ישובים בנגב קצת השוואות

איציק ספורטא

לפני כשבוע פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה את דרוג העיריות והמועצות המקומיות בישראל. דרוג זה נקבע על ידי מגוון גדול של משתנים הקשורים לדמוגרפיה, רמת חיים, השכלה וחינוך, תעסוקה ואבטלה, וגמלאות. התוצר הסופי הוא דרוג בן 210 מקומות המחולק ל-10 אשכולות. באופן לא מפתיע בשני האשכולות הראשונים הכוללים 41 יישובים מצויים בעיקר ישובים ערבים ובמקומות הנמוכים ביותר ישובים בדואים מהנגב. כמו כן ישנם מספר ישובים יהודים שבהם בעיקר מתגוררים חרדים (ביתר עלית, מודיעין עלית, ובני ברק). רק באשכול השלישי אפשר למצוא שתיים מהקרויות עדיין עיירות פיתוח נתיבות (60) ואופקים (71) . רוב יתר הישובים הללו נמצאים באשכול החמישי בן המקומות 80 ל-110. מעבר למקום ה-101 אין ישובים ערבים. זאת אומרת שמצבו של הישוב, במקרה זה הדרוזי, העשיר ביותר נמצא, בלשון הספורט, במרכז הטבלה. לא צריך יותר מתאור זה כדי להבין עד כמה מצבם של הישובים האלו אינו מזהיר בעיקר כאשר משווים אותם לישובים היהודים.

מלבד תאור כללי רציתי לתת כמה מספרים שיהפכו את הדרוג למשהו מוחשי יותר, כדי להדגיש את הפער אתייחס לשורה של ישובים בדרום, שלושה ישובים קהילתיים (עומר, להבים ומיתר) ושלושה ישובים בדואים (לקיה, כסיפה וערערה). אני מתרכז בישובים אלו כיון שכולם נמצאים באותו אזור גיאוגרפי הקרוי פריפריה ואף על פי כן מתגלים ביניהם הפערים הגדולים ביותר. הייתי יכול לעשות זאת גם לגבי הצפון, כי גם שם ישנן מועצות אזוריות וישובים כמו כפר ורדים שגם ביניהם יש פערים לא קטנים.

הפער בהכנסה לנפש המינימאלי בקבוצה זו הוא בין מיתר לכסיפה בערך פי חמש (5676 לעומת 1231), הפער הגבוה ביותר הוא בין עומר לערערה יותר מפי עשר (7627 לעומת 730). כבר השוואה זו הייתה צריכה לזעזע, אבל זאת רק ההתחלה. אחוז הסטודנטים בין הגילים 20-29 מגלה פן אחר של הפער, בעוד שבעומר 56.12% מאלו הם סטודנטים בערערה האחוז הוא  1.34 (פי 42), אבל זה לא כל כך נורא כשבוחנים את ההשוואה בין עומר ללקיה רק פי 12.6.  אם נבחן את החלק באוכלוסיה המשתכר פי שניים מהשכר הממוצע נמצא שבערערה 1.05% משתכרים כ-14000 לחודש לעומת 34.01% בעומר. במיתר המצב ממש נואש רק 25.8% משתכרים סכום זה. 

אם הייתי שואל אתכם/ן באיזה ישוב אחוז גדול יותר מהאוכלוסיה מקבל דמי אבטלה? יש לי הרושם שחלק מכם/ן היה משיב שהאחוז הגבוה ביותר יימצא ביישוביי הבדואים. אבל הפלא ופלא גם כאן יש יתרון לישובים הקהילתיים במיתר אחוז מקבלי דמי אבטלה גדול פי 4 מאשר בערערה, בעומר פי 3.5 ובלהבים פי 3. כידוע ביישוביי הבדואים האבטלה גבוהה הרבה יותר אבל התשלום ניתן לפחות אנשים, עוד אחד מפלאי הטבע בדרום.

