כיבוש צודק, חטאי השמאל, שקרי הבועה, ורווחת בעלי ההון

יוסי דהאן

מייקל וולצר, פילוסוף ועורך כתב העת "Dissent",  שעסק רבות בשאלת מלחמות וצדק. בנוסף לשאלת הצדק ביציאה למלחמה והצדק בניהול המלחמה, וולצר בוחן במאמר זה את שאלת הצדק שלאחר סיום המלחמה. מהו כיבוש צודק? השאלה הזו רלבנטית לדיון בשאלת הנוכחות האמריקאית בעירק. צדק לאחר המלחמה במדינה כבושה צריך לכלול, לדעת וולצר, שלטון נבחר ולגיטימי בעיני הנשלטים, המחוייב לפעול למען רווחתם ומחוייב של שמירת זכויותיהם של מיעוטים. השלטון האמריקאי בעירק, לא עומד בחלק מהסטנדרטים הללו, ודאי לא, לדעת וולצר, כאשר תאגידים אמריקאיים גורפים רווחים על חשבון העירקים. יישום הקריטריונים של וולצר לכיבוש הישראלי מבהיר כמה הוא רחוק מ"כיבוש צודק".

הכתב הפיננסי של ה"ניו יורק טיימס", David Cay Johnson כתב ספר על מערכת המיסוי האמריקאית ועל רפורמות המס של בוש. שם הספר "Perfectly Legal", את הספר סוקר הפרופ` לכלכלה ג`ימס גלבריית. ג`ונסון מראה כיצד מערכת המיסוי האמריקאית עובדת עבור העשירים. כיצד עורכי דין ממולחים מארגנים מקלטי מס עבור המאיון העליון. לדוגמה בעזרת תרגילי מס ביל גייטס הצליח להמנע מתשלום מס בסך 56 מיליון דולר. בעוד העשירים מתחמקים מתשלומי מס, מי שנושא בנטל זה המעמד הבינוני והבינוני-גבוה. אין פלא שהשרלטןן שיושב אצלנו באוצר, מיישם רפורמה במס שבה התוספת במשכורת חודש ינואר עבור מי שמשתכר 35,000 שקלים תהיה בסך 790 שקלים והתוספת למי שמשתכר 5,000 שקלים תסתכם רק ב 55 שקלים.

וראיון עם Doug Henwood, מחבר הספר החדש "After the New Economy" , ועורך כתב העת "Left Business Observer " העוסק בניתוח כלכלי מפרספקטיבה שמאלית. בספרו החדש הנווד מראה כיצד, מה שהוא מכנה, טכנו-אוטופיזם, אודות הכלכלה החדשה שסבב סביב "הבועה" בשנות התשעים בבורסה, היה מופרך.

והמלצה של חברי יוסי זיו, מאמרו של פול ברמן, איש שמאל ותיק, מחברו של הספר "Terror and  Liberalism"  המגן בחריפות על היציאה למלחמה בעירק ובאפגניסטן, ומצביע על מה שנראה בעיניו עוורונו המוחלט של השמאל כיום. מי שרוצה להלחם בפשיזם צריך להלחם בפנדמנטליסטים מוסלמים ולא בג`ורג` בוש.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. ערן גיסיס

    הבעיה בתפיסתו של ברמן, לדעתי, הנה הראייה המצומצת התופסת את המלחמה כמלחמת טוב מול רע, שתי אלטרנטיבות- ניגודיות בצורה מוחלטת(ממש כמו מתוך סרט הוליוודי משובח).
    ג'ורג' בוש הנו אדם מסוכן- יש לו את הכוח ותחושת שליחות צדקנית, וכאשר מונע הוא על ידי אמונה מוחלטת בכך שמחזיק הוא בידיו את האמת והצדק המוחלטים, וכאשר עקב כך מוביל הוא מסע צלב, מונחה מתוך פעפוע רגשי השליחות, הפטרנליסטיות, והוודאות של דרכו- הרי הנו פנדמנטליסט מסוכן כמו אלו המוסלמיים שנגדם הוא נלחם.
    ההיסטוריה עמוסה מנהיגים טעוני תחושת שליחות וודאית ומוחלטת, ובשם אידיאליהם גרמו לטרגדיות החמורות ביותר שידעה האנושות; ייתכן- אפילו סביר ביותר, שאין בוש יגרום למצב אפוקליפטי שכזה- אך עדיין לא ממנו תבוא הישועה, וכן כל עוד בוש בטוח שהוא מייצגו של הצדק על פני כדור הארץ, הוא מהווה סיכון עקב בערותו. משער אני שמספר רב של משפחות אפגניות ועירקיות ואולי אף אחרות, שילמו את מחיר ה"אידיאת הצדק" המערבית.

