ספר חדש של סמי שטרית, ג`ודית בטלר על מוסר וציונות, לאן נעלמה העבודה? ועל פמיניזם משעבד

יוסי דהאן

עוד לא הספקתי לקרוא, אבל אין ספק שאקרא בקרוב את את ספרו החדש של סמי שלום שיטרית – "המאבק המזרחי בישראל 1948-2003" שיצא לאור בימים אלה בהוצאת עם עובד/ספריית אופקים. הספר שמבוסס על מחקר אקדמי סוקר סקירה מקיפה וביקורתית את סיפורם של המזרחים בישראל. מהמפגש של המזרחים עם הציונות ועד ליצירתו של השיח המזרחי החדש. בין פרקי הספר "המפגש בין הציונות האשכנזית ליהודי המזרח", "העשור הראשון – מהלם למחאה", "או שהעוגה לכולם או שלא תהיה עוגה", "העטרה הישנה והשיח החדש". בעקבות צאת הספר תתקיים גם סדרת מפגשים, על המשתתפים ומועדי המפגשים ניתן לקרוא באתר "קדמה".

לאן נעלמה העבודה?  זו השאלה הפוליטית והכלכלית החמה ביותר היום בארצות הברית. התשובה לשאלה הזו גם תקבע במידה רבה האם הנשיא הטקסני ימשיך לגור קדנציה נוספת בבית הלבן. בין נובמבר 2001, המועד שבו הוכרז על סיום המיתון, ועד לינואר 2004 נעלמו בארצות הברית יותר מ 700,000 מקומות עבודה. Outsourcing – זו מילת הקסם, יצוא של מקומות תעסוקה מארצות מפותחות למדינות כהודו, סין, מקסיקו ומדינות אחרות בעולם השלישי. לדעת רבים היצוא הזה של מקומות תעסוקה מתבצע מהטעם הפשוט ששכרם של מרכזנית או מרכזן בארצות הברית גבוה פי 12 משכרו של מרכזנית או מרכזן הודיים. תיאוריה אחרת טוענת כי העלמות מקומות התעסוקה נובעת בעיקר מהקטנת סעיף ההוצאות של התאגידים וזאת באמצעות פיטורי עובדים ואילוץ העובדים הנותרים לעבוד קשה יותר ושעות ארוכות יותר תמורת אותו שכר. בדיון המעניין הזה מנקודת מבט פרוגרסיבית, הרלבנטי גם למקומותינו,  משתתפים דאג הנווד ג`ף מדריק ואחרים.

מאמר של ג`ודית בטלר, המבוסס על הרצאה שניתנה בירושלים, על ההסטוריה של החזון הדו לאומי,על מחויבותה של יהודיה אמריקאית, לא ציונית, אשכנזייה (כהגדרתה) ומחויבותם של אינטלקטואלים יהודים להלחם במדיניות הכיבוש והתוקפנות הישראלית.  

בהיסטוריה הציונית והלא ציונית מוצאת בטלר מחויבות לאידאליים מוסריים, בין היתר, אצל מרטין בובר, יהודה מגנס, פרימו לוי וחנה ארנדט.

"כיצד הצילה עבדות את תנועת הנשים" מאמר של קיטלין פלנגן, מאמר ארוך,מעניין ומעורר מחלוקת אודות שעבודן של נשים מהמעמד הנמוך שמאפשר את קידום הקריירה של נשים מהמעמד העליון. המאמר של פלנגן כולל סקירה של מספר ספרים מרכזיים של נשים שחלקן, לטענת פלנגן, מקדמות בשם אידיאולוגיה פמיניסטית אוניברסלית פרקטיקות וסדר יום פוליטי וכלכלי הפועל לקידום האינטרס המעמדי שלהן ונגד האינטרסים נשים עובדות עניות שמתקיימות מטיפול בילדיהן של נשות הקריירה.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. חזי מחלב

    קראתי את הספר וכמעט הייתי אומר ישר ממכבש הדפוס. לכל מי ש"הבעיה העדתית",( מונח שסמי יערער עליו כמובן) מעסיקה אותו,( ומי שסבור שהיא לא מעסיקה הוא בעצם רק עובד על עצמו, מדובר גם באשכנזים כמובן), הספר מומלץ מאוד.
    הוא כתוב בצורה מאוד דידקטית ולוגית, תוך כדי סקירה של חמשת העשורים האחרונים שעברו על המדינה המיוסרת הזאת. בסיכומו של כל פרק שמוקדש לכל עשור ועשור יש סיכום ממצה, עם מיפוי של הכוחות המתונים לעומת הכוחות הביקורתיים-רדיקליים של המזרחים ושל התנועות הפוליטיות הרלבנטיות לאותו עשור. בספר יש גם עבודה ארכיונית טובה והסתמכות על מקורות ראשוניים. זו נקודה חשובה מאוד ,בספר המתיימר להיות מדעי. סמי עשה עבודה ארכיונית ענפה והסתייע גם בראיונות רבים.

