגה היישובית ושל מדינת ישראל, הייתה מראשיתה, באופן רציף, מודע, מכוון ומתוכנן, גזענית בשל כך יצרו את הפיצול האתני. (להיות שונה בישראל – מוצא עדתי ומין בטיפול בישראל", 1999, סע' דיכוטומיה ע' 17). גזענות זו מוגשמת הן אידיאולוגית והן ברמת הביצוע.
      בתקופת היישוב התימנים הושמו במצב שהייתה סכנה של השמדה במושבות. ההנהגה היישובית גזלה מהיישוב הוותיק את מקורות הפרנסה, בעזרת שלטונות המנדט הבריטי. "מס הבשר" שמימן את השירותים הציבוריים, כגון חינוך, בריאות, ודת, נגזל בעזרת הממשל המנדטורי. מדינת ישראל גזלה מהיהודים המזרחים, כבר בארצות המוצא את רכושם בדרכים שונות. עיקר הרכוש הועבר ללממשלות ועמים מהם הובאו, על-מנת שיהיה אפשר לשעבדם.
      בארץ הושמו במחנות ריכוזללא תשתיות, בכדי לנוון אותם ולמנוע מהם חינוך והשכלה. מחנות ריכוז אלו בתחילה כונו מחנות עולים שבהם, במשך תקופה ארוכה, נאסר עליהם להשתכר. לאחר מכן הועסקו בעבודות כפייה, ביניהם כותב שורות אלו, שכונו עבודות דחק, בשכר של כ-10% ממה שהיה מקובל בעיר. הרכוש הערבי שננטש חולק לאשכנזים. הוכח שהמזרחים העשירו את האשכנזים וקלטו אותם בפועל באמצעות כוח עבודה זול. ("מי עבד, במה, עבור מי, תמורת מה", מאת שלמה סבירסקי ודבורה ברנשטיים, ע' 138, וכן ע' 120-145). העלייה ההמונית האשכנזית נקלטה ישירות בתנאים מפנקים יחסית עד כדי אשפוזים מתוכם בבתי חולים לחולי רוח, במחלת רוח שכונתה "הלם החירות. ("הארץ". 13.10.1963, "עולים ממזרח אירופה סובלים מהלם החירות", מאת סופר הארץ לענייני בריאות).
      כפו את בואנו ארצה, בעזרת המעצמות, ולפני בואנו ראש הממשלה ושר הביטחון אסית.
      אתה מדבר על השוואות: יש מחקר השוואתי: "המסכה- מבוא לאסטרטגיה האתנית של המשטר במדינת ישראל [מחקר השוואתי]", 2003, בו מוכח שהדברים בוצעו על פי תוכניות מוגדרות, ועל-פי החלטות. החשובה בהם תוכנית אשכול, מ-1949. ספר שני הוא "הבגידה – מקורות אידיאולוגיים של המשטר במדינת ישראל", 2007, שניהם חוברו על-ידי ד"ר אהרון יצחקי. בו הרקע והמקורות האידיאולוגיים ליחס המדינה כלפי האשכנזים והמזרחים. ספרים אלה מבוססים במלואם על מקורות מהקונצנזוס הממסדי של התנועה הציונית ומדינת ישראל.
      המזרחים היגיעו משכילים, במידה שהפחידה את המדינה. פחדו מתחרות עם משכילינו מזרחים והובעה חרדה במפורש. (פרופ' משה סמילנסקי, "מגמות – רבעון לחקר בעיות הילד, הבחינה החברתית של בעיות החינוך בישראל, מאת משה סמילנסקי, ע' 242-243).
      לעניין העבדות שאתה מזכיר, דובר על כך, וההשוואה לעבדות בארה"ב, הדבר נעשה על ידי בן-גוריון. (ראה: "1949 -הישראלים הראשונים, 1984, מאת תום שגב, "בין ותיקים לחדשים – 3. "אנשים ללא שמות" ע' 156. רצוי לקרוא את כל הפרק).
      לפני שהעליה הגדולה הובאה ארצה, בן גוריון הסית בישיבה סודית את הפיקוד הבכיר של צה"ל, שהמזרחיםהם פרימיטיבים, גנבים, אנסים ורוצחים ואינם יודעים לנהוג אחרת. הוא הסית שמתוכנו יתארגנו כנופיות ויצטרפו לערבים. (בין עולים לוותיקים – ישראל בעלייה הגדולה 1948-1953, ע' 77). בנוסף: נוהלה הסתה פראים באמצעי התקשורת.
      כל אלה הם טיפה בים רקימת האידיאולוגיה והביצוע של יחס המדינה כלפי המזרחים. ועוד לא הזכרתי את המתרחש בתחומים אחרים, כגון: באומנות, במדע ובפובליציסטיקה.
      אנחנו לא בוכים. חלילה לנו לבכות. אבל ההיסטוריה חייבת להיכתב.
      אנחנו חשים ביטחון עצמי וגאווה שאנחנו לא גזענים ואנחנו לא נגררים אחרי ממשל מעוות, שרומס זכויות אדם בשל מוצאם. לכן אנו מביטים על גזענים מלמעלה.
      אנחנו מכירים את שני צדדיו של המטבע לכן, לא איבדנו את צלם האדם. בשום אופן לא הייתי בוחר בגורל שלך. תרויח כמה שתרויח, לא תוכל להתנשא עלינו.
      אנחנו מדברים מתוך ביטחון עצמי, מתוך תחושת גאווה, כי אנחנו הומניסטים.
      אנו מדברים איתכם בזקיפות קומה, בראש מורם ותחושת כבוד עצמי.

      שבוע טוב.