  2. דב

    יתכן אומנם שבושמהוה סכנה בצדקנותו אך אין להסיק מכך שמלחמתו בעירק אינה צודקת וודאי שאין להצדיק את הפשיזם של מפלגת הבאת והדיקטטורות המוסלמיות.
    צריכים בראש ובראשונה למגר את הרוע הנמצא בעין ואחר כך יש להתפנות ולטפל ברשע שבפוטנציה.

  3. ערן גיסיס

    דב, מקומם אותי ההצגה של הדברים כמלחמת ציר הרשע כנגד כוחות הצדק ה"דמוקרטיים", אילו מאלצים אותי לבחור בין תמיכה בכוחות הצלב…או ליתר דיוק סמל ה-$, כנגד כוחות הסהר, אין זו בחירה, הלכה למעשה- יוסף רז בניתוחו למושג הבחירה טוען שבכדי שפעולה תהיה בחירה, הכרחי שיתקיים מגוון ראוי ומספיק של אפשרויות בחירה; אילו בחירתי הנה בין לבישת רעלה או לבישת גאפ, בין הטחת ראשי בקיר אבן או לוח מתכת אין זו בחירה, וחשוב להבחין בכך.
    אני מתקומם כנגד כוחות פנדמנטליסטיים באשר הם מוסלמיים או קפיטליסטיים-צרכניים- מנקודת ההשקפה שלי, מוחשי יותר חולי החברה הצרכנית- תרבות הקניוניים וכ"ו- וכפייתה האלימה של זו אינה פחות חמורה מכל כפייה או אלימות אחרת- אור אדום צריך להתעורר כאשר מסתבר שהמרוויח העיקרי מהפלישה בעירק הנם התאגידים האמריקנים.
    לדעתי אין ביקורת והתקוממות כנגד קו הפעולה האמרקני ובראשו בוש, הנה תמיכה בארגוני טרור, או המשטר הרודני האיסלמיים- לעניות דעתי, אף מוצא אני קווי דמיון רבים בין שני אלו- ההבדל טמון בהיקף הכוח הנמצא בידיו של בוש.

  4. ערן גיסיס

    ובשורה התחתונה, נצחונו של בוש משריש עמוק יותר, אולי אף עמוק מדי, את המחלוקת, את דיאלקטיקת הטוב-רע- וכך נוצר מצב דכאני מצד ה"גלובליזציה-מערביזציה", מצד גורם לוחמני מסוכן- זה אשר העז להשתמש בפצצת אטום וכיו"ב.

  5. מתענין

    ברמן תוקף, לדעתי, בצורה משכנעת, כמה מהנקודות העיוורות של השמאל, בל ההתקפה שלו לא רלוונטית למה שמתרחש בעיראק. אילו ארה"ב היתה אכן עושה מאמץ מרוכז להביא דמוקרטיה לעיראק, קשה להניח שהמאמץ הזה היה מעורר התנגדות רבה בשמאל, כפי שהתמיכה שלה באופוזיציה בסרביה לא עוררה שום התנגדות. הכיבוש של עיראק אמנם מתהדר בסיסמאות של דמוקרטיזציה, אבל בפעול האמריקאים מסרבים לקריאות של עיראקים לקיים בחירות, וגילו נכונות לקבוע מועד לבחירות רק תחת לחץ כבד. הם רוצים למנות מועצות של ממונים שינהלו את המדינה עד הבחירות ויזכו בהן, כך הם מקווים. לא חסרות דוגמאות לכיבושים צבאיים אמריקאיים שהסתיימו ללא שום דמוקרטיזציה: הדוגמא המובהקת ביותר היא שכנתה של עיראק, כווית. עיקר המדיניות בפועל, להבדיל מהבטחות לעתיד, הוא בהפרטה של תעשיות עיראקיות ובמתן חוזים לחברות אמריקאיות, וזאת המדיניות שראוי להתווכח עליה. גם אם האמריקאים אכן יחליטו ליזום דמוקרטיזצה אמיתית, לא ברור אם לא יובילו, כמו בלחץ שלהם על השאח האיראני, להקמת משטר לא פחות דכאני. בקיצור, רלוונטיים המעשים ולא הדיבורים.

