האח הגדול מאד מרוצה

עמירם גיל

להלן המחשה כיצד עובדת ה"גלובליזציה" בישראל: במוסף הכלכלה של "הארץ" דווח (24.2) כי ראשי הצוות האמריקאי בועדה הכלכלית המשותפת לארה"ב ולישראל (JEDG Joint Economic Development Group) החליטו להמליץ לנשיא בוש לאשר ערבויות בסך 3 מיליארד דולר לישראל. זאת, "בכפוף לעמידתה של ישראל ברפורמות לעידוד הצמיחה וביישום התכנית הכלכלית, ובכלל זה הפרטה ושינויים מבניים". ועוד: "הצוות הדגיש את חשיבות עמידתה של ישראל ביעדי הגרעון בתקציב וההוצאות ל-2004…הועדה תמשיך לעקוב אחר… השגת היעד של צמצום הגירעון בתקציב". מה אנו למדים מכך? ה-JEDG הוקמה ב-1985, השנה החשובה ביותר אולי לכלכלה הפוליטית הישראלית בעשורים החולפים. באותה שנה, כחלק מהמגמות הניאו-ליברליות בעולם (פריחתם של הרייגניזם בארה"ב והתאצ`ריזם באנגליה) יזמה ממשלת האחדות הלאומית, בהנהגת ראש הממשלה, שמעון פרס, ושר האוצר, יצחק מודעי, את "תכנית החירום הכלכלית". התכנית, שיועדה ל"בלימת האינפלציה", חוללה שינויי עומק חסרי תקדים בישראל (בדומה ל"תכנית להבראת המשק" של נתניהו ממאי 2003, שערכה "סיכול ממוקד" למדינת הרווחה ולעבודה המאורגנת).

ואמנם, הזרעים למדיניות נתניהו נזרעו בידי פרס ומודעי, אשר תכניתם הובילה למספר תוצאות מרכזיות: האחת, החלשת ההסדרה הקיבוצית של שוק העבודה (אשר קיבלה מכה אנושה עם חוק ביטוח בריאות ממלכתי והשתלטות חיים רמון על ההסתדרות ב-94`), והמרתה בדפוסי העסקה שניונית: חברות כח אדם, קבלני משנה, "מיקור-חוץ" וכיוצ"ב. מאז ועד היום האמירו שיעורי ההעסקה השניונית וטיפסו לכדי כ-10% מכח העבודה בישראל (לעומת כ-2% באירופה). מנגנון ההעסקה הזה מבוסס בפועל על עקיפת חוקי המגן, העדר התארגנות של העובדים ושלילת הגנה מפני פיטורין. התוצאה השנייה, מכירה מסיבית של נכסי ציבור לבעלי הון ("הפרטה"), בהתחלה בעיקר בפיננסים ובהמשך גם בשירותים ציבוריים דוגמת חינוך, בריאות ורווחה. התוצאה השלישית – בהמשך ישיר לשתיים הראשונות –  היתה שינוי חד במדיניות הפיסקלית בדמות קיצוץ מתמשך בתקציבי המדינה והפחתת מיסוי, תוך זניחת המדיניות המעין-קנסייאנית של "תעסוקה מלאה" לטובת מדיניות תאצ`ריסטית של "שוק חופשי וצמיחה". קרי, התנערות הולכת ונמשכת מאז ועד היום של המדינה מאחריותה לחברה ולמתחולל ב"שוק" (לא כולל כמובן הקצאת המשאבים האדירים לשטחים הכבושים). לא בכדי הוקמה הועדה באותה שנה, כפועל יוצא של זהות האינטרסים והאידיאולוגיה בין הממשל האמריקאי לממסד הישראלי. שמעון פרס, שמלין על כך ש"נתניהו למד כלכלה בארה"ב ולא בשוודיה", נותר עד היום מעריץ מושבע של השיטות האמריקאיות. ה-JEDG הנה אפוא פרי נוסף של מהפיכת 1985.

אין לשכוח כי שליטתה של ארה"ב בשווקים הבינלאומיים מושגת באמצעות מספר מערכות: הסדרה בילטראלית של יחסים כלכליים עם מדינות ספציפיות; אמנות ופורומים איזוריים (אזורי סחר חופשי וכו`); ומאז שנות ה-90`, מנגנונים גלובליים "נייטרליים" (קרן המטבע הבינלאומית). המשותף לכל אלה הוא האופן בו מכתיבה ארה"ב באמצעותם את ה"אני מאמין" הפוליטי שלה, שהוא כמובן האינטרס הלאומי שלה בפתיחת השווקים המתפתחים בפני תאגידים רב-לאומיים בשליטה אמריקאית. הפרטה, גירעון נמוך, הפחתת מסים, קיצוץ הממשלה, "שוק חופשי", "גמישות בשוק העבודה", "ניידות", "תחרות", "ליברליות" – כל אלה הנם תנאי הסף שצריכות מדינות, ובהן ישראל, להוכיח כדי לזכות בליטוף חם מהדוד סם. ה-JEDG היא במובן זה דוגמא מובהקת לאמצעי מתוך המערכת הראשונה, בו מכתיבה ארה"ב את האידיאולוגיה ואת האינטרסים שלה למדינה היותר משמחה ללכת בעקבותיה, ישראל. 

