על זחיחות ואבטלה

איציק ספורטא

אתמול בערב התרווחתי על הכורסא כדי לצפות במהדורות החדשות בערוצים השונים. ראיתי שם שרים זחוחים להפליא, שר אוצר שמתהדר בשמירת הקופה. שר רווחה שמתפאר שלא קיצצו במשרדו דבר ואף הוסיפו לא 24 מליון שקל לתקציב. ראש ממשלה שמודה לשר האוצר, לברכות הצטרפה שרת החינוך שקיבלה חזרה 200 מיליון שקל. שר בריאות זועם שהתרצה לאחר שהבטיחו לו כמה סוכריות כדי שיפסיק לאיים.  בכלל האווירה הייתה של רוגע ונחת הנה שוב הצלחנו לקצץ, קיצוץ שביעי בשנתיים וחצי האחרונות. קיצוץ כולל של מעל ל-50 מיליארד שקל.

יום קודם השתתפי בתוכנית פוליטיקה+ בערוץ 10 בקטע שדן בנשירה אפורה של ילדים מבית הספר, הראו שם ילדים שאינם הולכים לבית ספר בגלל מחסור בלבוש ומזון, בזמן שידור הכתבה חשתי עצבות וכאב גדול. בדיון לאחר מכן הייתה נערה שטענה שלעיתים אינה הולכת לבית הספר כיון שנעליה קרועות והילדים האחרים לועגים לה. דיבר גם מר סבג אשר הקים בחיפה בית תמחוי מיוחד לילדים שאמר שבחיפה יש 2700 ילדים שאינם מופיעים לבית ספר בגלל מחסור כלכלי. שני הפונקציונרים בשידור היו סמנכ"לית ממשרד החינוך ושר הרווחה, שני אלו הפכו את הדיון לבירוקרטי במהותו שדן בעבירה על חוק חינוך חובה, קציני ביקור סדיר וכו`. אני אמרתי שהממשלה צריכה לחגוג את הצלחת מדיניותה הכלכלית בהרמת כוסית ובקריאה לילדים לצאת לעבודה. לא ידעתי עד כמה צדקתי אכן הממשלה חגגה את הקיצוץ והשלכותיו למחרת בשלמי תודה למקצצים ואלה שהביאו אותנו עד הלום.

אם מעניין מישהו הלמ"ס פרסמה את נתוני האבטלה של הרבעון האחרון ב-2003 שם התברר שהאבטלה עלתה ל10.9% כאשר אבטלת הנשים הייתה 11.5%. ברבע הראשון של 2001 היה שיעור האבטלה 8.5% ברבע האחרון של 2003 כאמור 10.9%, עליה של 2.4% בשלוש שנים. עוד סימן להצלחה הגורפת של המדיניות. שום עיתונאי לא שאל את שר הרווחה או שר האוצר בנידון, כי זה לא חשוב. אף אחד לא קם ואמר שמדיניות כלכלית שמייצרת אבטלה הולכת וגדלה היא מדיניות כושלת וקלוקלת שצריכה להשתנות מן הקצה אל הקצה. וכך אנו ממשיכים לדשדש במי האפסיים של הרטוריקה המוכתבת מלמעלה של אותם חדלי אישים שההצלחה היחידה שלהם היא המניפולציה התקשורתית.  

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. תדהר כלולות-קיץ

    איציק, במקום להיות עצוב ולכתוב על כך,יש להתקומם במעשים. כמו למשל הפנתרים יהי זכרם ברוך, שפיזרו עכברים לבנים,תרתי משמע, בביתו של השר רפאל. אותם עכברי נסיונות,ששוחררו באישון ליל,ממעבדות האוניברסיטה העברית,יכולים להוות סמל להתקוממות לא אלימה, שתשגע את השלטון,כמו במקרהו של ואנונו. הם לא יוכלו להשתלט על מאה אלף ואנונויים.

  2. דני בליר

    כן, נכון,..זחיחות ועצבות מתארות בדיוק רב את התחושות שעלו לי מן התוכנית.

    בכל אופן – אם יורשה לי, אני חושב שהקטע הכי חזק בתוכנית לא היה הריאיון עם הילדה, או אפילו לא לקוח מאחד האייטמים המרגשים האחרים. הקטע הכי חזק (עבורי ) היה שדן מרגלית שאל מה הם צריכים לעשות וענית משהו בסגנון – "הם צריכים להניח את המפתחות על השולחן וללכת הביתה". באותו רגע היה ניסיון ספונטני בקהל למחוא כפיים, בזמן שהמצלמות הראו את פרצופיהם המדושנים של נבחרת הכשלונות, קרי – יקירי החברה והרווחה מלאי הכבוד, ההערכה, חשיבות עצמית, משכורות, תפקידים ושאר סממני כוח / שררה / שלטון . (בקיצור – עכברים שגדלו להיות חזירים, או משהו כזה..כל אחד והדימוי שלו..)

    *
    מי שלא ראה הפסיד רגע נדיר של עצבות (וזחיחות.) … 🙂