קינה לויקי, באמצע הויכוח קמה והלכה

הנרייט דהאן כלב

שלשום בשמונה בערב, שעון אוקספורד נודע לי על לכתה של ויקי שירן. זה היה דקות ספורות אחרי שנודע לי על גילויו של כוכב חדש במערכת השמש – כוכב סדנה. אני רוצה להאמין בערך הסמלי של סמיכות האירועים ובכך שיש מקום שם אפשר לפנות ולמצוא שם את ויקי כי היא רק מחליפה את מקום מושבה מכוכב ארץ לכוכב סדנה.

יש בתוכי ויכוח, היכן החלל שויקי מותירה גדול יותר? בפמיניזם הישראלי? במאבק הפמיניסטי לשלום, שקיבל אצלה לאחרונה גוון ציוני? במאבק המזרחי? במאבק הפמיניסטי המזרחי? כל אלה ביחד מותירים חלל של אשה קטנת קומה אך ענקית.  והיא, ככה, הולכת לי באמצע הויכוח, עוד לא גמרנו לדבר, לריב, להתווכח, לבנות, לפרק. יש עוד כל כך הרבה עבודה ואת קמה והולכת בלי להודיע. כמה מזרחי, כמה פמיניסטי, כמה ישראלי. 

המומחיות של ויקי, שעלתה על כל המומחיויות שלה: האקדמית בקרימינולוגיה, הפוליטית בפמיניזם, התרבותית המזרחית, הפובליציסטית, הפילמאית, היתה המומחיות של ויקי בעוצמה. ויקי ידעה מה זאת עוצמה. היא היתה כדור עוצמה. היא ידעה לזהות עוצמה  וידעה לעשות בעוצמה שימוש לכל הדברים שאותם רצתה לקדם.  מי שזכה לתמיכתה ולעזרתה ידע מה היא עוצמתה של ויקי הדוחפת ומי שנכנס אתה למאבק ידע את נחת זרועה העצומה של ויקי. היא היתה יריבה ראויה הוגנת וישרה כשם שידעה להיות אחות ובת ברית ראויה ורצויה. 

שנינותה, חריפותה והאינטליגנציה שלה, שימשו אותה כדי לזהות תככנות, חוסר יושר, להעריך באיזה דרך לבחור, איזה החלטה לקבל, איך לשכנע, ואיך לנצח.  ויקי שנאה תבוסות, היא אהבה לנצח. ניצחון העלה על פניה היפות אור, האיר עוד יותר את עיניה הבהירות.

הלכתי עם ויקי בדרכים הפוליטיות האלה משנות השמונים. בשנים שלאחר הרפתקת תמי ב-1981 ו"עיתון אחר". הלכתי עם ויקי של הנשים המזרחיות, הלכתי עם ויקי של הקשת הדמוקרטית המזרחית,  הלכתי עם ויקי של "אחותי", הלכתי עם ויקי של קואליצית הנשים במערכה נגד הפורנוגרפיה. היא דילגה בקלות מפרויקט לפרויקט, מתנועה לתנועה, מתחום לתחום, כאקרובטית פוליטית גמישה ומעופפת. לכאורה, חסרת שקט, עם קוצים בישבן, למעשה – נאמנה רק לעצמה וחמושה רק ברעיונותיה השופעים, ללא פשרות. אני רואה אותה עכשיו עם הברט שלה, חבוש על ראשה כמו צ`ה גווארה.

היא תמיד אהבה לראות את עצמה כפרסונה פבליקה, כאשת ציבור מזרחית. כגרציה.

"אנחנו כמו שתי גרציות" אמרה לי בצחוק מתגלגל, לפני כשלוש שנים כשהיינו בלונדון בשליחות של שלום. כך ראתה את עצמה: באה, רואה, מנצחת. ראיתי אותה נאבקת, עושה בשפה שימוש כבתער, מסעירה, ומרתיחה את דמם של יריביה ויריבותיה. ראיתי אותה עוזבת את המקום כמו מלכה ויקטוריאנית. סמכותית, בטוחה. מלכה ולא מלך, יפה, מסתורית.

