על משת"פים, אותנטים ומזרחים אחרים - על קשר השתיקה 3

בעקבות הדיון החשוב והמבורך (ברכות ליוסי ולאיציק) המתנהל כאן, אני מציע לטובת הדיון הפורה מאמר צנוע שמקורו בהרצאה ועיבודו נעשה לאחר סיום כתיבת ספרי "המאבק המזרחי בישראל", שיופיע בעם עובד / ספריית אופקים בחודש הבא אינשאללה.

"המזרחים החדשים": השיח המזרחי החדש ותנועת הקשת הדמוקרטית המזרחית
מאת: סמי שלום שטרית

מה זה "מזרחים" כולם כבר יודעים מאז תחילת שנות התשעים לפחות, אבל מכותרת דבריי מתחייבת השאלה מה זה, או מיהם "המזרחים החדשים"? לפני שאנסה להגדיר, חשוב לי להקדים ולומר שהביטוי שונה מהמונח "מזרחים" בכך שאינו מגדיר מוצא אתני דווקא. "המזרחים החדשים" זה אנחנו, רוב הדוברים והדוברות כאן. כלומר, מזרחים ושאינם מזרחים, יהודים ולא יהודים, ישראלים ותושבי חו"ל, שהמשותף להם הוא תפישת עצמם כחלק מהמזרח הגיאו-תרבותי והשיח המזרחי הרדיקלי החדש המתעצב כבר למעלה משני עשורים. זה אינו שם של תנועה במובן של התארגנות, אלא במובן של תזוזה. זהו גל הולך וגדל של פעילי קהילה וחינוך, אקדמאים, מורים ומורות, סטודנטים, אומנים, סופרים, עיתונאים ואנשי ונשות רוח, אשר בשני העשורים האחרונים עיצבו ביקורת רדיקלית ושיח חדש בחברה הישראלית, ואשר ממנו צומחת מחשבה ופעולות אלטרנטיביות. כך בתחומי החינוך, התרבות, הספרות, הקולנוע התקשורת והאקדמיה. אנחנו פועלים בתנועות ובארגונים קטנים ואיכותיים אשר מעולם לא העמידו עצמם למבחן אלקטוראלי. "המזרחים החדשים" לעולם לא יגדירו עצמם במונחים המניפולטיביים של ההגמוניה האשכנזית הפוליטית והאקדמית, כמו "עדות מזרח," או "ספרדים," אלא אומרים "מזרחים" ומתכוונים לזהות ולשיח פוליטיים. כלומר, המכנה המשותף בין יוצאי מרוקו ועיראק, תימן וטשקנט, הוא לא רק המסורת וההלכה הספרדית, אלא גם ובעיקר מציאות הדיכוי הכלכלי והתרבותי אליה נקלעו בישראל. מציאות זו יצרה זהות משותפת – זהות פוליטית בעיקרה, המתרחבת עם השנים לזהות תרבותית דינמית. מי שמבקש להתחקות אחרי התעצבותו של הזהות הפוליטית הזו יכול לקרוא את "עיתון אחר" מאמצע שנות השמונים עד אמצע שנות התשעים.
הניתוח שלנו את החברה הישראלית עורך שיקוף רנטגן עמוק לכל המבנים החברתיים, כלכליים, תרבותיים ופוליטיים שלה, הנשלטים עדיין, עם כל הכבוד ללובי החברתי בכנסת, על-ידי ההגמוניה הציונית האשכנזית. "המזרחים החדשים" לא רואים את החברה הישראלית על-פי הדיכוטומיה הציונית הפשטנית והמניפולטיבית – "יהודים-ערבים", ובעצם אחת ההצלחות שלנו בעשור האחרון היא היכולת להכניס מורכבות לשיח החברתי-תרבותי, תוך הפקעתו מידי הסוציולוגיה והתקשורת בהגמוניה האשכנזית וחילוצו מהמלכודת המדכאה של "מטפלים-מטופלים" עליה כתב רבות שלמה סבירסקי. השיח המזרחי החדש דוחה מכל וכל את החלוקה המקובלת של הפוליטיקה הישראלית לשמאל ולימין כפי שמקובל על עיתון הארץ, למשל. על-פי הניתוח המזרחי החדש למעשה כמעט ואין תנועות שמאל פוליטיות בישראל, משום שהחלוקה לשמאל ולימין מבחינה מדינית בלבד היא מניפולטיבית בעצמה ואין לה שום קשר למאבקים הכלכליים-חברתיים שלנו. למעשה, על פי התפישה הזו, כל המתקראים שמאל, כולל הקיבוצים, הם ימין שמרני מאוד מבחינה חברתית כלכלית ולרוב גם מבחינה מדינית. הקיבוצים שהם המיתוס הישראלי לשמאל סוציאליסטי והומניסטי, הם בעצם יחידות קפיטליסטיות שכוחן נבנה על כיבוש אדמות בכוח, נישול תושביהן הערבים, ומאז ועד היום הם מקיימים ניצול של כוח עבודה זול – מאז ימי הפועלים המזרחים של העיירות השכנות, דרך הפועלים הערבים ועד העובדים הזרים היום. מעל הכל ניצבת האידיאולוגיה הכלכלית הליברלית של ההפרטה והגלובליזציה הנתמכת על-ידי כל המתקראות תנועות שמאל-ציוני. טענה נוספת של השיח המזרחי החדש מבקשת לחשוף את הקיבוצים כימין אליטיסטי תרבותי מתנשא ומסתגר מול העיירות המזרחיות השכנות, הן בעבר והן בהווה בתי-הספר של הקיבוצים למשל, היו מסוגרים בפני השכנים המזרחים, שלא לדבר על הערבים. ההבדל בין אז להיום, הוא שהיום אפשר למצוא בכל קיבוץ כמה מזרחים "טובים", כפי שאפשר למצוא בכנסת ובמוסדות אשכנזיים אחרים. אבל עד היום אין בנמצא ערבים בקהילות של הסוציאליזם האתני הטהור הזה.
