• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

תפישות ריאקציונריות

דודי מחלב

בהמשך לדיון שנתפתח כאן במשך השבוע האחרון על מזרחיות , זהות מזרחית , ומה שכונה "מזרחים בתודעה", אני מביא כאן את מכתבן של חברותי דליה מרקוביץ` וקציעה עלון לכתב העת "ארץ אחרת", רק אומר שעל רשימה כגון זו נאמר מעט המחזיק מרובה.

תפישות ריאקציונריות

תגובה ל"מכתב לאירופה: היבשת בעיניים ישראליות ", "ארץ אחרת", גיליון 18.

כמי שקוראות את "ארץ אחרת" באופן קבוע ומרגישות שאכן, לעיתים קרובות ממומש המוטו המלווה את המגזין: "מיועד לישראלים המבקשים להרחיב את גבולות זהותם ומוכנים לשם כך להאזין לקולות שהם מתקשים לשמוע", התאכזבנו למקרא הגיליון האחרון: "מכתב לאירופה: היבשת בעיניים ישראליות".

  

   מקריאת המאמרים עולות שאלות רבות: עיני מי הן המביטות על אירופה, מהו ההקשר החברתי-תרבותי שממנו הן מביטות בה ומה מכונן מבט זה. לצערנו, מבין דפי הגיליון עולה תשובה כמעט אחידה המזהה את הישראליות עם יהודים יוצאי אירופה בלבד.הם קוראים את היבשת , מולדתם הממשית או המדומינת , בעיקר מתוך כמיהה וגעגוע.יש לציין, שחלק מכריע מן האוכלוסיה המתגוררת כיום בישראל לא נולד באירופה ואינו בן התרבות האירופית. ייתכן שהגיליון מרמז כי הישראליות המביטה על אירופה מבין דפי הגיליון היא-היא הישראליות הבלעדית, משמע, האב–טיפוס הישראלי הוא בן אירופה לשעבר.

   כך, במאמר "עוד מבעבע בינינו חומר חי" טוענת פניה עוז-זלצברגר לאירופיות "אותנטית". היא משווה בין רופאי השיניים, נהגי החשמלית והסטודנטים לבין בני משפחתה, וטוענת שבעוד הראשונים אינם רואים עצמם כאירופים, הרי בני משפחתה היו "יהודים משכילים- נלהבים שחשו כאזרחי היבשת והתרבות ההיא". נראה שעוז-זלצברגר אינה יכולה להעלות על דעתה כי אירופה כיום היא גם שחורה או מלוכסנת עיניים, וכי גם השחורים ומלוכסני העיניים הם אירופים לא פחות משהיו אבותיה,ה"אחרים" היהודים. דן בארי במאמרו "שלום לך אירופה" מחדד תחושה זו באמירות בוטות , המשוות בין פלישת הברברים לרומא לפלישת המוסלמים לאירופה.

     הפוסט-מודרניזם מוגדר בידי בארי כ"פילוסופיה של הרס עצמי נוקב, עד ליסודות הדעת, אשר הביא לסילוף גמור של היכולת להגיע לשיפוט השואף לאמת". כך נופל בארי למלכודת של התפיסה הרואה בפוסט-מודרניזם רלטיביזם מוסרי, ואינה ערה כלל למפעל האתי העצום שטומנת בחובה הפוסט מודרנה: הגדרת ה"אחר" ההומוסקסואלי, הפמיניסטית, והשחור כקול בר- קיימא, ופיתוח המבט הרפלקסיבי, הבוחן את ההגמוניה מתוך שדה הכוח הא-סימטרי שכונן הלובן.

   מהו עתידן של ישראל ושל הזהות הישראלית במרחב המוסלמי, שבארי מגדירו כברברי? חלק גדול מן החברה הישראלית הם יהודים שהגיעו ממדינות איסלאמיות. בארי ודאי היה טוען שעליהם לראות עצמם כבניו של מרחב חסר תרבות ושליטה, שיש להתנקות ממנו מהר ככל האפשר. לעומת בארי, מגדירים אלה שוחט ויהודה שנהב את היהודים יוצאי ארצות האיסלם כ"יהודים-ערבים". בהכלאה זו הם מבקשים לומר שתרבותם העשירה של המזרחים נולדה והתפתחה לצד ויחד עם התרבות האיסלמית, וינקה ממנה , ושתרבות זו הנה חלק בלתי נפרד מהישראליות. נוסף לכך, קיים במדינת ישראל מיעוט פלסטיני-מוסלמי גדול. בעיני בארי, אלו הם ברברים שצריך להתגונן מפניהם. המענה לאיום זה הוא התשוקה לייסד במרחב המזרח-תיכוני אירופה מקומית.

   על פי אורי ש` כהן, אנו נמצאים במזרח התיכון מפני שבאירופה לא השכילו למצוא פתרון לבעיה היהודית. ש` כהן שוכח שהיהודים רבים הגיעו לישראל מתוך המרחב האיסלמי עצמו, ושעצם הורתו של העם היהודי היא במרחב השמי ולא על גבול גרמניה-צרפת. את מאמרו מסיים ש` כהן במילים "כי מאירופה באת ואל אירופה תשוב". ועל כך יש לשאול: מי בא מאירופה? ומי ישוב לשם? לש` כהן הפתרון.

   המבט של הגיליון על המרחב שהקיא את היהודים מתוכו אינו עושה פרובלמטיזציה לזהות הישראלית, אלא מביט על היבשת האבודה בעיניים כלות. המבט המזרחי או הערבי על אירופה אינו מיוצג כלל בדיון. למרבה הצער, הגיליון כולו נגוע באירופוצנטריות. אלה שוחט טוענת בספרה "זכרונות אסורים", ש"המרכזיות של אירופה נתפשת כמובנת מאליה, כתפישה `טבעית` של ה`שכל הישר`, אשר לאורך מאות שנים מחלחלת אל דפוסי החשיבה, לעיתים קרובות באופן בלתי מודע. המציאות הזו מחלקת את העולם למערב ול`כל השאר`". בכך מתכוננת לדעת שוחט, נקודת מבט אחת מרכזית, אשר ממשיכה את האפיסטמולוגיה הקולוניאלית שלפיה אוצרות התרבות כולם מצויים במערב, בעוד למזרח אין דבר להציע. ריבוי הזהויות וההיברידיות המאפיינים את ישראל אינם באים לדי ביטוי בגיליון זה, וזאת אף שחקירתה האינטנסיבית והמודעת של הפרגמנטציה החברתית היא מסממני "רוח הזמן". כעיתון המבקש להרחיב את גבולות הזהות, היינו מצפות ממנו שירחיב גם את גבולות מבטו ולא ישכפל תפישות ריאקציונריות ושיח שגור שאבד עליו הכלח.

קציעה עלון דוקטורנטית בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית ועורכת כתב העת "הכיוון מזרח"

דליה מרקוביץ` דוקטורנטית בבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית ועורכת כתב העת "הכיוון מזרח".     

כנראה שיעניין אותך גם: