"ניו דיל" נגד "ויסקונסין"

יהודית קנולר

שיעור האבטלה בישראל של היום הוא גבוה ביותר, מעל ל-10% מכוח העבודה האזרחי. מצב התעסוקה בישראל הוא אפוא בכי רע וכך גם מצבה של הקופה הציבורית. השניים תלויים זה בזה. ככל שיכה האוצר בכיס האזרחים, ככל שמשרדי הממשלה "יתייעלו", ככל שמפעלים "יופרטו" ו"יובראו" המצב ילך ויחמיר. פחות ופחות אנשים יעבדו. פחות ישלמו מיסים ישירים. הצריכה תרד מה שגורר פחות תשלומי מיסים עקיפים. קופה ציבורית ריקה משמעותה גזירות נוספות וחוזר חלילה במעגל האכזרי של המיתון והייאוש הכלכלי.

תכנית ויסקונסין האמריקאית "מרווחה-לעבודה", שמטרתה להשים נזקקי סעד במקומות עבודה, אומצה בישראל מבלי לבחון עובדה אלמנטארית האם יש מקומות עבודה..

לכן אין זה פלא שתוכנית ויסקונסין נוסח ישראל אינה ממריאה. אגב היא נכשלה גם בארה"ב שכן מרבית העובדים שנקלטו ב שנת 1996 בעבודה, עבדו במהלך שנת 2000 בעת הבדיקה – בעבודות לא יציבות ובשכר לא הולם. רק 12% מכלל המשתתפים בתכנית נקלטו בעבודה בהיקף מלא של 35 שעות בשבוע. רק שליש שיפרו את הכנסותיהם לעומת קצבאות הסעד ביותר מחמישים דולר (אולם לאחר תשלום מיסים גם סכום זה מתקזז). נכון שהם נגרעו ממצבת מקבלי דמי הסעד והאבטלה אך אין לומר כי הם מתפרנסים וחיים בכבוד תהיה הגזמה פראית.

אולי כדאי לאמץ תוכנית אמריקאית אחרת קדומה יותר? הכוונה היא לניו-דיל האמריקאי, מדיניות שיצרה סינתזה  בין קפיטליזם צרוף לבין מדיניות תעסוקה סולידארית. קפיטליזם עם פנים אנושיות,  פרי רוחו של הנשיא פרנקלין דלנו רוזוולט.

מדיניות ה"ניו דיל" הופעלה לאחר המשבר הגדול  שהחל בשנת 1929 והגיע לשיאו בשנת 1933 עת היו בארה"ב 13 מיליון מובטלים.

המאפיינים של התכנית היו מניעת פגיעה בשכר, תמיכה במחירי התוצרת החקלאית (סיבסוד לחקלאים ולא ניצול עובדים זרים), עודפי תוצרת נרכשו על ידי המדינה. הוקמו מרכזי תעסוקה ל3- מיליון מובטלים צעירים, הונהגו (ולא צומצמו) תכניות ביטוח לאומי, ביטוח נגד אבטלה, פנסיה. והוכרה הזכות להתאגד. באזור טנסי מוכה אסונות הטבע הוקמו סכרים בעבודות ציבוריות ובשליטה ציבורית (הפוך מהתהליכים המתרחשים כיום), הוקמה רשות לעבודות ציבוריות כל זה תוך הגדלת הגירעון ובאמצעים של הדפסת כספים.

רוזוולט התערב ביחסי עובד-מעביד, התערב בחקלאות על ידי קביעת מכסות ואף השמדת תוצרת למניעת יצירת היצף, הנהיג שכר מינימום וגם פיקוח על יבוא. הוא אמר "עלינו לפחד רק מהפחד עצמו". הדבר המרכזי שהנשיא רוזולט ייצר הוא תקווה. אמנם, התוצאות לא היו מרחיקות לכת ובכל זאת בשנת 1936 המשק החל להתאושש.

