קרקעות ועוד

איציק ספורטא

חלוקת הקרקעות במדינת ישראל אינה עומדת בשום קריטריון שוויוני. לבדואים בנגב אין זכויות על קרקעות שהם מעבדים ומידי שנה מרססים את יבוליהם. באותה עת מחלקים קרקעות להתיישבות יחידים. אלו בדרך כלל חוות ליהודים. ראש הממשלה קיבל בעבר זכויות על קרקעות לחווה בגודל של אלפי דונמים. כעת אנו צריכים מיליוני שקלים בשנה על הגנת החווה הזאת. משאב כללי של האזרחים מועבר לבודדים בלי להניד עפעף.

החלוקה בין המועצות האזוריות לערים הן במרכז והן בדרום ובצפון מוטה לכיוון הישובים החקלאיים. כאשר הקרקעות משמשות לחקלאות מובן שלישובים חקלאיים יהיה יותר שטח, לא כך כאשר הקרקעות החקלאיות משמשות לבניית הרחבות ובעצם ישובים קהילתיים חדשים. מוכר המאבק של קריית שמונה עם יישובי הסביבה.

ולא רק זה, בהרחבות למיניהן יש לישובים הזכות לקבל את מי שהם בוחרים באמצעות וועדות קבלה. משום מה מי שאינו מתאים מייצג פרופיל חברתי, תרבותי כלכלי מסוים. לאחרונה סרבו בתל עדשים לקבל איש צבא שבמקרה הוא מזרחי, כך קורה גם לאימהות חד הוריות, אנשים מבוגרים וכמובן ערבים.

בישראל יש כמאתיים ישובים קהילתיים וכשבע מאות ישובים חקלאיים, ישובים אלו ממינים את הבאים בשעריהם ומשכפלים מבנה חברתי קיים. יצירת מובלעות של המעמד הבינוני משפיע גם על איכות החינוך  והאפשרות לשוויון חברתי בכלל.  

רק היום פורסמה העסקה עם שלושים המשפחות בקיבוץ משמר דוד, משפחות אלו יקבלו בית בשטח של 160 מטר מרובע, עוד 20 מליון שקל לשיפוץ ועוד עשרות מיליונים כיסוי חובות. בחישוב פשוט כל משפחה תקבל בין מליון לשני מליון שקל בהטבות.  הלוואי על כל משפחה נזקקת בישראל. בעת שאנשים מגורשים מבתיהם כיון שלא שילמו את המשכנתא כמה חודשים מוצאת הממשלה משאבים לסבסד אחרים. ולא רק זה נותנת בידי ישובים את האפשרות לבחור את תושביהם. המדינה בנושא זה אינה מסתפקת בהטבות לישובים חקלאיים לא אחת היא עושה זאת גם לגבי גופים פרטיים, מפעלי מלח כדוגמה.

במקום רפורמה קרקעית כללית שתטיב עם האנשים שנמצאים במצב הגרוע ביותר מדינת ישראל בפועלה מעצימה את הפערים ומייצרת אפשרות של המבוססים להתנתק מן החברה. כדאי לעצור זאת כמה שיותר מהר.  

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. מתיתיהו שמואלוף

    איציק אולי תציגו את המאבק העתידי שלנו בקשת הדמוקרטית המיזרחית בעניין, בנוגע לקרקעות.