כך מדי שנה מתכנסת לה הועדה לפי הריטואל הבא: ישראל מדווחת עד כמה התקדמה ביישום האג`נדה הניאו-ליברלית, כלומר כמה נכסים הפריטה השנה ומכמה שירותים ציבוריים התנערה, והאמריקאים מהנהנים בשביעות רצון (או שלא) ומחליטים האם אנחנו "מתקדמים" מספיק – קרי, קפיטליסטים מספיק – כדי שיוציאו את פנקס הצ`קים ויירשמו לנו המחאה. בנימין נתניהו הוא ללא ספק הילד הטוב ביותר שהתייצב בפני ה-JEDG, וכך גם נציגו לועדה: יוסי בכר, מנכ"ל משרד האוצר ובעל הון לא קטן בזכות עצמו (שהסכמי ניגוד העניינים שחתם עם כניסתו לתפקיד עודם בגדר סוד מדינה). ראש הצוות האמריקאי, ד"ר אלן לארסן, אמר כי "התרשמנו מאד מהצעדים המשמעותיים שננקטו בנוגע להפרטה ומהרפורמה בפנסיה. יש לנו בעיקר שבחים לצעדים אלה. ניכרת התקדמות משמעותית. הושגה התקדמות בעניינים שדובר עליהם פעמים רבות בעבר. אנחנו רוצים לשמוע עוד על התכנית לשמור על התקציב במסגרתו הנוכחית. אני לא צופה כל בעיה בשיחות על הערבויות… הפחתות המס והאצת הרפורמה במס הועילו מאד לכלכלת ישראל". אגב, השגריר קרצר- שנכח כמובן בפגישת הועדה עם נתניהו – מופיע מדי פעם בפני פורומים ישראלי (תעשיינים/ יצואנים/ קבלנים/ בעלי הון) ומכתיב ללא בושה לישראל מהי המדיניות הכלכלית הראויה לה, כמורה המטיף לתלמידו. מעניין, כשזה קורה אף לא אחד מגיבורי ה"גאווה הלאומית" (שנזעקים למשמע הערה אמריקאית כלשהי לגבי ההתנחלויות) אינו פוצה פה. יש כנראה דברים שלאמריקאים מותר להתערב בהם, אפילו רצוי.

ונגיד בנק ישראל, ד"ר דוד קליין, מחרה מחזיק אחרי ההטפה הזו (מוסף הכלכלה של "הארץ", 25.2), וקורא לממשלה "להמשיך ולהפחית הוצאות כדי להביא לצמיחת המגזר העסקי". במלים פשוטות, "ממשלה רעה, סורי מדרכם של בעלי ההון ופני בפניהם את הדרך – חדלי מלהתעסק בשטויות דוגמת בריאות, חינוך ורווחה, ותני למיליונרים לגזור קופון". טוב, מה הפלא? זה הלא אותו קליין שעם מינויו תואר כ"קיצוני יותר מיעקב פרנקל", ושנבחר בידי אהוד ("הקשישה במסדרון בנהריה") ברק, לאחר שהאחרון כשל בנסיונו למנות לתפקיד את יעקב נאמן, כלכלן חברתי דגול אף הוא…

ולסיום, המלצה. לכו לראות את "קולד מאונטן". הסרט אמנם הוליוודי, על כל המשתמע מכך, ולא חסרות בו קלישאות או קיטש. אבל בכל זאת, זוהי יצירה שכולה תמיכה בסרבנות, במאבק עיקש כנגד מלחמות וניצול, בכוחו של הסרבן מול העדר. כנראה שלא בכדי נפקד מקומה מהמועמדויות המרכזיות לאוסקר השנה, כאשר גם הוליווד נרתמת למסע הצלב הלאומני של בוש. סרט שהוא גם פוליטי מאד, גם אומר את הדברים הפשוטים והנכונים, וגם נוגע ללב.

