בהמשך לדיון שנתפתח כאן במשך השבוע האחרון על מזרחיות , זהות מזרחית , ומה שכונה "מזרחים בתודעה", אני מביא כאן את מכתבן של חברותי דליה מרקוביץ` וקציעה עלון לכתב העת "ארץ אחרת", רק אומר שעל רשימה כגון זו נאמר מעט המחזיק מרובה.
תפישות ריאקציונריות
תגובה ל"מכתב לאירופה: היבשת בעיניים ישראליות ", "ארץ אחרת", גיליון 18.
כמי שקוראות את "ארץ אחרת" באופן קבוע ומרגישות שאכן, לעיתים קרובות ממומש המוטו המלווה את המגזין: "מיועד לישראלים המבקשים להרחיב את גבולות זהותם ומוכנים לשם כך להאזין לקולות שהם מתקשים לשמוע", התאכזבנו למקרא הגיליון האחרון: "מכתב לאירופה: היבשת בעיניים ישראליות".
מקריאת המאמרים עולות שאלות רבות: עיני מי הן המביטות על אירופה, מהו ההקשר החברתי-תרבותי שממנו הן מביטות בה ומה מכונן מבט זה. לצערנו, מבין דפי הגיליון עולה תשובה כמעט אחידה המזהה את הישראליות עם יהודים יוצאי אירופה בלבד.הם קוראים את היבשת , מולדתם הממשית או המדומינת , בעיקר מתוך כמיהה וגעגוע.יש לציין, שחלק מכריע מן האוכלוסיה המתגוררת כיום בישראל לא נולד באירופה ואינו בן התרבות האירופית. ייתכן שהגיליון מרמז כי הישראליות המביטה על אירופה מבין דפי הגיליון היא-היא הישראליות הבלעדית, משמע, האב–טיפוס הישראלי הוא בן אירופה לשעבר.
כך, במאמר "עוד מבעבע בינינו חומר חי" טוענת פניה עוז-זלצברגר לאירופיות "אותנטית". היא משווה בין רופאי השיניים, נהגי החשמלית והסטודנטים לבין בני משפחתה, וטוענת שבעוד הראשונים אינם רואים עצמם כאירופים, הרי בני משפחתה היו "יהודים משכילים- נלהבים שחשו כאזרחי היבשת והתרבות ההיא". נראה שעוז-זלצברגר אינה יכולה להעלות על דעתה כי אירופה כיום היא גם שחורה או מלוכסנת עיניים, וכי גם השחורים ומלוכסני העיניים הם אירופים לא פחות משהיו אבותיה,ה"אחרים" היהודים. דן בארי במאמרו "שלום לך אירופה" מחדד תחושה זו באמירות בוטות , המשוות בין פלישת הברברים לרומא לפלישת המוסלמים לאירופה.
הפוסט-מודרניזם מוגדר בידי בארי כ"פילוסופיה של הרס עצמי נוקב, עד ליסודות הדעת, אשר הביא לסילוף גמור של היכולת להגיע לשיפוט השואף לאמת". כך נופל בארי למלכודת של התפיסה הרואה בפוסט-מודרניזם רלטיביזם מוסרי, ואינה ערה כלל למפעל האתי העצום שטומנת בחובה הפוסט מודרנה: הגדרת ה"אחר" ההומוסקסואלי, הפמיניסטית, והשחור כקול בר- קיימא, ופיתוח המבט הרפלקסיבי, הבוחן את ההגמוניה מתוך שדה הכוח הא-סימטרי שכונן הלובן.
מהו עתידן של ישראל ושל הזהות הישראלית במרחב המוסלמי, שבארי מגדירו כברברי? חלק גדול מן החברה הישראלית הם יהודים שהגיעו ממדינות איסלאמיות. בארי ודאי היה טוען שעליהם לראות עצמם כבניו של מרחב חסר תרבות ושליטה, שיש להתנקות ממנו מהר ככל האפשר. לעומת בארי, מגדירים אלה שוחט ויהודה שנהב את היהודים יוצאי ארצות האיסלם כ"יהודים-ערבים". בהכלאה זו הם מבקשים לומר שתרבותם העשירה של המזרחים נולדה והתפתחה לצד ויחד עם התרבות האיסלמית, וינקה ממנה , ושתרבות זו הנה חלק בלתי נפרד מהישראליות. נוסף לכך, קיים במדינת ישראל מיעוט פלסטיני-מוסלמי גדול. בעיני בארי, אלו הם ברברים שצריך להתגונן מפניהם. המענה לאיום זה הוא התשוקה לייסד במרחב המזרח-תיכוני אירופה מקומית.