איני רוצה להלאות אתכם/ן בעוד מספרים והשוואות אבל בכל זאת נקודה למחשבה. כעת יושבת ועדה מטעם משרד החינוך שתפקידה, בין היתר, לפי כתב המינוי שלה לסייע בצמצום הפערים החברתיים והגברת המצוינות והשוויוניות בחברה הישראלית על ידי מתן חינוך איכותי לכל ילדי ישראל (אני מקווה שילדי ישראל כוללים את כל הילדים השוהים בישראל). , מי שבוחן את מצבם של ישובים בכלל מבין שכדי שאמירה זו תצא מהכח אל הפועל יש לעשות מעשה פשוט כדי לאפשר שוויון הזדמנויות (לא בתוצאות חס וחלילה), הדרך הפשוטה ביותר לעשות זאת היא בהקמת בתי ספר טובים ומושקעים בישובים העניים שהזכרתי כאן ולא רק בהם. ההשוואה שנעשתה כאן מוכיחה שהמצב אינו כזה ומי שעשיר יותר זוכה להשכלה טובה יותר ולהזדמנויות כלכליות טובות יותר. כדי שילדים יזכו לחינוך איכותי גם המצב הכלכלי של משפחותיהם צריך להיות משופר יותר ממצבן היום. זו כבר נראית בקשה גדולה מידי, אז אפסיק כאן לפני שאסחף לדרוש מידה מסוימת של שוויון בחברה בכלל.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. דבי

    אני משערת שכשבודקים הבטחת הכנסה היחס מתהפך, לא?

  2. סזאר יהודקין

    עשירים יודעים איך להשיג יותר כדי לשפר את מעמדם באמצעות משאבים ציבוריים ולהגדיל בדרך זו את הפערים בהתמדה. הם גם יודעים לגייס את הכוחות הדרושים לקידום ענייניהם.
    סיור בישובים הבדואים בנגב, ולא משנה אם מדובר בישובים שהקימה המדינה לפני 30 שנה, באלה שקיבלו הכרה רק לאחרונה או באלה שהמדינה מסרבת להכיר, לעומת סיור בישובים הקהילתיים מגלה עד כמה בעלי אמצעים וקשרים נכונים יודעים לחיות טוב ולשפר את מצבם ללא הפסקה. הפער בין האוכלוסיות מתחיל כבר בנקודת המוצא שלהן, מבחינת מקום המגורים, רמת ההשכלה, אפשרויות התעסוקה וכו'.

    ממשלת ישראל אמנם החליטה לפני כ-4 שנים להכיר ולהקים 7 ישובים נוספים המיועדים לאוכלוסייה הבדואית בנגב, אשר אמורים לספק פתרונות דיור לכמה עשרות אלפים של נפשות בעיירות בהן תרוכז חלק מאוכלוסית הפזורה. במקביל גם הוחלט להקים כמה עשרות יישובים קהילתיים חדשים עבור צעירים יהודים בעלי השכלה ואמצעים שמעדיפים לא להשתקע בעיירות הפיתוח או בעיר באר שבע.
    מקרה בולט במיוחד של העדפת גרעין בן עשרות בודדות של אנשים לעומת מתן פיתרון הולם לשבט אל עוקבי המונה יותר מאלף נפש, עלה לכותרות לפני כשבועיים עת הוקם באופן לא תקין הישוב המכונה "גבעות בר" מדרום לעיר רהט. שר השיכון נמנה (לא במפתיע) בין המובילים ביוזמה להקים את הישוב באישון לילה כדי למנוע השתלתות על קרקעות מדינה כדבריו (הארץ, 20/01/04).
    מתי יבינו מקבלי ההחלטות וקובעי המדיניות שדרך ההפלייה כנגד חלקים שלמים של אוכלוסיית המדינה לא מובילה לשום מקום? איזה פיתרון דמוגרפי נותן הקמתו של ישוב יהודי נוסף כאשר עשרות אלפים של בדואים ממשיכים להתגורר בישובים לא מוסדרים, העיבודים החקלאיים שלהם מרוססים מהאוויר וילדיהם אינם זוכים להשכלה כמו ילדי עומר, להבים או "גבעות בר"?

    ודבר אחרון לתשומת לבנו. נתוני הלמ"ס אינם כוללים כמחצית מהאוכלוסיה הבדואית בנגב המתגוררת בכ-40 נקודות ישוב לא מוכרות. אנשים אלה שקופים לחלוטין, ושקיפותם אף תורמת לשיפור קוסמטי של הסטטיסטיקה.

  3. יוסי לוס

    אולי לכך מתכוון שר האוצר באומרו שמי שלא זקוק לקצבאות מקבל אותן. אולי הוא מתכוון לקחת את הקצבאות מהיהודים העשירים שלא זקוקים להן ולתיתן לבדואים העניים.
    לא כך?