מה שגרם למימוש ה"חלום האמריקאי" של שנות החמישים, לא נעים להודות, זו מלחמת העולם השנייה שהחלה בשנת 1939- באירופה והיוותה גורם מרכזי לפיתוח ארצות הבריות בשנות הארבעים.

התברר כי מעורבות חברתית וכלכלית של הממשלה אינה מילה גסה. מסר מוסרי וחברתי נוסף חשוב היה שהכלכלה אינה ערך עליון, רווחת הפרט היא הערך העליון הניו דיל תרם את תרומתו הצנועה לחלוקה מחדש של העושר ולהקטנת האבטלה האיומה והבהיר לאזרחים כי הממשל אחראי לרווחתם. מעל לכל הוא העניק תקווה – שלא באה לידי ביטוי בחישובי הכלכלנים אבל היא מאיץ חשוב לצמיחה ורווחה.

עו"ד יהודית קנולר היא עורכת כתב העת לענייני עבודה "נטו+"

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. יונתן

    אני מסכים לכך שתכנית ה"ניו-דיל" עשויה להוות מודל אפשרי לפתרון של בעיות במשק הישראלי, בוודאי יותר מ"תכנית וויסקונסין", אך שתי תכניות אלה הן ייבוא של פתרונות אינסטנט לועזיים.
    טבעי להעזר בנסיונם של אחרים, אך תכנית בת למעלה משבעים, של מדינה זרה, לא תוכל לתת מענה לצרכי מדינת ישראל של 2004.
    אנחנו עסוקים בביקורת מוצדקת על הנעשה סביבנו, אך לדעתי על ארגונים ופרטים חברתיים ליצור אג'נדה מקיפה ומבוססת, זאת בתוספת תכנית פעולה מובנית ומעשית. מבחינתי אפשר יהיה לקרוא לזה "עסקה חדשה", ואכן יהיה עליה להיות חדשה, עדכנית ורלוונטית.

  2. באבי תומר

    אני חייב לציין שנעים לשמוע שאחת ל.. צץ מנהיג עם דמיון.
    אך החמימות שצפה בי,מפנה מהר מאוד מקום לריאליזם טהור
    שמכה.הם פשוט חסרי דמיון,חסרי מעוף.הנחת היסוד הבסיסית
    של קובעי המדיניות היא שתיקון מצב,בהכרח צריך להביא לסבל,
    והרי כשהנחה כזו קיימת נשאר רק לקבוע את הרף,וכשיש חבורה
    כל כך אטומה,וחסרת כל ערכים בסיסיים,אט אט מטשטש הרף
    ונעלם לו.

  3. אורי

    צדקה קנולר בהצביעה על מוקד הבעייה והסיבה העיקרית למצב הפקקטע- אין עבודה.
    מצד אחד הממשלה מקצצת קיצבאות, מצד שני היא לא מסייעת בכלום למפעלים יצרניים מקומיים ולבתי מלאכה שנקלעים לקשיים. וכדי להוסיף חטא על פשע היא גם מאפשרת לבנקים לחגוג על חשבון השכירים שמשכורתיהם מעוכבות ולעשירים להמשיך ולגרוף הון שמוזרם לחו"ל וכדו'. ומה שמצחיק הוא שלמרות שאנחנו במלחמה, (כן, כן, תסתכלו על תקציב הביטחון) אין גם סיכוי לפרוספריטי מהכיוון הזה. (לצערם של 'מתעשרי המלחמות' למיניהם).
    הבעייה היא שהסיכוי היחיד שלנו לצאת מהבוץ הכלכלי לא ימצא בויסקונסין או באיזו "עסקה חדשה" מתחילת המאה. הוא דווקא נמצא כאן ומתחת לאף שלנו, רק שאנחנו מעדיפים כבר שנים שלא להתמודד איתו. אם רק נצליח ליצור איזושהי רגיעה בטחונית אמיתית, איזה סיכוי קטנטן לשיחות שלום רציניות, אז תיראו כמה תיירים יבואו, כמה משקיעים זרים יחזרו, כמה תקציב פתאום יופנה לפיתוח ותשתיות ….אח החיים הטובים.