    59. יצחקי ד"ר אהרון

      מדיניותן של התנועה הציונית, של ההנהגה היישובית ושל מדינת ישראל, הייתה מראשיתה, באופן רציף, מודע, מכוון ומתוכנן, גזענית בשל כך יצרו את הפיצול האתני. (להיות שונה בישראל – מוצא עדתי ומין בטיפול בישראל", 1999, סע' דיכוטומיה ע' 17). גזענות זו מוגשמת הן אידיאולוגית והן ברמת הביצוע.
      בתקופת היישוב התימנים הושמו במצב שהייתה סכנה של השמדה במושבות. ההנהגה היישובית גזלה מהיישוב הוותיק את מקורות הפרנסה, בעזרת שלטונות המנדט הבריטי. "מס הבשר" שמימן את השירותים הציבוריים, כגון חינוך, בריאות, ודת, נגזל בעזרת הממשל המנדטורי. מדינת ישראל גזלה מהיהודים המזרחים, כבר בארצות המוצא את רכושם בדרכים שונות. עיקר הרכוש הועבר ללממשלות ועמים מהם הובאו, על-מנת שיהיה אפשר לשעבדם.
      בארץ הושמו במחנות ריכוזללא תשתיות, בכדי לנוון אותם ולמנוע מהם חינוך והשכלה. מחנות ריכוז אלו בתחילה כונו מחנות עולים שבהם, במשך תקופה ארוכה, נאסר עליהם להשתכר. לאחר מכן הועסקו בעבודות כפייה, ביניהם כותב שורות אלו, שכונו עבודות דחק, בשכר של כ-10% ממה שהיה מקובל בעיר. הרכוש הערבי שננטש חולק לאשכנזים. הוכח שהמזרחים העשירו את האשכנזים וקלטו אותם בפועל באמצעות כוח עבודה זול. ("מי עבד, במה, עבור מי, תמורת מה", מאת שלמה סבירסקי ודבורה ברנשטיים, ע' 138, וכן ע' 120-145). העלייה ההמונית האשכנזית נקלטה ישירות בתנאים מפנקים יחסית עד כדי אשפוזים מתוכם בבתי חולים לחולי רוח, במחלת רוח שכונתה "הלם החירות. ("הארץ". 13.10.1963, "עולים ממזרח אירופה סובלים מהלם החירות", מאת סופר הארץ לענייני בריאות).
      כפו את בואנו ארצה, בעזרת המעצמות, ולפני בואנו ראש הממשלה ושר הביטחון אסית.
      אתה מדבר על השוואות: יש מחקר השוואתי: "המסכה- מבוא לאסטרטגיה האתנית של המשטר במדינת ישראל [מחקר השוואתי]", 2003, בו מוכח שהדברים בוצעו על פי תוכניות מוגדרות, ועל-פי החלטות. החשובה בהם תוכנית אשכול, מ-1949. ספר שני הוא "הבגידה – מקורות אידיאולוגיים של המשטר במדינת ישראל", 2007, שניהם חוברו על-ידי ד"ר אהרון יצחקי. בו הרקע והמקורות האידיאולוגיים ליחס המדינה כלפי האשכנזים והמזרחים. ספרים אלה מבוססים במלואם על מקורות מהקונצנזוס הממסדי של התנועה הציונית ומדינת ישראל.
      המזרחים היגיעו משכילים, במידה שהפחידה את המדינה. פחדו מתחרות עם משכילינו מזרחים והובעה חרדה במפורש. (פרופ' משה סמילנסקי, "מגמות – רבעון לחקר בעיות הילד, הבחינה החברתית של בעיות החינוך בישראל, מאת משה סמילנסקי, ע' 242-243).
      לעניין העבדות שאתה מזכיר, דובר על כך, וההשוואה לעבדות בארה"ב, הדבר נעשה על ידי בן-גוריון. (ראה: "1949 -הישראלים הראשונים, 1984, מאת תום שגב, "בין ותיקים לחדשים – 3. "אנשים ללא שמות" ע' 156. רצוי לקרוא את כל הפרק).
      לפני שהעליה הגדולה הובאה ארצה, בן גוריון הסית בישיבה סודית את הפיקוד הבכיר של צה"ל, שהמזרחיםהם פרימיטיבים, גנבים, אנסים ורוצחים ואינם יודעים לנהוג אחרת. הוא הסית שמתוכנו יתארגנו כנופיות ויצטרפו לערבים. (בין עולים לוותיקים – ישראל בעלייה הגדולה 1948-1953, ע' 77). בנוסף: נוהלה הסתה פראים באמצעי התקשורת.
      כל אלה הם טיפה בים רקימת האידיאולוגיה והביצוע של יחס המדינה כלפי המזרחים. ועוד לא הזכרתי את המתרחש בתחומים אחרים, כגון: באומנות, במדע ובפובליציסטיקה.
      אנחנו לא בוכים. חלילה לנו לבכות. אבל ההיסטוריה חייבת להיכתב.
      אנחנו חשים ביטחון עצמי וגאווה שאנחנו לא גזענים ואנחנו לא נגררים אחרי ממשל מעוות, שרומס זכויות אדם בשל מוצאם. לכן אנו מביטים על גזענים מלמעלה.
      אנחנו מכירים את שני צדדיו של המטבע לכן, לא איבדנו את צלם האדם. בשום אופן לא הייתי בוחר בגורל שלך. תרויח כמה שתרויח, לא תוכל להתנשא עלינו.
      אנחנו מדברים מתוך ביטחון עצמי, מתוך תחושת גאווה, כי אנחנו הומניסטים.
      אנו מדברים איתכם בזקיפות קומה, בראש מורם ותחושת כבוד עצמי.

      שבוע טוב.