    הכתיבה מדויקת ופשוטה, וזו משימה לא קלה כשמדובר בין השאר בתיאוריות מתחום הסוציולגיה והפילוסופיה הפוליטית.
    הכתיבה מרוסנת מאוד, קצת בניגוד לספרו הקודם של המחבר "המהפכה האשכנזית מתה". מרוסנת במובן החיובי.
    עם זאת הערה ביקורתית. מוזר מאוד ותמוה בעיני שחלקה של "הקשת הדמוקרטית המזרחית" תופס כמה עמודים בלבד. איני כותב זאת כחבר התנועה. על פי משלח ידי איני יכול להיות חבר בתנועה פוליטית. אבל דומני שיהיה קשה מאוד שלא לייחס לקשת את התרומה המכרעת, בדבר שינוי השיח על מה שמכונה יחסי מזרחים-אשכנזים בשנים האחרונות במדינה.אם כי חייבים לומר שהמחבר בהחלט מדגיש שני הישגים נוספים של הקשת: הדיור הציבורי והצדק החלוקתי של הקרקעות.
    אבל זו באמת הערה קטנה בלבד. הספר יהיה מן הסתם ל-TEXT BOOK- לכל מי שירצה ללמוד, לעיין ולהמשיך במחקר על ההיסטוריה ובעיקר על הפוליטקה של המזרחים ביובל השנים האחרונות.
    שא ברכה סמי מכל הלב.
    חזי מחלב הוא כתב ב"מבט", תכנית החדשות של הערוץ הראשון.

  2. א.נ

    ובכן, הגברת המכובדת מספרת לנו עובדות ידועות: בתקופה שלפני הקמת המדינה היה קיים קאדר של הוגים שהאמין במדינה דו לאומית. באמת היא עשתה עבודה נהדרת, הביאה ציטטות וכו'. אבל היא לא הצליחה להסביר, לי לפחות, מה הייתה עמדת הצד השני כלפי מדינה דו לאומית. כידוע, צריך שניים לטנגו. אני משער שהקיבוץ הערבי שחי בא"י לא ראה עין בעין את הדברים. ובכלל, קשה לי לראות את הציבור הערבי בא"י המנדטורית במנותק מהסביבה הערבית במרחב המזה"תי. כשמרבית מדינות האזור חיו למעשה תחת מנדט, אם צרפתי ואם בריטי, וכל אחת שואפת לעצמאות מחד, ומאידך להתרחבות, רובן לא ראו בפלסטין ישות עצמאית, אלא טריטוריה ערבית ששווה לבלוע אותה. יש לזכור שהתחדדותה והקמתה של התנועה הפלסטינית הן תוצר לוואי של הקמת התנועה הציונית. לפלסטינים לקח זמן, רק אחרי 67, עד שהם החליטו לקחת את גורלם בידם ולהיאבק למען עצמם בניפרד ממדינות ערב. ולפני ש"עפים" עלי פה, כן אני יודע שתנועת הפת"ח קמה ב 59, ושאחמד שוקיירי הקים את אש"פ ב 64 , אבל הפת"ח של אז היה משולל ידיים ורגליים, ואילו אש"פ הוקם במידה רבה הודות למאבקו של נאצר במלך ירדן ההאשמי.
    מכל מקום, בשורה התחתונה הגברת טועה ובגדול. מאחר והשיפוט שלה את הקונפליקט הוא אנכרוניסיטי מחד, וחד צדדי מאידך. חסרים לה מקורות שמצבעים על נכונותם של ערבי א"י לחיות במדינה דו לאומית. אדרבא, ההיסטוריה מלמדת שנכונותם להגיע לפשרה, מסוג כלשהו, לא עמדה על הפרק.
    יחד עם זאת, אני רוצה להבהיר שעמדתי היא שהתכחשות לקיומו של ציבור, המגדיר עצמו כעם פלסטיני, הוא מעשה איוולת מתמשך. יש לצאת משטחים, ולהקים בהם מדינה פלסטינית. מדינה דו לאומית היא חלום של שוטים, או קץ המדינה היהודית.