החידוש הרדיקלי העיקרי בביקורת של המזרחים החדשים, כפי שהציגה זאת לראשונה אלה שוחט, הוא ראייתם של המזרחים כ"קורבנותיה היהודים" של המהפכה הציונית האשכנזית, לצד, או אחרי הקורבנות הפלסטינים. כמובן, פלסטינים רבים טוענים במידה רבה מאוד של צדק שהמזרחים לא יכולים להיות קורבנות כל עוד הם עצמם שותפים לכיבוש ולדיכוי של הפלסטינים. טענה מורכבת מזו רואה במזרחים כמי שכבולים בתסביך של דיכוי – מצד אחד מדוכאים על-ידי ההגמוניה האשכנזית, ומצד שני מדכאים כחייליה ובעלי בריתה של אותה הגמוניה. מכל מקום, על-פי תפישה זו, יהודי-ערב וארצות האיסלאם צורפו למהפכה הציונית האשכנזית בנסיבות עליהן לא הייתה להם כל השפעה, כדי לשמש מאגר אדם למאבק הדמוגרפי-טריטוריאלי של הציונות נגד הפלסטינים, וכדי לשמש בתפקיד הפרולטריון עליו נבנתה הכלכלה המודרנית הישראלית אשר מפרותיה הם אף פעם לא נהנו.
עם כל זאת, לדעתי גם תנועות שמאל מזרחיות המתעקשות להתגדר ביעדי המאבק החברתי בלבד, מבלי לקשור אותו למאבק נגד הכיבוש, אינן תנועות שמאל. כי שמאל אמיתי לעולם לא יפריד בין דיכוי לדיכוי ובין צדק לצדק. במקרה של "הקשת הדמוקרטית המזרחית" למשל, ידועה הטענה הצודקת של פלסטינים ישראלים כלפי המאבק של "הקשת" נגד הפרטת הקרקעות לידי הקיבוצים והמושבים, על-כך שבחרנו אז להצניע בשיח המאבק את מעמדם של הערבים בישראל ביחס לאותן קרקעות, מהן גורשו ונושלו עם קום המדינה, ובשורה ארוכה של הפקעות והלאמות מאז. הצידוק שלנו היה אז אסטרטגי – קודם נעצור את שוד הקרקעות ואחר-כך נעסוק בשאלת הפיצוי לאוכלוסיות השונות. היום הוא מתברר כמוטעה.
יסוד מרכזי ובולט נוסף בשיח המזרחי החדש הוא המאבק על הזיכרון המזרחי, המאבק נגד הניסיון הציוני האשכנזי למחוק את הזיכרון המזרחי הקולקטיבי, נגד דיכוי הזהות והתרבות המזרחית, זאת בעיקר באמצעות מערכת החינוך והאקדמיה האשכנזית. בדומה למאבקו של הרב עובדיה יוסף ותנועת ש"ס להחזרת עולם ההלכה הספרדי-מזרחי אל מרכז הסמכות היהודית, כך המזרחים החדשים נאבקים נגד הוצאת העולם המזרחי היהודי אל מחוץ להיסטוריה היהודית ובכלל, על-ידי עיצוב נרטיבים אלטרנטיביים. גם היסוד הדינמי שבמאבק זה דומה בין שני הצדדים – הרב יוסף וש"ס מקיימים את מאבקם לעיצובו של עולם ההלכה היהודי הספרדי מתוך נאמנות למקורות המוצקים שלה, אך גם תוך התייחסות לפוסקים האחרונים. כך גם "המזרחים החדשים" רואים בזהותו של המזרחי היום את סכום התמורות של הדורות האחרונים בגולה ובישראל.
בכל זאת, יש הבדל מהותי המבחין בין שני צדדיו של המאבק התרבותי הזה: מאבק התיקון של ש"ס מתמקד בעולם הספרדי-מזרחי היהודי בלבד תוך זיקה ודיאלוג עם העולם היהודי האשכנזי; אך השיח המזרחי החדש מתרחש בגבולות נרחבים יותר וכולל את השיח המעמדי בכלל ואת העולם המזרחי הלא יהודי. הגבולות מתרחבים עוד יותר בממד האוניברסאלי של השיח המזרחי החדש. למשל, בביקורת על הניאו-ליברליזם האירופאי ועל הפוסט-מודרניזם, נקודת מבטם של המבקרים היא של בני העולם השלישי, ולאו דווקא של יהודים או ישראלים. מכאן ברור שמתחייב דיאלוג מתמיד בין השיח המזרחי החדש לבין השיח הפלסטיני, גם של הפלסטינים הישראלים בדבר עשיית צדק כלכלי והיסטורי, שוויון אזרחי ואוטונומיה תרבותית, וגם זה של המאבק הלאומי הפלסטיני להגדרה עצמית ולריבונות טריטוריאלית.