על פי אורי ש` כהן, אנו נמצאים במזרח התיכון מפני שבאירופה לא השכילו למצוא פתרון לבעיה היהודית. ש` כהן שוכח שהיהודים רבים הגיעו לישראל מתוך המרחב האיסלמי עצמו, ושעצם הורתו של העם היהודי היא במרחב השמי ולא על גבול גרמניה-צרפת. את מאמרו מסיים ש` כהן במילים "כי מאירופה באת ואל אירופה תשוב". ועל כך יש לשאול: מי בא מאירופה? ומי ישוב לשם? לש` כהן הפתרון.
המבט של הגיליון על המרחב שהקיא את היהודים מתוכו אינו עושה פרובלמטיזציה לזהות הישראלית, אלא מביט על היבשת האבודה בעיניים כלות. המבט המזרחי או הערבי על אירופה אינו מיוצג כלל בדיון. למרבה הצער, הגיליון כולו נגוע באירופוצנטריות. אלה שוחט טוענת בספרה "זכרונות אסורים", ש"המרכזיות של אירופה נתפשת כמובנת מאליה, כתפישה `טבעית` של ה`שכל הישר`, אשר לאורך מאות שנים מחלחלת אל דפוסי החשיבה, לעיתים קרובות באופן בלתי מודע. המציאות הזו מחלקת את העולם למערב ול`כל השאר`". בכך מתכוננת לדעת שוחט, נקודת מבט אחת מרכזית, אשר ממשיכה את האפיסטמולוגיה הקולוניאלית שלפיה אוצרות התרבות כולם מצויים במערב, בעוד למזרח אין דבר להציע. ריבוי הזהויות וההיברידיות המאפיינים את ישראל אינם באים לדי ביטוי בגיליון זה, וזאת אף שחקירתה האינטנסיבית והמודעת של הפרגמנטציה החברתית היא מסממני "רוח הזמן". כעיתון המבקש להרחיב את גבולות הזהות, היינו מצפות ממנו שירחיב גם את גבולות מבטו ולא ישכפל תפישות ריאקציונריות ושיח שגור שאבד עליו הכלח.
קציעה עלון דוקטורנטית בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית ועורכת כתב העת "הכיוון מזרח"
דליה מרקוביץ` דוקטורנטית בבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית ועורכת כתב העת "הכיוון מזרח".
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
"זהות מזרחית חדשה הינה זהות שאינה נשענת על מוצא אתני, והמקבלת לתוכה כל מי שרואה את עצמו כחלק מהמרחב הגיאו-פוליטי מזרח תיכוני. הזהות המזרחית החדשה הינה פלורליסטית ורחבה וכוללת בתוכה את כל הקבוצות והמגזרים שהודרו על ידי הזהות הישראלית, כמו הנרטיב המזרחי/פלסטיני ונרטיב הפמיניסטי וכד' ".
זהו הטקסט פחות או יותר, שכתבנו אני וחברי עזרא, כניסוח מחשבותינו, וכאות פתיחה לדיונים המרתקים על זהות מזרחית חדשה הנערכים, פעם לשלושה שבועות בחיפה וכוללים מרצה אורח וסרט ודיון בעקבותיהם.
היום הצטרפנו לארגון "הקשת הדמוקרטית המיזרחית" כצעד מקביל לפעילותינו זו, ואני שמח על טקסטים מסוג אלו, שאליו התוודעתי דרך כתב העת המצויין ! "כיוון מזרח". אני רוצה לומר שדווקא בימים אלו שנראה כי אם אסון מתקרב עלינו, ישנם אנשים שפועלים ויבורכו, ווקציעה ודלית רשמו כאן דעה מקיפה על בעית הזהות הישראלית, שלא כוללת בתוכה את "האחר" אל כדרישה לפירוק והרס אלא להבנייה מחדש כדי לכלול קבוצות אלו.
יישר כוח !
הזדהיתי עם דעתן הדעתנית של אלון ומרקוביץ'. אלה הטוענים כי התנועה הציונית היתה נגועה מראשיתה, ובמהלכה בפסאודו-קולוניאליזם, בניאו-אימפריאליזם, ואני מרשה לעצמי להימנות ביניהם, מעוררים לעיתים מזומנות ביקורת, אמוציונאלית בעיקר, מפי שומרי "צידקת הדרך" ושאר בוזקי הזרדים למדורת השבט האתנוצנטרית (ומתוך כך אינם שמים לב כי בכלל טיעוניהם מזדקרת הגחמה הקולוניאליסטית), ו"קצת" שוכחים לעיין בהגיגיהם של ראשי הציונות ודבריה (הן לגבי המזרח המוסלמי והן לגבי התושבים הערבים-פלשתינאים המקומיים של פעם בוילאת העות'מני). העמדה הפסאודו-קולוניאליסטית לא חלפה מן העולם. היא עברה תחנות "מעודנות" של כיבוס וריכוך כביסה, ומדי פעם בפעם ניתזים ממנה חלקיקי הסחי והבוץ הבלתי נעלמים – כלפי המזרחיות, הפלשתינאיות, הערביות והמזרח-תיכוניות בכלל. הנה לכם מקדם סמוי וגלוי של הכוחנות והדורסנות שבחברתנו ה"מה-זה-אירופאית".
