כמו דברים רבים אחרים, גם הגל האמריקאי הזה הגיע לפרובינציה – "שגעון הריאליטי". "הישרדות", "הרווק", "הרווקה", ("קחי אותי שרון" בגרסה המקומית), "כוכב נולד", "המיליונר", "העולם האמיתי" (פרוייקט Y בגרסה הישראלית) ובקרוב הלהיט החם ביותר בימים אלה באמריקה, בכיכובו ובהשראתו של איל הנדל"ן והפליבוי הניו יורקי דונלד טרמפ – "השוליה".
תכניות המציאות "Reality T.V" הן משאבות רייטינג שהקימו לתחייה את הטלוויזיה האמריקאית. אין צורך בתסריט, אין צורך בשחקנים, שדורשים העלאות שכר כשהתכנית שלהם הופכת ללהיט, והוצאות ההפקה הן מינימליות. כל מה שצריך זה לצלם אנשים מתחרים זה בזה על אי בודד על מנת לזכות במיליון דולר, משתוקקים לזכות בליבה של רווקה, או מנסים להימנע מלהיות מסולקים על ידי חבריהם מהתכנית. תכניות מציאות הן עסק זול המייצר רווחים אדירים.
תכניות המציאות, גם בארצות הברית וגם בישראל, שוברות את כל שיאי הרייטינג, אין תכנית חדשות או תכנית אחרת שאחוזי הצפייה שלהן גבוהים יותר מתכנית כמו "כוכב נולד" (אתמול הושקה ממלכתית בערוץ 2 התכנית הראשונה בסידרה "כוכב נולד 2") או "קחי אותי שרון".
ברור שמטרת יוצרי תכניות המציאות אינה לתעד את המציאות "כמות שהיא", תמונת המציאות שהם יוצרים בתכניות אלה נועדה לשרת את צרכיהם וצורכי התעשייה שהם עובדים עבורה. גם תכניות המציאות בנויות על פי תסריט ומתנהגות על פי כללים.
המימד המרכזי של תכניות המציאות הוא התחרות, התחרות האכזרית בין המתמודדים על מנת לזכות במיליון דולר במאבק הישרדות מול חבריהם באי בודד, להיות זה שמבין עשרים וחמישה הצעירים, שנבחרו בקפידה על ידי צוות ההפקה, יזכו בליבה של רווקה, או להביס בתחרות ברוטלית את המתמודדים האחרים על מנת לזכות במשרה המכניסה 250 אלף דולר בתאגיד של דונלד טרמפ. יצר המציצנות שלנו בא על סיפוקו כשאנו צופים במה שנראה כגרסה מודרנית המכליאה קרבות גלדיאטורים וקרקס. כללי המשחק של התכניות הללו מבוססות על שיסוי המשתתפים זה בזה. אושרו של הזוכה יכול להיות מושג רק באמצעות כשלונם והשפלתם של המשתתפים האחרים. אחד הרגעים האהובים על במאי התכניות מתרחש כאשר המצלמה מלווה בפעם האחרונה את המפסידים ברגעי כשלונם, שבורים ודומעים ברגע סילוקם מהתכנית.
במאמר מעניין ומקורי ב "Harper`s Magazine" מנתחת העיתונאית Francine Prose את תופעת "תכניות המציאות". פרוז מנסה לנסח את הכללים והערכים שבבסיס תכניות המציאות. לדעת פרוז, המסר של התכניות הללו הוא שהמציאות היא שדה קרב דארויניסטי שרק הטובים והחזקים באמת שורדים בו. בתכנית "הישרדות" שבה המתמודדים המחולקים לשבטים חייבים לשרוד בתנאי הג`ונגל, חברי השבט צריכים לעבוד למען השבט, אולם כל אחד מהם יודע שלבסוף רק אחד מהם יחזור הבייתה עם מיליון דולר. זה לא פלא, אומרת פרוז, שהלוגו של התכנית הוא "Outwit, Outplay, Outlast".
התפיסה החברתית של תכניות המציאות היא תפיסה של משחק סכום אפס, אתה לא יכול להפוך למנצח אלא אם כן אתה גורם לאחרים, גם באמצעות רמאות והונאה, להפסיד. בעולם ההובסיאני הטלוויזיוני הזה שבו אדם לאדם זאב, סולידריות ואלטרואיזם הן מידות בלתי ראויות שלא יובילו אותך אלא לכשלון. מוסר הוא מותרות, מכשול בדרך להצלחה, תהילה או חתונה.
פרוז סבורה שהערכים של תכניות המציאות משקפים במידה רבה גם את הערכים של שלטונו הרפובליקני של בוש. "המלחמה בטרור" וקפיטליזם ציני וחסר מעצרים. המצלמות העוקבות אחר המתמודדים עשרים וארבע שעות, המקרופונים המוסתרים המקליטים את המתמודדים גם ללא ידיעתם, מבטאים לדעתה, גם את החדירה לפרטיות ופגיעה בחירויות הפרט האופייניות לממשל בוש שאותו מייצג שר המשפטים אשקרופט.