שמאל כלכלי-חברתי
הבמות לעיצובו של השיח המזרחי החדש בממד הכלכלי היו מעטות, כי מן הסתם התהליך התנהל בשוליים של התקשורת והאקדמיה האשכנזיות. נזכיר את "בימת כיוון חדש" בשכונת התקווה באמצע שנות השמונים, את ארגון הל"ה ובטאונו "חדשות הל"ה, את עיתון "הפטיש" ועוד. אבל יותר מכולם, "עיתון אחר" מאמצע שנות השמונים והלאה. כל מי שקרא את כתב העת, יודע שהנושא הכלכלי-חברתי היה תמיד השאלה המרכזית לדיון כמעט בכל גיליון. דיון ביקורתי נוקב ללא הבחנה בין הליכוד לעבודה, או בין פוליטיקאים אשכנזים למזרחים. כך למשל בשני גיליונות בולטים. האחד (מרץ 1992) הוקדש לביקורת דרכם של הפוליטיקאים המזרחיים בליכוד, תוך בחינה מייצגת של ח"כ מאיר שטרית בן הדור הצעיר בליכוד. למשל הדברים האלה של שטרית בראיון ל"עיתון אחר": "הטלת האחריות המלאה על עדות המזרח בליכוד שהם יכלו להביא לשינוי כזה במקרו היא קצת מוגזמת. כי מה (נציגי) עדות המזרח יכולים לעשות בכיוון הזה? אבל בנושא של חלוקת משאבים שוויונית יותר, אני מודה שבתקופת הליכוד לא חל כל שינוי." כך כתב עורך "עיתון אחר", דוד חמו, על שטרית והמזרחים בליכוד: "ההתנערות והבגידה באוכלוסייה ששטרית וחבריו טיפסו על גבה, כבר אינן גורמות אפילו להרמת גבה, אלא נעשו לנורמה בפוליטיקה הישראלית." גיליון נוסף של "עיתון אחר" (פברואר 1993), הוקדש לביקורת המדיניות הכלכלית-חברתית של ממשלת רבין וכותרתו הראשית "הימין החדש-ישן". כך במאמר המערכת: "החיבור שבין העבודה למרצ החזירו לישראל את הצביעות, תוך קריצת עין של מפא"י של טרם המהפך, את ההתנכרות לאוכלוסיות העניות תוך תשלום מס שפתיים."
אפשר למקד את המוטיבים הבולטים של הממד הכלכלי-חברתי בשיח המזרחי החדש בשלוש נקודות עיקריות: נקודה ראשונה היא שלילת האידיאולוגיה הכלכלית הימנית והמבנה הכלכלי-חברתי הבלתי שוויוני של ישראל, אשר מאיץ את הקיטוב הכלכלי בין יהודים לערבים ובין אשכנזים למזרחים. יחסים כלכליים אלה הם יחסים של דיכוי, הדוחק בעיקר את הערבים והמזרחים לשולי החברה. הדבר בא לידי ביטוי, למשל, בעקרונותיה ומטרותיה של "הקשת הדמוקרטית המזרחית", אך ההתמקדות היא במזרחים בלבד: "התנועה נאבקת נגד אי-השוויון הכלכלי המתבטא בדחיקתו לשוליים של הציבור המזרחי ונגד הפגיעה המתמשכת בשכונות, בעיירות ובפריפריה. התנועה תפעל נגד מנגנונים ומגמות כלכליות חברתיות המכונֶנות ומשָמרות פערים כלכליים וריבוד חברתי." נקודה שנייה היא שלילתו של תהליך ההפרטה והגלובליזציה של הכלכלה הישראלית בשנות השמונים והתשעים. הגילוי הבולט של הביקורת הזו היה יציאתם של דוברים מזרחים רבים נגד תכנית הפרטת החינוך ("פתיחת אזורי הרישום בחינוך") של ממשלת רבין ב-1993 וההתנגדות לתכניות הכלכליות של ממשלות האחדות והליכוד בשלהי שנות התשעים. הפרטת החינוך במסווה של "דמוקרטיזציה" של המערכת, היא הצהרה מפורשת של המדינה על התנערות הולכת וגוברת של הממשלה מאחריותה לרווחת תושביה ולמעשה חיסול "מדינת רווחה" שאף פעם לא ממש נולדה. הארגון שהוביל את הביקורת נגד "פתיחת אזורי הרישום בחינוך" היה הל"ה, אשר קיים כנסים, עצרות ופרסם את דבר התכנית שהוצעה בתל-אביב וביקורתה, בקרב תושבי השכונות והעיירות בגיליון מיוחד של ביטאון הארגון "חדשות הל"ה" (דצמבר 1992). נקודה שלישית, היא הצגת אלטרנטיבה כלכלית סוציאל-דמוקרטית, המאמינה במעורבות רחבה של הממשלה באחריות לאיכות חייהם של אזרחיה, וחיזוק ההשתתפות האזרחית והקהילתית הדמוקרטית, (מעבר לריטואל חסר ההשפעה כמעט של הצבעה בבחירות אחת לשנה-שנתיים). בתפישה הסוציאל-דמוקרטית הזו קיים יסוד של סתירה לכאורה, משום שלצד ערכי שמאל אוניברסאליים קלאסיים, בולט גם יסוד פרטיקולריסטי – דגש על קבוצה אתנית אחת, המזרחים, כסובלים מהכלכלה הימנית. זוהי גם אחת הטענות המרכזיות של ערבים ישראלים כלפי "הקשת הדמוקרטית המזרחית", כיצד יכול להתקיים מאבק סוציאליסטי אתני? את הסתירה הזו ניסתה לפתור "הקשת הדמוקרטית המזרחית" למשל, בהגדרתה הכללית את עצמה, כפי שנכתב במסמך העקרונות שלה מ-1997: "הקשת הדמוקרטית המזרחית היא תנועה חברתית מדינית על-מפלגתית. התנועה הִנה מזרחית ביעדיה, אוניברסאלית בערכיה ופתוחה לכל המזדהים עם עקרונותיה. התנועה נאבקת למען שינוי כולל של החברה הישראלית…." אפשר וצריך כמובן להמשיך ולהתווכח על ההתנסחות הזו.
בהתבוננות לאחור ברשימות עקרונותיהן של התנועות המזרחיות במהלך ההיסטוריה, אנו בהחלט מזהים קו ברור של דמיון ורצף בעיצובן של התפישות הכלכליות-החברתיות. הניסוח התקדימי של עקרונות חברתיים שמאליים שייך ל"פנתרים השחורים", אשר יותר מכולם דיברו באופן ברור על סוציאליזם ולפני כולם קשרו קשר אידיאולוגי ופוליטי עם השמאל הסוציאליסטי ואף הקומוניסטי. התנאי הראשי שאפשר להם לדבר על סוציאליזם היה כמובן עצם הגדרתה של מפלגת השלטון דאז – מפא"י – את עצמה כתנועה סוציאליסטית, דבר שהעניק לגיטימציה זמנית ל"פנתרים השחורים" והקשה על הממשלה לתקוף אותם בממד הזה. לכן כל ניסיונות התיוג והשלילה נגדם כוונו תמיד אל הממד המדיני, כמו חיבורם עם ארגוני השמאל המדיני האנטי-ציוני "מצפן" ושי"ח. התנועות והקבוצות שבאו אחריהן (כמו "האוהלים", תמ"י, הל"ה, "הקשת"), פעלו כבר בתקופת הליכוד בה המלה "סוציאליסט" הפכה מלה נרדפת לקללה מפא"יניק. המדינה אז נכנסה לתקופת הליברליזציה והקפיטליזציה המואצת של הכלכלה הישראלית. השימוש בערכים כלכליים סוציאליסטית הפך בלתי לגיטימי בפוליטיקה הישראלית וכמו שאר התנועות הפוליטיות מימין ומשמאל, גם התנועות המזרחיות מחליפות את השפה הזאת בביטויים מעורפלים יותר כמו "תנועה חברתית", "צדק חברתי", "מאבק חברתי" וכבר יש שהתחילו להתבדח על "אוכל חברתי"… הביטויים האלה נוחים מאוד גם למי שביקשו להתרחק מהתואר "מזרחים", בעיקר פוליטיקאים מזרחים. מן הבחינה הזאת, "הקשת הדמוקרטית המזרחית" לא רק שהחזירה בגאווה את התואר "מזרחי" למרכז השיח המזרחי, אלא היא גם מחדדת שוב את המסרים הכלכליים השמאליים כאשר היא מכריזה: "התנועה מעמידה את כבודם ופרנסתם של העובדות והעובדים כתכלית מרכזית של חיי הכלכלה והחברה. למימוש תכלית זו התנועה תחתור לעיגון זכויותיהם הכלכליות והחברתיות. התנועה תפעל לדמוקרטיזציה של הבעלות והניהול במוסדות הכלכליים במישור הארצי והמקומי." אבל כבר אין סוציאליזם במפורש, גם לא סוציאל-דמוקרטיה.

