אתמול פורסם בעיתון "הארץ" מאמר פרי עטו של ראובן פדהצור תחת הכותרת של "פילוסוף הבית של צה"ל", ובו מבקר פדהצור את פרופ` אסא כשר והאלוף עמוס ידלין, מפקד המיכללות בצה"ל. השניים פרסמו מאמר בגיליון האחרון של כתב-העת של המכללה לביטחון לאומי, כזה שעלול להכשיר מבחינה מוסרית הרג של חפים מפשע ולהעניק לסיכולים הממוקדים איצטלה פילוסופית, המצדיקה פעולות צבאיות בלתי מוסריות בעליל. עתה מתבקש פרופ` אסא כשר להכין את קוד ההמשך ל"קוד האתי" שכתב בזמנו. "בצה"ל יודעים" – כך חותם פדהצור את רשימתו – "כי אפשר לסמוך על אדם שמגן בלהט על דרך פעולתו בשטחים, וראשיו מצפים בוודאי שייתן ביטוי לכך גם בקוד החדש, שיישא את הכותרת: "כך צריך לנהוג במלחמת טרור". מה שלא פחות עצוב הוא, כותב פדהצור, "שמול "הפילוסוף של צה"ל" כמעט ולא מתייצבים אנשי רוח אחרים שיתריעו על הכרסום החמור כל כך בתשתית הדמוקרטית שלנו".

לא מתייצבים? מתייצבים ועוד איך. הוכחות? אדרבה: סגן שר הביטחון, חבר הכנסת זאב בוים מהליכוד הכריז לפני יום-יומיים בטקס ציון 26 שנים לפיגוע "אוטובוס הדמים" בכביש החוף ליד פי גלילות, כי אצל הפלשתינאים כנראה קיים "פגם גנטי", ומרבית חברי הכנסת מסיעתו (הליכוד) כלל לא טרחו לגנות זאת. נהפוך הוא. חברו לסיעה, יחיאל חזן, החרה-החזיק אחריו וטען כי "בוים צדק" וטרח להוסיף כי "אסור להאמין לערבים, אפילו כשהם נמצאים 40 שנה בקבר. אצלם זה (הרצח) טבוע בדם…".

הייתי שולח את השניים להשכיל מעט מאירועי ההיסטוריה, ולבחון מי בדרך כלל היה מחובר (ולא רק באזורנו) לפיתרון בעיות בדרך של אלימות דורסנית. אנו חברה מאוד אלימה, ובעיקר מאז יוני 1967. כל עם שחווה בצורה זו או אחרת (וארה"ב היא דוגמה קלאסית לכך) מלחמות וכיבושים, ובכללם מעשי טבח באוכלוסיה, סוחב איתו, בצריבה עמוקה את טראומת האלימות, אשר שחרורה לעיתים אינו ישים, והיא מתבטאת ב"אלימולוגיה" – "אלימוסופיה" – הצדקה בדרכים מדרכים שונות שלאלימות פיזית, מילולית ופסיכולוגית. אלימות המרוככת ומכובסת על-ידי טונות של אבקות כביסה לאומניות, שובניסטיות וגזעניות.

ד"ר יחיעם שורק הוא מרצה להיסטוריה ב"מכללת בית ברל".