זה לא פלא שבלהיט החדש "השוליה" (שמחליף את התכנית "חברים" ברשת NBC) מתמודדים שאינם נושאים חן בעיני טייקון הנדל"ן דונלד טרמפ מפוטרים בפריים טיים בשידור חי. זה לא מפתיע שתכניות המציאות הן הצלחה מסחררת גם בישראל של נתניהו, שיטרית, טומי לפיד, שטרסלר, פלוצקר וערוץ 2. בגרסה האיין ראנדית הקפיטליסטית והוולגארית הישראלית בעלי ההון הם המושיעים החברתיים והקורבנות מחוסרי העבודה הם פרזיטים, אמהות חד הוריות הם לוזריות יללניות שאינן מוכנות לשחק על פי כללי השוק. זו מציאות שבה נמאס כבר מ"הבכיינים" העושקים את המעמד הבינוני "שהולך למילואים ומשלם מיסים" ושבה עושר הוא סימן להצלחה ולשבח מוסרי.
אולם לגרסה הישראלית של "תכניות מציאות" יש תוספת ייחודית משלה. כאן הומצא ז`אנר בלעדי שהתרבות הטלוויזיות האמריקאית חסרה – תכניות הצדקה. אילי התקשורת בפרובינציה גילו שמצוקה היא מקור רווח לא פחות קטן מהאלהת הצלחה.
התחרות היחידה שבה העוני גובר על העושר היא התחרות על הרייטינג. דודו טופז הגורף צפיית שיא כשהוא מעניק מקרר למובטל, קובי מידן ואברי גלעד המחלקים חבילות שי לאלה החיים מתחת לקו העוני. גם אמני ישראל התכנסו לאחרונה, בתכנית "יומטוב" ששברה אף היא כמה שיאי רייטינג, מונהגים על ידי הדוגמן והעיתונאי יאיר לפיד, האיש שיזם מפלגה שתכליתה פירוק מדינת הרווחה ורדיפת עניים, הם פצחו בשיר ויצאו בריקודים, בהפסקות שבין הפרסומות, צדקה למען הילדים במצוקה.
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
התופעה החדשה יחסית, של חלוקת מוצרים לילדים , שקנתה שביתה במקומותינו היא מן המכוערות,גסות הרוח והמקוממות ביותר שניתן להעלות על הדעת. אני יודע , ברור לי שלא ניתן להפריד את המשמעות הפוליטית של האופנה הנפסדת הזאת , אך כאן אני תובע בעיקר את חילול כבודם של הילדים (וזה חלק מן המשמעות הפוליטית). חבר הבדרנים, השדרנים וליתר דיוק הליצנים הנפסדים האלה מעניקים לגיטימציה להתנערות השלטון מתפיסות צדק שמבססות מדינת רווחה. ולא רק זאת הם מרוממים את שטרית,נתניהו ודומיהם לדרגת גיבורים ובה בעת משפילים חלשים ומוחלשים.(וכאן תיזכר לרעה המפלגה החברתית המפוארת ש"ס שנטלה חלק בעידוד מדיניות זאת). פגיעתם הרעה מתעצמת כשמדובר בילדים. לחלוקת מוצרים לילדים יש לעיתים משמעות מרחיקת לכת. ילדים עלולים להפנים דימוי עצמי נמוך שפוגע בהם באופן אנוש ועשוי ללוות אותם כל חייהם ולהתנות את תפיסת החיים שלהם ואת התנהלותם בהם. בעיני בית הדין המצפוני של כל אדם הגון בדרנים אלה אינם אלא פושעים, פשוטו כמשמעו.
אלה מופעי גלדיאטורים ולא תוכניות מציאות.
אנשים נלחמים זה בזה במלוא העוצמה ולא ברור כל כך בשביל מה.
כל זכר לסולידריות נמחק במלחמת ההשדרות על הרייטינג והפרסום.
ביוםטוב שודר רצף של סטנד-אפ שהפך במהרה למופע אימים. היה זה רצף דוחה של גזענות ושוביניזם. כך גם בשאר תוכניות הכאילו מציאות.
מורי-חברי דודי מחלב, ברגיל הייתי מסתפק בהבעת הזדהות עם הדברים שכתבת, שלא מעל דפיו של האתר. ברם אולם, אני מציע תוספת צנועה משל אדורנו והורקהיימר ('תעשיית תרבות: נאורות כהונאת-המונים', תרגום: דוד ארן): 'היו בזמנו אישים כקאנט ויום, אשר סיימו את מכתביהם לגדולי עולם ב"עבדך הנכנע והנאמן" ובה בעת חתרו תחת אושיות הכתר והמזבח. כיום הם קוראים לראשי ממשלות בשמותיהם הפרטיים, אבל נכנעים בפרטים הפעוטים ביותר של פעולתם האמנותית וההגותית לשיפוט מממניהם הנבערים' […]