שמאל מדיני

ממד נוסף מכריע של השיח המזרחי החדש כשיח שמאלני, הוא היחס לשאלה הפלסטינית. באופן כללי ניתן לקבוע כי השיח המזרחי החדש תומך במאבק הפלסטיני להפסקת הכיבוש והקמת מדינה ריבונית לצד ישראל, ומזדהה עם מאבקם של הערבים הפלסטינים הישראלים לשוויון אזרחי וחופש תרבותי. זאת, צריך לציין, במקביל לנתונים הסטטיסטיים המורים על הצבעת רוב המזרחים למפלגות הימין ולמיתוס שהתפתח מכך על היות המזרחים "שונאי הערבים" ו"מכשול השלום". המיתוס הזה מופרך לחלוטין על-ידי השיח המזרחי החדש. לא אכנס כאן לכל הדיון הזה, רק אציין את עיקרי ההסבר לפנייתם של המזרחים לליכוד ולמה שמכנים אצלנו ימין (הרי מי שמסכים לחלוקה הזו צריך לקבל את מפלגת העבודה כשמאל).
ראשית, יש לזכור כי את תקופת ההכשרה לשנאת המזרח והערבים (ובעצם שנאה עצמית) עברו המזרחים במשך שלושה עשורים תחת שלטונה של מפא"י במערכות החינוך, התרבות והתקשורת. הליכוד רק קטף את הפירות הבשלים מן הבחינה הזאת. המזרחים למעשה נצטוו על-ידי בן-גוריון וממשיכיו לפרק את הזהות היהודית-ערבית שלהם ולמחוק ממנה את השכבה הערבית. את זאת, כפי שידע היטב בן-גוריון, ניתן לעשות רק על-ידי מחיקה עצמית של כל סממני הזהות והתרבות המזרחית והערבית. למעשה המזרחי חייב להפגין שנאה פומבית לערבי ולמזרח (נגד עצמו בעצם), ולהחצין סממנים יהודיים ומערביים (מגן דוד על הצוואר והבהרת השיער, למשל) כדי לזכות בישראליות שוויונית. זו מעין הוכחת נאמנות לאומית מתמדת שהאשכנזי פטור ממנה, משום שהוא ישראלי אוטומטי ואין לא שום קשר או שורש במזרח התיכון, מלבד הטיעון הספרותי על שיבתו למזרח.
חשוב לי להדגיש כאן כי בסופו של דבר, המעבר המסיבי של המזרחים להצבעה עבור הליכוד לא נבע ממניעים לאומיים, ולו מן הסיבה הפשוטה שמפלגת העבודה מעולם לא נפלה בלאומיותה ולאומנותה מהליכוד, ולכן לא היה כאן שום מעבר אידיאולוגי בעצם כפי שטוענים אלה המבכים עדיין את איבוד השלטון לליכוד. המעבר הזה היה מרד פוליטי – או כפי שאני מכנה אותו: "מרד הקלפיות". הוא החל ב-1973 ונמשך ביתר שאת ב-1977 שם איבדה לראשונה מפא"י את השלטון לטובת הליכוד. אחר-כך התחזקה המגמה הזו וב-1981, 36 מנדטים מכוחו של הליכוד נבחרו בהצבעת המחאה המזרחית. אם נוסיף לכך את שלושת המנדטים של תמ"י, נראה כי כמעט שליש ממושבי הכנסת נבחרו בהצבעת מחאה מזרחית. העובדה שהליכוד שילב ברשימתו אז רק 11 מזרחים מתוך 48, לא הפריעה למצביעים המזרחים לפרש את ניצחון הליכוד כניצחונם שלהם על שלטון מפא"י המדכא. כמובן, תוך שנים מעטות הם גילו כי מבחינה כלכלית מצבם רק הלך והחמיר תחת הליברליזציה המוחלטת של הכלכלה הישראלית, שלטון ההון האשכנזי בלי מסכות של סוציאליזם. המזרחים הגיעו לליכוד כי הוא היה האויב של מפא"י. הם נקטו בגישה האומרת: האויב של אויבי הוא ידידי. לכן הושיטו יד לכל מי שראה עצמו אויבו של אויבם ובעיקר חירות ואחר-כך הליכוד עמו נקשרו במעין ברית של מדוכאים. לא היה להם מה להפסיד, זולת יחסי התלות עם מפא"י. למרות שלא מצאו בליכוד פתרון אמיתי הם לעולם לא ישובו להצביע למפלגת העבודה וענפיה השונים, אבל לעומת זאת הם כן ימשיכו לחפש אלטרנטיבות עצמאיות כמו ש"ס, עליה נדבר בהמשך.
בהקשר הזה של מיתוס המזרחים "שונאי הערבים", צריך להזכיר בכל הזדמנות שכל האידיאולוגים הימניים הלאומנים והפנדומנטליסטים היו ועודם ציונים אשכנזים, כמו אלה ששלחו את יגאל עמיר. ראו למשל את תנועת ההתנחלות, שם המזרחים משמשים רק חומר יהודי דמוגרפי כפי ששימשו לבן-גוריון בשנות החמישים. בנוסף לכך חשוב לציין כי כבר בימי "הפנתרים השחורים" נוצר הקישור בין המאבק המזרחי למאבק הפלסטיני, בתיווכן של תנועות השמאל "מצפן" ו"שיח", ומאוחר יותר, ביתר שאת, בהצטרפותם של צ'רלי ביטון וכוכבי שמש לרק"ח.
באמצע שנות השמונים החלו מפגשים גלויים של פעילי שמאל מזרחי עם נציגים של אש"ף, שפתחו את עידן הרדיקליזציה של השמאל המדיני המזרחי. אפשר לציין את שנת 1986 כנקודת ציון ביחסי המזרחים החדשים עם הפלסטינים באופן פורמלי וגלוי. בנובמבר 1986 התקיים המפגש הראשון ברומניה וזכה לכיסוי תקשורתי נרחב בעולם. כאשר חזרו הפעילים הם נעצרו לחקירה על-ידי המשטרה. המפגש הבא התקיים ב-9 ביוני 1987 בבודפשט ובו צ'רלי ביטון בראש המשלחת הישראלית ואבו-מאזן (מחמוד עבאס) מצד אש"ף. באותו מפגש לראשונה דיבר בפומבי נציג אש"ף, אבו-מאזן, בנושא המזרחי: "חברים, בואו נדבר בכנות ככל האפשר על הנושא המצריך מספר הבהרות, על-ידיכם ועל-ידינו – וזה הדימוי שיצרו למזרחים בישראל במהלך השנים, אשר רובם חיו אתנו בשלום ובהרמוניה במשך שנים רבות. הממסד השליט בישראל, בסיוע מנגנון התעמולה המערבי רב ההשפעה, תייג וצייר את המזרחים כשונאי ערבים ופלסטינים. ובכל זאת, עצם נוכחותכם כאן אתנו כנציגים של חלקים חשובים בדעת הקהל בישראל, מוכיחה את אי-תקפותה של הטענה הזאת נגדכם. … לכן, ברכתנו אליכם 'ברוכים הבאים' מבוססת על המודעות העמוקה שלכם ליתרונות של שלום צודק שבצלו על כולנו לחיות."