כשירות לקוראי "העוקץ" אני מביא כאן גם את תגובתו אורי ש. כהן למכתבן של קציעה אלון ודליה מרקוביץ'.
"השוטר הפוסט מודרני"
"תגובה לתגובה היא עניין מסובך, ובמקרה זה אף יותר גרוע, כיון שאני מסכים עם כמה מהטענות של עורכות "הכיוון מזרח".בעיקר לא קשה להסכים עם הטענה , שמהגיליון "מכתב לאירופה" נעדרת נקודת המבט המזרחית. אם אין לי קושי עם הטענה הזאת,יש לי בעיה עקרונית עם הנימה של הדברים שמאפיינת, לצערי , מקרים רבים של הדיבור על מזרחיות. הבעיה היא בנימה ובשיח, המעמידים את המזרחיות ואת הדיבור עליה ועל היעדרה כדיבור מתוך פגיעה נרקיסיסטית. הנה, במקרה של המאמר שלי, תוהות העורכות איך אני יכול לטעון שאנחנו נמצאים במזרח התיכון כתוצאה מחוסר יכולתה של אירופה לפתור את שאלת היהודים שלא באמצעות השמדה. איך באמת יכולתי להתעלם מהעובדה הידועה שאברהם אבינו מוצאו בארם-נהריים , והתרכזתי בכך שהרעיון בדבר ריבונות יהודית מודרנית בארץ ישראל צמח באירופה ומתוך זיקה שאינה ניתנת להתרה אל הלאומיות האירופית. נו באמת!
אפשר לפתור את הטענה הזאת במשיכת כתף, אילמלא הצחיחות שהיא מנסה לכפות על הדיבור. בתוך הטיעון על הזהויות המורכבות, החדשות והפרוגרסיביות, מתחבא שוטר פוסטמודרני כביכול, התובע את עלבונו של המזרחי גם כשאין עולבים בו ומנכיח , מעצים ומנציח , את הפגיעה הנרקיסית. עורכות "ארץ אחרת" אולי אינן פוסט מודרניות בתיאוריה, אך הן נותנות בכתב-העת שלהן מקום למיגוון של כותבים
ודעות שלא ניתן למצוא כדוגמתו בכתבי-העת הפוסט-מודרניים כביכול, ובכלל זה "הכיוון מזרח". אם חשיבותם של אותם כתבי-עת בגיוון המחשבה הרב, הדבר בוודאי נכון גם בכל הנוגע ל"ארץ אחרת".
כך או כך, אחידות מחשבה ומשטרת זהויות פירושן צחיחות. מקורה של צחיחות מחשבתית אינו במידת החדשנות של תיאוריה זו או אחרת, אלא ביכולתו של בעל התיאוריה לקבל את ה"אחרות", קרי: גישות שונות מגישותיו-שלו לנושא. הגישה של עורכות "ארץ אחרת" יכולה לא למצוא חן בעיני עורכות של "הכיוון מזרח" , וזכותן להלין על כך. אני את המכתב שלי לאירופה כותב מתוך גופי החצוי בין המזרח של אבי למערב של אימי , וכשאני מדבר על ואל אירופה אני עושה זאת מתוך שפת אימי ממש , היא הגרמנית, ומתוך שפת אימי המאומצת , האיטלקית. וכשני כותב כישראלי אל אירופה , הטראומה שאני נושא בי היא הטראומה של משפחתי, יהודים אירופים שבשנת 1933 מצאו את עצמם מוקאים מארצם וממולדתם לארצם ולמולדתם. בהרחבה הדבר נכון גם באשר לישראליות שמרגישה צורך לכתוב "מכתב לאירופה". על אבי ועל משפחתו נדבר בהזדמנות אחרת. אני מניח שאת מאמרי לגיליון (המתוכנן) שיעסוק במזרחים אכתוב איתו. אני מקוה ומניח שהייקים לא יתרעמו עלי אז , בייחוד לא אחרי שהתבשמו מהאירופוצנטריות שלי, ששיאה אותה אירוניה מוחמצת בסיכום המאמר שלי " כי מאירופה באת ואל אירופה תשוב", המבוססת על תפילת האשכבה הנוצרית. יחד עם זאת , גם הנצרות מקורה ב"מרחב השמי", ומי כמוהם יודע על מידת המוות המצויה בכל מכתב אל אירופה".