על המשבר ברשויות המקומיות ומדיניות התאגוד

החגיגה עליה הכריז שר האוצר, לצד המשבר ברשויות המקומיות והשביתה המתמשכת של עובדים שלא קבלו את משכורתם מזה חדשים (עוד בטלנים שלא רוצים לעבוד, אה?), הינה הזדמנות לבחון את ההגיון החברתי, פוליטי וכלכלי העומד מאחורי המדיניות. אתם זוכרים? הפרטה, ביטול מונופולים, התייעלות, תאגוד, ועוד כל מיני מלים אחרות במכבסת המלים המבשרת על היותו של הפתגם הידוע – "כדי לעודד את העשיר לעבוד ניתן לו עוד, וכדי לעודד את העני ניקח ממנו עוד" – למדיניות הרשמית של ישראל. אז הנה הזדמנות לבחון את מדיניות "התאגוד", כלומר הפיכתן של יחידות (עירוניות, רפואיות, אקדמיות) לפירמות כלכליות הפועלות על-פי הגיונו הנהדר של השוק. זה מה שקרה לרשויות המקומיות, כפי שמסביר יגיל לוי במאמרו. לוי, לשעבר מנכ"ל עיריית רמלה, מתמצת את המהפך שחל ברשויות מאז אלה הפכו בראשית שנות ה-80 לתאגידים להלכה. הרשויות הלכו והתנתקו מהמפלגות הפוליטיות, ונעשו תלויות יותר לשם תפקודן בקשרים של ראשי הרשויות עם בעלי הון – מקומיים, או חיצוניים (מעניין לבחון את מידת התלות של הרשויות הגדולות, אלה שמסוגלות לכך, בגיוס כספים בחו"ל באמצעות קרנות עירוניות למיניהן). אולמרט, כידוע, עשה את זה לקריירה. בנוגע לעובדים, יגיל לוי מטיל ספק האם שבירת כוח ההתארגנות של העובדים (למשל, באמצעות הכנסת עובדי קבלן בהמונים), הביאה להוזלת עלות העבודה. מה שבטוח, זה הוביל להוזלה בערך החיים של העובדים – ראו את מאמרו של דני בן-סימון על העובדים ללא-שכר ברשויות כקרית-מלאכי, לוד, אופקים ועוד.

אז זו בקוים כלליים הדרך. העיקר שכל מובטל יוכל לקנות וידיאו בהנחה ולהקליט את תולדות הימים הללו.