המפגש המזרחי-פלסטיני המשמעותי ביותר מבחינת השיח המזרחי החדש, התקיים ב-1989 בטולדו, שנים ספורות לפני תחילת תהליך אוסלו. זה היה המפגש המזרחי-פלסטיני המובהק מכולם בו השתתפו רק נציגים מזרחים מארגונים רבים בישראל וארגוני השמאל המזרחיים בצרפת “Prespectives JudeoArabe" וגם “Identity and Dialogue”, שהיו המתווכים והמארגנים. במפגש הזה הכריז אבו-מאזן הכרזה תקדימית: "בזמן שהממסד האשכנזי בישראל מסרב לשאת ולתת עם אש"ף, חשוב לשאת ולתת עם המזרחים שהם מייצגים את הרוב בישראל. משום שהמזרחים הם רוב בישראל, ענייני שלום יהיו תלויים בהם. הם חלק אורגני מהתרבות שלנו, מהחברה הערבית האסלאמית שלנו, חלק מההיסטוריה ומהזיכרון שלנו. עלינו לחדש את הזיכרון שלנו ולהשתמש בתרבות המשותפת שלנו, כדי להתגבר על ההווה ולתכנן את העתיד." אין ספק שהדברים האלה של אבו-מאזן, אשר עומד בימים אלה למבחן הגדול ביותר של חיו, מלמדים על הבנה עמוקה ביותר של החברה הישראלית.
במפגש הזה השתתפו מזרחים בולטים נוספים כמו הרב משה סוויסה, המשורר ארז ביטון והשחקן יוסף שילוח, אשת הקולנוע סימון ביטון, תקווה לוי מארגון הל"ה ועוד רבים. בין הפלסטינים בלט המשורר מחמוד דרוויש שהדגיש את חשיבות התרבות המשותפת ושטולדו היא בחירה סימבולית למפגש מהבחינה הזאת. לראשונה במפגש השתתפו גם מזרחים מהגולה כמו עמיאל אלקלעי וסרג' ברדוגו אשר ציין כי שלושים אחוזים מיהודי מרוקו בחרו שלא להגר לישראל. המפגש בטולדו הוא האירוע המעצב המכריע של הממד המדיני בשיח המזרחי החדש, משום שהוא קבע את המכנה המשותף הנמוך ממנו שום ארגון ותנועה מזרחית רדיקלית חדשים לא ירדו: הפסקת מצב הכיבוש והפסקת ההתנחלויות, הכרה בזכות הפלסטינים להגדרה עצמית ולמדינה ריבונית לצד ישראל, והכרה באש"ף כהנהגה הלגיטימית של הפלסטינים.
המכנה המשותף הזה קיבל אישור וחיזוק מכיוון בלתי צפוי מבחינתה של המערכת הפוליטית בישראל: מנהיג ש"ס, הרב עובדיה יוסף. סמוך למפגש טולדו, הוזמן הרב יוסף על-ידי נשיא מצרים חוסני מוּבָּרַכּ לביקור ממלכתי בקהיר, עיר אשר כארבעים שנה לפני כן שימש בה בתפקיד הרב הראשי. ביקורו של הרב יוסף, אשר התקבל בכבוד מלכים על-ידי המצרים, לווה בזעם רב בחוגי הימין והימין הדתי הפונדמנטלי, שותפיה של ש"ס לממשלת יצחק שמיר, אשר הלכה לוועידת מדריד כשנתיים לאחר מכן. מוּבָּרַכּ, כמו אבו-מזן והנהגת אש"ף, הבין שתחילתו של דיאלוג וקירוב לבבות עם המזרחים בישראל, יפעלו פעולה של לגיטימציה לפתרון הפשרה הטריטוריאלית בקרב הישראלים בכלל. הם הבינו שההנהגה הציונית האשכנזית תאלץ לפעול בכיוון פשרה כדי לא לאבד את ההגמוניה במדיניות החוץ של ישראל, ולא לאבד את השליטה על עיצוב זהותה ותרבותה של ישראל. ראייה אחת לכך היא נישולו של שר החוץ המזרחי דוד לוי מצוות המשא ומתן, והכשרתו של סגן שר החוץ בנימין נתניהו האשכנזי על-ידי ראש הממשלה יצחק שמיר להיות יורש מנהיגות הליכוד והנושא ונותן עם הפלסטינים בעתיד.
הרב יוסף אשר כבר עשור לפני כן פסק שיש להחזיר שטחים למען השלום, התכוון לחזור על הצהרתו ופסיקתו בביקורו או מיד לאחריו, אך נרתע מכך לאחר מכבש לחצים גדול שהופעל עליו על-ידי יצחק שמיר ורבני הימין הדתי האשכנזי. אך גם ללא הכרזה חוזרת על פסיקתו, עצם ביקורו בקהיר תרם תרומה חשובה לשחרור ההדרגתי והאיטי של המזרחים מהמיתוס הכובל של "מכשול לשלום", כפי שכינה אותנו פעם עמוס עוז בעיתון ידיעות אחרונות. אך כמובן שהכל שביר מאוד – כל מלחמה קטנה או פיגוע גדול תמיד יטלטלו את המזרחים בחזרה אל הדגל, בחזרה אל תפקידם ההיסטורי כ"שונאי הערבים", שהוטל עליהם על-ידי המפלגות הציוניות כתנאי לישראליותם.
למרות הטלטלות האלה, עם הופעתה של ש"ס התחיל להתבהר תהליך חדש – ראשית הניתוק של המזרחים גם מהליכוד, המשך היציאה מהמרכז הציוני ההגמוני לאלטרנטיבה עצמאית, כי גם הליכוד התברר מהר מאוד כאכזבה גדולה למזרחים מבחינה כלכלית-חברתית ותרבותית. בנקודה זו החל מתפתח עניין מיוחד של רבים מקרב המזרחים החדשים בפעילותה של ש"ס אשר למרות הביקורת הרבה כלפיה, ראו בה גורם משחרר רב עצמה של המזרחים מהמפלגות הציוניות בהגמוניה אשכנזית.