  6. י"ע

    במאמרו של ברמר כמו רוה הכותבים מהמרכז הפוליטי, ברמר בוחר להתעלם מהעובדות ולהדבק להנחה הקונבנציאלית והמוכרת בדבר הממשל האמריקאי המביא את החופש להמונים הנדכאים. ברמר קודם כל יוצא מנקודת ההנחה שהממשל, גם אם למעשיו מניעים נוספים, מעוניין בשלום יציבות וממשל דמוקרטי בעירק,כל בדיקה פשוטה של מדיניות החוץ של הממשל צריכה להפריך הנחה זו, הממשל ממשיך לתמוך בדיקטטורה הפונדמנטליסטית בערב הסעודית בנשק ובסיוע צבאי ופוליטי, הוא תמך ותומך בשלטונו הדיקטטורי של פרבז מושארף בפקיסטן, שלטון שהושג בהפיכה צבאית כנגד ממשלה נבחרת, הוא תמך בטיהור האתני של מאות אלפי כורדים במזרח טורקיה בשנות התשעים, וכמובן הוא תומך במדיניות של שרון.
    כן אפשר להמשיך עוד ועוד, אבל אין טעם לממשל האמריקאי (כמו לכל שלטון) אין 'כוונות טובות' , והפעולה בעירק לא שונה. לגבי הטענה שמשטר הבעת' הוא פשיסטי צריך לבדורק מהי האלטרנטיבה שמציע ממשל בוש, ואם ניקח את מקרה אפגניסטן כדגם לא נראה האופציה העומדת לעתיד עירק היא טובה יותר.
    כמובן שההמשל האמריקאי והבריטי היו יכולים לשנות את המצב בעירק , אבל השאלה היא לא מה ראוי היה להעשות אלא מה היה צריך להמנע מלעשות, שני הממשלים תמכו במשך שנים בממשלו של חוסיין בעירק, כולל אספקת נשק וידע צבאי בזמן המלחמה עם אירן, מניעת הגישה לנשק מהגנרלים שמרדו בשלטונו לאחר מלחמת המפרץ והטלת משטר סנקציות רצחני שסייע להבטיח את הישרדות שלטונו.
    אם לברמר היה ולו קמצוץ של הגינות הוא היה טורח להזיר את העובדות הללו, במקום זאת הוא בוחר , תוך התהדרות בהיותו 'שמאלי' להצדיק את הפעולות של המשטר תוך שימוש ברטוריקה הישנה והטובה של 'שיחרור' העמים מעריצות, כשם שארה"ב 'שיחררה' את נשות אפגניסן באמצעות הפצצות שטיח , את אזרחי ניקראגואה מהשלטון שהם בחרו בו (בשנות השמונים) , את אזרחי וויאטנם מה'קומוניזם' וישנם כמובן עוד דוגמאות לרוב, לכל משטר ברוטאלי ודכאני ככל שיהיה ימצאו הקומיסרים שיצדיקו את פעולותיו , בכך ברמר מצליח.

  7. יוסי זיו

    נראה לי שרוב המגיבים על מאמרו של ברמן, לא עונים ולו על טיעון אחד שלו – ונופלים לפחים היקושים שהוא מצביע עליהם. (שינאת בוש, אנטי אמריקניזם גורף וכיו"ב). אני ממליץ לקרוא שוב את המאמר ברצינות ובלי דיעות קדומות.

  8. י"ע

    ומלבד ההתיחסות למושג המקארתיסטי "אנטי-אמריקניזם", לגופו של עניין הטיעון של ברמר הוא ככה ותקן אותי אם אני טועה:
    1. המלחמה היא אנטיפשיסטית והשמאל (אסמול , דורון רוזנבלום היה קורא לזה) לא מבין את זה
    2. מפלגת הבעת' כמו גם התנועות האיסלמיות הן פשיסטיות, ובמרומז גם נאציות
    3. ארה"ב ובריטניה יצאו למלחמה כדי להתנגד לשלטון הפשיסטי, ולשלטון פשיסטי בכלל כמו שהם עשו בשנות הארבעים
    4. ה"שמאל" מתנגד למלחמה בגלל שעקב גזענותו החבויה הוא מאמין שמוצדק קיום סטנדרטים שונים לממשלים אירופיים וערביים, כלומר הוא מניח שדיקטטורה בעולם הערבי היא פשוט טבעית.
    5. לגבי הלגיטימיות החוקית של המלחמה הוא טוען שעדיף מלחמה עם אישור האו"ם מאשר מלחמה ללא אישור , אבל כשלעצמו האישור איננו כלי למניעת הייאה למלחמה.

    אם אתה מסכים לטיעון הללו אזי השאלה המתבקשת היא קודם כל האם ארה"ב ובריטניה יצאו למלחמה מתוך התנגדות לשלטון הבעת' , או האם קיום שלטון דכאני באיזשהוא חלק של העולם היה אי פעם גורם בהחלטה האם לתמוך או לא לתמוך בשלטון כזה או אחר, התשובה היא כמובן לא, אין שום קורלציה חיובית בין התמיכה של ארה"ב במדינות שונות בעולם לבין זכויות האדם באותם מדינות (למעשה הקורלציה היא שלילית), ולכן לא ברורה הטענה, אלא אם המחבר בוחר להתעלם מכך.
    לבי הטיעון בדבר הגזענות של ה"שמאל" איני יודע בשם מי הוא דובר ומי ב"שמאל" תומך בקיום דיקטטורות בעולם השלישי, מה שברור שלשלטון האמריקאי קיום הדיקטטורות לא היווה בעיה מעולם.
    לטיעון האחרון אין כמובן שום צורך להתייחס , מי שמוכן לקבל את הלגיטימיות של האו"ם בתנאי שיסכים עם דרישותיו…