אתמול בשמונה בערב עברתי ליד בית קפה ברחוב עזה בירושלים וראיתי את השומר הנאמן של המקום רועד מקור ונרטב בגשם. חשבתי לעצמי שאולי יש קשר מגי בין אוטובוס קו 19 בו ארעה הפיגוע לפני כשבועיים במרחק יריקה משם, לבין השכר העלוב לשעת גבורה שהשומר מקבל (19 ₪). מהר מאוד הגעתי למסקנה שמדובר בדבר מקרי לחלוטין, ושאלתי את עצמי את השאלה האמיתית: איזה ביטחון הדבר הזה נותן למבלים בבית הקפה? ואיך זה שהמדינה מפקירה את חיי אזרחיה במחיר כל כך נמוך?
אני משער שהשומר העביר את הזמן בחישוב כמה שעות עבודה חסך ממנו שר האוצר עד שיוכל לרכוש מכשיר טלוויזיה חדש לאור הקיצוץ במסים שבוע שעבר. למזלו יש משכורת בסוף החודש, לא כולם יכולים להתגאות בכך. שיעורי האבטלה שהולכים וגדלים אינם תואמים את הצמיחה המובטחת, ודו"חות המעידים על מצב העוני במדינה לא מפסיקים לצאת מהדפוס. לכן לא ברור איך אפשר להאמין לאיש שמחייך אל מול המצלמה ואומר שגם לעניים מותר שתהיה טלוויזיה חדשה בסלון. האם הוא חשב שאולי לעניים יש סדר עדיפויות שונה משלו? אולי הם מעונינים שתהיה להם משכורת כדי לקנות אוכל מדי יום ותרופות אם זקוקים לכך? או לשלם את הוצאות הדירה כדי שלילדים לא יהיה קר בלילה?
אז נזכרתי בשיחה שהייתה לי לפני כן אודות ההצעות שעולות חדשות לבקרים כדי להילחם נגד "השתלטותם של הבדואים בנגב על אדמות המדינה" או "נגד הבנייה הבלתי חוקית במגזר הערבי". מתי יבינו שבנייה ללא היתר אינה בחירה חופשית אלא סוג של ברירת מחדל עבור מי שנחסמת ממנו האפשרות לבנות בית ביישוב מוכר? איך ניתן להסביר שבנייה ללא היתר היא אפשרות כמעט יחידה כאשר תכנית המתאר התקפה במקום אינה מעודכנת ומזמן לא תואמת את צורכי האוכלוסייה?
בדרך הביתה שמעתי ברדיו כי הממשלה תגיש הצעת חוק שתאסור מכירת סיגריות לבני נוער. מעניין יהיה לדעת כמה בני נוער אכן יפסיקו לעשן כיוון שהחוק החדש ימנע מהם לקנות סיגריות בקיוסק שליד בית הספר?
המשותף נמצא בתשובה האחידה לכל השאלות.
המנהיגים שלנו עוסקים במדיניות של חיפוש פתרונות שבמקרה הטוב אינם ישימים. במקרה הפחות טוב מדובר במדיניות שמציעה פתרונות שלא מתייחסים אל הבעיות האמיתיות שלנו אלא אל הביטוי החיצוני שלהן. במקרה הגרוע, הם חיים באשליה שיש לקבוע מדיניות שתיתן פתרונות עבור בעיות היום-יום שלהם.
סזאר יהודקין – מתכנון ערים, מתמחה במדיניות ציבורית, פעיל למען זכויות אדם.