השיח המזרחי הרדיקלי וש"ס – בין ביקורת לסולידריות
העניין שלנו בש"ס הוא מאוד אמביוולנטי. הרי מצד אחד אין אצלנו אפילו משפחה אחת שאין בה מצביעי ש"ס, ומצד שני אנחנו מסרבים ליפול לסולידריות המפתה הזאת, כי אנחנו בסופו של דבר מחפשים הרבה יותר מתרפיה קבוצתית. אנחנו רוצים שינוי, תיקון, ולא ריגושים של אחדות השבט, כמו אצל המפלגה האשכנזית החדשה שקראה לעצמה "שינוי", אבל היא שואפת לריאקציה, לימים הטובים של ישראל אשכנזית בה קולם הרעשני של המזרחים טרם נשמע. האם ש"ס היא ריאקציה לציונות האשכנזית? במידה מסוימת כן, אבל זה פחות חשוב כי מנהיגי ש"ס נבחנים אצל המזרחים החדשים בעיקר ברמת פעילותם או אי-פעילותם למען שינוי חברתי כולל, ושיפור משמעותי באיכות חייהם של שני מליון וחצי אזרחים החיים בסביבת קו העוני. שינוי כזה אפשרי גם על-ידי מהפכה בתקציב המדינה, על-ידי חקיקה חברתית חדשה, ולא על-ידי שיפור איכות חייהם של אלפים בודדים שמצאו קירבה לצלחת השלטון. חקיקה חברתית משמעותה למשל ביצוע מדוקדק של חוק הדיור הציבורי שהושג על-ידי "הקשת הדמוקרטית המזרחית" על אף התנגדותה הלא מפתיעה של ש"ס, אשר העדיפה להחזיק במצוקת הדיור כחלק מאחריותה הסוציאלית. ויש עוד שורה של חוקים המחכים בתור ליוזמה ולחקיקה בתחום החינוך, ההכנסה, הרווחה והתרבות. ש"ס הייתה שנים רבות בעמדה מכרעת להוביל את החקיקה הזאת, אך בחרה את ההפך – תמיכה בתקציבים אנטי-חברתיים וחקיקה למען בעלי ההון.
למרות גודלה וכוחה של ש"ס, היא לא תרמה שום תרומה משמעותית לזהות המזרחית הדינמית המתעוררת והמתחדשת מלבד ההיבט הדתי. מן הסתם, היא מדירה רגליה מהמאבק על הנרטיב המזרחי בספרות, באמנות ובמוסיקה, ויותר מכל למאבק על שוויוניותה של מערכת החינוך ותכנית הלימודים הגזענית שלה. מצד שני, קשה לנו להתעלם מהעובדה שש"ס היא זו שהניעה במאות אלפי קולות את תהליך גיבושו של קולקטיב מזרחי פוליטי. זוהי מציאות פוליטית מזרחית חדשה אשר לש"ס יש תרומה מכריעה להיווצרותה. השאלה היא לאן מובילה היום ש"ס את הקולקטיב הזה לאחר שלא השכילה להציע לו שום אלטרנטיבה כלכלית-חברתית, והנה היא כבר איבדה כשליש ממנו לטובת הלאומנות המתחדשת של אריאל שרון ובני אלון.