עמירם גיל הוא סטודנט למשפטים באוניברסיטת תל אביב ורכז חינוך בעמותת "קו לעובד"

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. Ygal Laviv

    ציון לשבח לרשימתו הקצרה מדי של עמירם גיל החושפת כי אביו הרוחני של נתניהו הוא פרס שהחל את הטאצ;ריזם בישראל.

  2. גל לוי

    חשוב לזכור, בהקשר זה, שפרס גם היה אביו מולידו של נתניהו כ"קברן של תהליך אוסלו". יותר מכל דבר אחר, פרס הוא זה שהראה בתקופת כהונתו הקצרה כראש ממשלה, כיצד ניתן לקבור את תהליך השלום בעודו חי. והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה מרה ועקובה מדם ועוני.

  3. אסף דרעי

    רשימה מעניינת ויפה ששופכת אור על המנגנון המושחת של שיתוף הפעולה בין ההון הגדול האמריקני לזה הישראלי, ועושי-דברם בשני הצדדים.
    שתי הערות שלדעתי רלונטיות לא רק לרשימתו של עמירם גיל אלא להרבה טקסטים אחרים שנכתבים ע"י אנשי שמאל בנושא זה:
    ראשית, האינטרסים אותם משרתים הפוליטיקאים ואנשי המוסדות הנזכרים ברשימה הם לא "אמריקניים", "של ארה"ב" או "ישראליים" – אלא של בעלי ההון בשני המחנות. ברור לי שגם עמירם גיל וגם אחרים הכותבים כאן מודעים לכך היטב, ברם השימוש בטרמינולוגיה מדויקת חיוני, לטעמי, לשם הבהרת העמדות השמאליות לאלו שאינם מחזיקים בהן ממילא, וזו הרי עיקר מטרתם של הכותבים.
    שנית, בוש, נתניהו ויתר משרתיהם של בעלי ההון, וודאי בעלי ההון עצמם, אינם "קפיטליסטים". קפיטליזם אמיתי, במשמעותו המקורית, אינו בא לידי ביטוי בשוד לאור היום של נכסי ציבור (הפרטה), סחיטה ועושק חסרי בושה של צרכנים (קרטל) והסכמים מושחתים בין נושאי עמדות שלטוניות השולחים יד לקופה הציבורית.
    קפיטליזם אמיתי, על הנייר לפחות, מתבטא בתחרות אנרגטית בין יצרנים המביאה לירידה במחירי המצרכים ע"י צמצום מתח הרווחים של היצרנים. זה לא מה שקורה כאן.
    שוב – חשוב לדייק בטרמינולוגיה כי אם לא נעשה זאת אנו נותנים לבושים ולביבים למיניהם לגיטימציה שלא מגיעה להם, של אנשים חושבים המחזיקים בתפיסת עולם שונה מזו שלנו. ולא היא – הם שודדים וחמסנים חסרי מצפון וכך צריך להציג אותם ברבים.
    לפיכך, אל תאמר קפיטליזם – אמור שודדיזם.

  4. פחזנית

    צודק אסף דרעי בהערותיו. כאשר אנו מפטירים בבוז "קפיטליזם", אנו חוטאים בטעות של שטרסלר ודומיו המזהים "סוציאליזם" עם מדינת משטרה מושחתת (מה, אתם רוצים להידמות למזרח גרמניה?). הקפיטליזם עצמו, כפי שאומר אסף, הוא שיטה כלכלית לגיטימית גם אם אני מעדיפה אחרת. בל נשכח שמדינת-הרווחה אינה, כפי שמאמינים רבים, מדינה סוציאליסטית אלא מדינה נאורה המקיימת (רחמנא ליצלן) "כלכלת שוק" !
    באורח דומה אוהבים אנ"ש גם להשתמש בטעות בביטוי "דרוויניזם". ביטוי זה, הלקוח משדה הביולוגיה, מתאר מעין חוק-טבע המתקיים גם במערכות חברתיות ומשמעו: מי שמתאים יותר לסביבה הוא זה שישרוד. למרבה הצער מתקיימת סלקציה דרווינית גם אצל צימחונים, פציפיסטים, ו…סוציאליסטים. במקום "דרוויניזם" אמור מעתה "קניבליזם", הלא הוא שמה של התופעה הביולוגית הנדירה של טורף התוקף את בני מינו.

  5. כנ''ל

    מומלך הספר Globalization and Its Discontents של Joseph E. Stiglitz.
    הספר מתאר תוך מבט מבפנים כיצד מוסדות דוגמת קרן המטבע העולמית (IMF) ומשרד האוצר האמריקאי, דחפו בכל זמן ובכל מקום לכיוון של ליברליזציה, הפרטה, ו"הסרת חסמים", וכיצד הביאה מדיניות זן להתרוששות של מיליונים ברחבי העולם.