ויקי אהבה את הסיסמה "האישי הוא הפוליטי" וזו שימשה אותה בעיקר כדי להעצים את אחיותיה בכל עת או להאבק ללא היסוס ולהכנס כל כולה, באופן אישי לקרב ציבורי. כי זה טבעה של פרסונה פבליקה וויקי היתה פרסונה פבליקה – אשת ציבור – בכל רמ"ח אבריה.

ויקי היתה מסתורית – אבל הפרסונה הפוליטית, הגלויה שלה היתה יותר מדי גלויה מכדי שנאמין שזה כל מה היה שם. השימוש התכוף בביטוי המשפחתי `אחיותי` הסתיר את האינטימיות שעליה שמרה כל כך בקנאות. סודותיה נותרו חבויים, כולל זה של מחלתה מלפני חמש שנים, אותם לא חלקה עמנו, למרות שאהבה את הסיסמה הפמיניסטית "האישי הוא הפוליטי", בסופו של דבר את הכאב והאימה שמרה רק לעצמה, ולבד הלכה בשבילי החולשה, החרדה והסבל, עד היום האחרון.

בשנים האחרונות ראיתי אותה מפויסת מעט, מנצחת, והנצחונות הציבוריים היו  חלק בלתי נפרד ממנה, ניצחונות אישיים.

המילים חסרות הבושה של דליה רביקוביץ ליונה וולך "בשיר סוף סוף אני מדברת" מבטאות במשהו את תחושותי לויקי.

סוף סוף אני מדברת

דליה רביקוביץ`.

יונה, שלום,

אני מדברת הפעם ואת כבר לא מפריעה.

את עכשיו, ירחם השם, במחיצת קדושים וטהורים

מי היה מאמין שתגיעי לכך,

שתהיי רגועה.

ואיזו מהומה שחוללת לאחר הפרידה

יד באחיו איש לפתע. מכים, יורקים,

ותלו במקומך על הקיר

רק שני רישומים

בכדי להזכיר,

ואמרו שאת קדושה והחווירו

ואמרו שאת טמאה ונאנחו,

ואמרו קדוש קדוש, סרה סרה

והרבה שיניים חדות תלשו נתחים מן הגוויה

וזה סימן שבפעם הזאת היית מתה ולא חיה,

מתה שקטה,

ואומרים עלייך דברים בחוסר טבעיות

המון יורשים שהותרת אחרייך

ונתת להם רשות

ולא נתת להם אחריות.

ובכל פעם שנוקבים בשמך ישנה שערוריה

מעשה שהיה

ומעשה שלא היה.

היית אוהבת את זה לו היית מביטה

אבל את, יונה, במצב חדש עכשיו

את בחורה מתה.

ואת נמוגה וקרבה, משתנה ופושטת צורה

סוף סוף את נטולת צבע, ממש לבנה.

אצילות לא רצונית נפרשת ממך.

לפתע יש לך נימוסים

ויש לך עכבות.

ילדה טובה מבית טוב

אינה פוצה את פיה עוד.

הגה לא מוציאה.

יונה, מכל תעתועיך והליכותייך המוזרות

ותחפושות הענק וההצגה שרצה כל הזמן

היה לך מוות יפה ואנושי וגופני

ומעודן.

 אוקספורד 17.3.2004

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. מורן

    כל שאמרת ועוד.
    מצאתי את עצמי קוראת את מילותייך ורואה בעניי רוחי את ויקי, כמרצה שלי, איך נגעה בכל אחד ואחת מתלמידיה.
    איך שנגעה בי.

    יהיה זכרה ברוך.

  2. יעל צדוק

    זה כל-כך ויקי, מה שכתבת, הנרייט. כמו תנועה נמשכת והולכת של מצלמת-וידיאו.