מתודעה להתארגנות – תנועות וארגונים
איך אנחנו מגיעים מהתודעה שהיא קודם כל אישי עניין, אל ההתארגנות הפוליטית? תהליך התודעה עצמו הוא אינדיבידואלי שכל פרט צריך להכריע לגביו, רק אחר-כך הסולידריות בין הפרטים המודעים יוצרת מערכת של עקרונות ומטרות משותפים שהם הבסיס להתארגנות כתנועה או קבוצה חברתית. כך נוצר מעגל התודעה – פעולות עימות ומחאה של קבוצות פוליטיות מניעות את האדם לחשוב על מצבו ביחס לסביבה ועל עמדתו ביחס לדיכוי. אם הוא יגיע לתודעה, הוא ימצא רבים נוספים סביבו וכך שוב תיווצר התארגנות וחוזר חלילה. נכון, זה לא קורה לכולם. כלומר יש מי שלא מעזים אפילו להתחיל בתהליך ומעדיפים לחיות בהכחשה ("עזבו אותי מהבכיינות העדתית הזאת, אני לא מזרחי, אני ישראלי"), ויש אחרים שמגיעים לתודעה אך מתייסרים שנים רבות בתוך הארון. זה לא קל, כי היציאה של היחיד אל התודעה היא תהליך בלתי הפיך והעמידה היומיומית מול העולם הנחשף מבעד למשקפי התודעה היא קשה ומצריכה התאגדות ותמיכה קבוצתית. תפקיד התנועה והארגון הוא בין היתר גם לשמש בית יציב ותומך לכל "חסרי הבית" המתקבצים לתוכו.
מתוך הדינמיקה הזאת של תודעה אישית וסולידריות קבוצתית, החלו להתארגן הקבוצות המזרחיות הראשונות שעסקו ועוסקות עדיין בתהליך התודעה והפצתה, מאז ראשית שנות השמונים. שלביה של הדרך הזו הם: חשיפת ידע חדש, הכרת תמונת המציאות, גיבוש ביקורת ועיצוב אלטרנטיבה. חשוב לציין כי השיח הדינמי הזה מתנהל לא רק מול השיח ההגמוני האשכנזי, אלא לא פחות מכך גם בין המזרחים לבין עצמם.
אני מבקש להתמקד בקצרה באחד השיאים של התהליך הזה בסוף שנות התשעים, עם הניסיון להקים ארגון-גג מזרחי ודמוקרטי – "הקשת הדמוקרטית המזרחית". אך לפני כן, חובתי להזכיר בקצרה התארגנויות מזרחיות רדיקליות מרכזיות שפעלו בשנות השמונים והתשעים, ואשר פעיליהן ופעילותיהן הם אשר יזמו והקימו את "הקשת הדמוקרטית המזרחית".
בין הארגונים האלה נזכיר את הבולטים. בימת כיוון חדש בשכונת התקווה, בהנהגתו של מוני יקים, עסקה בדיון כלכלי-חברתי ותרבותי ובתודעה מזרחית. כתב-העת אפיריון, שיסד וערך המשורר ארז ביטון, היה חלוץ בעיצוב במה לשיח המזרחי התרבותי בראשית שנות השמונים, עד שהתמתן ונטש את השיח לחלוטין. אפיקים, בעריכתו של יוסף דחוד הלוי, כתב-עת של הקהילה התימנית, אשר הפך בשנות התשעים לכתב-עת מזרחי פוליטי ושותף בתהליך עיצוב השיח הרדיקלי. אך פריצת הדרך האמיתית של השיח המזרחי הרדיקלי, שמורה לעיתון אחר שהחל לראות אור ב- 1986. זוהי ההתארגנות הבולטת ביותר בהשפעתה על עיצוב השיח המזרחי החדש. קבוצת "עיתון אחר" בראשות דוד חמו (שהוציאה לפני כן את הביטאון חדשות יתד הקטן אך בעל מסרים דומים), היא שפרשה למעשה את התשתית לשיח המזרחי החדש, בכך שייסדה וקיימה במה למזרחים משכילים רבים לכתיבה חופשית וביקורתית בעיקר בנושא הכלכלי-חברתי, אך לא מעט גם בשאלות של זהות ותרבות והשיח המדיני. הארגון החשוב ביותר בהפצת התודעה באופן מעשי בקהילות המזרחיות בשנות השמונים והתשעים, הוא הארגון הוותיק הל"ה – "הוועד הציבורי למען החינוך בשכונות ובעיירות הפיתוח" שנוסד בשנת 1987, על-ידי שלמה סבירסקי, מאיר עמור, תקווה לוי ואחרים. ארגון הל"ה שנוסד על בסיס ביקורת נוקבת של מערכת החינוך הבלתי-שוויוניות של המדינה, פועל בקרב קבוצות הורים בשכונות, בעיירות ובכפרים ערבים, באמצעות העלאת המודעות לזכויותיהם כהורים וזכויות ילדיהם כתלמידים, כמו הזכות לחינוך עיוני שוויוני, העוול שבשיטת ההקבצות, וכמו ההפניה הלא מוצדקת לחינוך המיוחד והסללת התלמידים המזרחים בחינוך מקצועי נחות.
היו עוד קבוצות קטנות יותר שעסקו בתודעה ובהפצתה, כמו 'אות בשכונות' בקטמון ירושלים, 'תידוע' בתל-אביב, וקבוצות שונות בתוך האוניברסיטאות כמו ארגון צ"ח (צדק חברתי) בירושלים וחלקים מתוך "התכניות לפעילי ציבור" בכל האוניברסיטאות שחבריהן היו בני שכונות ועיירות פיתוח, ובעיקר באוניברסיטת תל-אביב בתקופת ניהולו של אשר עידן בראשית שנות השמונים. ארגון קטן נוסף הוא תנועת הנוער שח"ר (שוויון חירות) בראשות מרסלו וקסלר ועובדיה גולסטני, אשר פועלת ליצירת תודעה חברתית וזהות תרבותית בקרב בני נוער בקהילות המזרחיות.
הארגון המשמעותי ביותר לתהליך התודעה המזרחית בשנות התשעים , אשר עסק ישירות בחינוך להשכלה ולתודעה, הוא "קדמה – "העמותה לחינוך עיוני שוויוני בישראל". "קדמה" הוקמה בקיץ 1993 בעקבות ההתעוררות של פעילי הל"ה בשכונת התקווה בדרום תל-אביב, בשכונת קטמון בירושלים ובקרית מלאכי, על-ידי …