  2. תוכי ושמו מוקי

    בהנחה ששוויו של כל בית מדובר לאחר שיפוצו הוא כשני מיליון שקל, ובהנחה שזה הנכס היחיד (!) שכל משפחה יוצאת עמו לאחר פירוק החבילה הקיבוצית נדמה שהעסקה המדוברת היא לא עד כדי כך שערורייתית. אם נניח שכל משפחה (מתוך שלושים) כוללת שני מפרנסים, ושרובם נמצאים בשלהי הקריירה שלהם, הרי שמדובר בשישים פנסיונרים בפוטנציה שמקבלים נכס שמתוכו הם צריכים לגזור גם את הפנסיה העתידית שלהם, שאפשר להעריך את שוויה בכמיליון שקל לערך למשפחה (2 מפרנסים כפול 12 שנות פנסיה בממוצע כפול שכר המינימום לחודש). אם כך, הרי כל יוצא קיבוץ ניר דוד מקבל נדוניה סבירה מבחינת הממוצע הבורגני הישראלי, אבל בוודאי אינו מתעשר. הוא אולי לא יוצא עני (ואני מקווה שד"ר ספורטא אינו רוצה להוסיף לסטטיסטיקה עוד עניים) אלא כר נחיתה שיאפשר לו שלא ליפול על כתפיה הצרות של מערכת הסעד הישראלית. באשר לפריסת החובות וכו' – האם מוצע פתרון אחר, טוב יותר? ברור שזה לא אידיאלי אבל כל עוד זה לא משמש כלי להתעשרות אחדים (כמו במקרה של תעשיות מלח וכו') הרי שנדמה שמדובר בפתרון הכי פחות גרוע. נדמה שכל מחשבה על הפשרת הקרקעות צריכה להביא בחשבון כמובן שמדובר באדמות של כלל הציבור בישראל, אך לא לשכוח שאלו שנפרדים מאדמות חקלאיות כאמצעי פרנסה, במיוחד עם המעבר ממערכת כלכלית שיתופית למערכת פרטית – צריכים לקבל יחידת מגורים בשווי הוגן. אחרי הכל, שנות עבודתם הארוכה "שילמה" את המשכנתא עבור הנכסים האלו, גם אם לא באופן ישיר. מן הסתם אפילו קיימים מספר כלכלנים שמסוגלים לתמחר בדיוק את השווי הזה.

  3. סזאר יהודקין

    כאשר מחפשים תשובות לכל הנושאים שמעלה איציק ספורטא ברשימתו מגלים מכנה משותף אחד: מינהל מקרקעי ישראל.

    מצד אחד, מאז תחילת שנות ה-90' המינהל שם בראש סדר העדיפויות שלו את התמורה הכספית שתתקבל מהקרקע בהשקעה הנמוכה ביותר על פני האינטרס הציבורי הרחב של פיתוח וחיזוק ישובים ומקומות קיימים בהשקעה גדולה. בהיותו אחד מזרועות הממסד השולט בקרוב ל-100% מקרקעות המדינה, עדיף היה אילו המינהל היה משנה את אופי פעילותו למען רווחתה של כלל החברה הישראלית בטווח הארוך לעומת השגת רווחים כלכליים קצרי מועד.

    מצד שני, המינהל הוא גוף ציבורי שלא מצליח להפנים את העובדה כי עליו לשרת את כלל אזרחי המדינה באופן שוויוני וצודק. בכל המקרים המפורטים: ההשקעה במגזר הבדואי בנגב, קיומן של ועדות קבלה לשכונות הנבנות על קרקע ציבורית, העדפת תכניות בינוי ופיתוח של ישובים חקלאיים על פני אלה של עיירות פיתוח; היה צריך המינהל לנקוט במדיניות של העדפה מתקנת לטובת קבוצות אוכלוסייה החלשות יותר. ביכולתו של המינהל להשתמש במשאב הקרקע הציבורית הנמצאת ברשותו כמנוף להשוואת תנאים בין מגזרים שונים באוכלוסייה.

  4. פחזנית

    מוקי מתמוגג מכך שהמינהל הפך את 30 המשפחות במשמר-דוד לבורגנים עם וילה בפרוור, ומוסיף הערה דמגוגית: "אני מקווה שד"ר ספורטא אינו רוצה להוסיף לסטטיסטיקה עוד עניים".
    כולנו שמחים על הצלת אנשי משמר-דוד, אך השאלה האמיתית היא האם המולדת נוהגת כך גם בפועלים של מפעלים כושלים אחרים? והתשובה ידועה לכל. סזאר צודק בקבעו שעל המינהל "לנקוט במדיניות של העדפה מתקנת לטובת קבוצות אוכלוסייה החלשות יותר".

  5. ל י ד י ע ה !

    גם לאנשים לא נשואים אסור לרכוש בתים בישובים.