שיקו בהר מחפש כבוד ותשומת לב. הוא מוכן לזרוק בוץ באנשים יקרים רק בשביל להאדיר את עצמו. כל אדם שעינו בראשו רואה זאת. משחק מתחת לחגורה בשביל לשרת את האגו שלו.

כנראה שלא כתבתי את זה מספיק ברור. ודאי שאיני קורא לאף אחד להתחבב ב"עיני האליטה האקדמית האשכנזית". התכוונתי לכך שהאליטה הזו הרבה יותר סובלנית כלפי מזרחים בעלי עמדות פרו פלסטיניות, עד גבול מסוים, מאשר כלפי מזרחים המעלים טענות אודות אי שוויון ודיכוי מזרחים. הראשוניים נתפסים כבעלי ברית שאינם מאיימים על מעמדה ההגמוני של האליטה הזו, בעוד שהאחרים נתפסים כטיפוסים מסוכנים המעלים טענות מופרכות ממניעים פסיכולוגיים. בקיצור למזרחי מהסוג הראשון שמעוניין להתברג לתוך האקדמיה יש הרבה יותר סיכויים מאשר לחברו "המקופח העדתי".
בקיצור, זו תצפית סוציולוגית, לא המלצה לפעולה.
לאן שטה הספינה האקדמית? נראה לי שהיא מפליגה בעקבותיה של ה"טיטאניק".

יוסי, תודה על קול שפוי ומאוזן בקקופוניה הזאת. עשית לי קצת סדר בגלרית הדמויות והדיעות שאני נחשפת אליהם בדיון הזה. ברשותך, אני מבקשת להתייחס דווקא למשפט שולי בדבריך:
"המאבק למען זכויות הפלסטינים לא עמד בראש סולם העדיפות של הקשת הדמוקרטית המזרחית שחבריה, כן מה לעשות, חלקם ימניים ואנשי מרכז, ראו בה בעיקר תנועה לצדק חברתי ופלורליזם תרבותי".
ראשית, הופתעתי (והצטערתי) לגלות ש"הקשת" איננה ממש תנועת שמאל. שנית, אינני מבינה כיצד אפשר להיות, בעת ובעונה אחת, גם ימני וגם חבר בתנועה לצדק חברתי? האם יתכן שבאמרך "ימני" התכוונת בעצם לומר את הדבר האסור: "מזרחי שונא ערבים"?

מרשימת היוזמות המזרחיות , בצורת בטאונים, ארגונים,תנועות וכו' .. שמונה סמי שטרית ברשימתו נפקד איזכורה של תנועת "המזרח אל השלום" , שנוסדה בחורף 1983 . הייתי בין מייסדי התנועה שהונהגה בראשותו של ד"ר שלמה אלבז ז"ל. תוכלו לקרוא על ד"ר שלמה אלבז ועל התנועה בארכיון העוקץ ברשימתי "נר זיכרון לד"ר שלמה אלבז חברי ומורי".
צריך לאמר ד"ר דולי בן חביב. דולי סיימה ,בשעה טובה, את הדוקטורט שלה שעסק ביצירתו הספרותית של הסופר סמי מיכאל. אני מקוה שהמחקר המעניין והמרתק שלה ייצא לאור כספר.

קראתי בעיון רב מאמרו של שוקי בהר, תגובתו של יוסי דהאן, וכמובן – את תגובתו המרתקת והארוכה של סמי שלום שטרית, ובהקשר לאחרון – אני מעז לומר שלמרות עומקם, הצלחתי להבין ואפילו להזדהות עם רב טיעוניו ונימוקיו המצוינים והמהפכניים. אם יותר לי בכל זאת שאלה – כי בכל זאת, היה דבר אחד שלא הבנתי:

על מה הוא הגיב בדיוק?? (למאמר ? לעצמו ? לממסד האשכנזי ? לממשלה ? למוציאים לאור של ספרו ? לתוהים והמבולבלים באשר הם?)

*
או כמו שאמר המשורר הצ'כי הידוע אבו בליר (בתרגום חופשי ערבית) "מעבר לגיברלטר, ומעבר ליבשת השחורה, גם שם לא מצאה מחשבתי הקודחת את גבולות היוהרה".

אם אכן הציעו לשנהב וחבריו להצטרף למפלגה, תודה על המידע. אני על כל פנים לא שמעתי על כך עד היום. כשלעצמה, אין שם פסול בהצטרפות למפלגה פוליטית והענות להצעה. בתנאי, כמובן שזה עונה על העמדות הפוליטיות של המצטרף. אני התכוונתי בסה"כ לכך שהרבה מפלגות היו מתנאות ב"קישוט" של אדם כמו שנהב, אם היה לו באמת אופי נתעב כפי שמנסה שיקו בהר לצייר. עדיין איני מבין איזה שד נכנס בעצמותיו של השיקו הזה.