כל הנחלים זורמים אל ויקי

צווחה של תדהמה פרצה מגרוני כשקראתי על מותה של ויקי. כאב חד פילח את חזי ודמעות מילאו את עיני. הכאב והדמעות עדיין שם והם מתעצמים מחדש בכל פעם שאני נזכר בה ובמותה. אני צריך עדיין להיזכר בעובדת מותה כי היא עדיין לא נתפסת אצלי כחלק ממציאות חיי הנוכחית. כך זה תמיד כשאדם יקר ללבי הולך לעולמו. אני לא מצליח לקבל את זה שהמוות של ויקי שכבר בא, שלי ושל כל אחד ואחת מאיתנו שבעתיד לבטח יבוא הוא חלק בלתי נפרד והכרחי מהחיים. כמו כן, זו פעם ראשונה עבורי שחברה לדרך הפוליטית הולכת לעולמה.
לא ראיתי את ויקי מספר חודשים ולא ידעתי שהיא חולה והיא תמיד היתה בתודעתי אדם נמרץ ומלא כוחות. התחושה שהיתה לי ממיילים שקיבלתי ממנה בשנים האחרונות היא שהפעילות שלה רק הלכה והתעצמה. לצערי, דיעותינו הלכו והתרחקו, אבל ההערכה והחיבה כלפיה נותרו בעינן. לפני כשנה, לאחר ויכוח אימיילי אתה, היתה לי הזדמנות אישית לומר לה זאת, כדי לפוגג תחושות לא נעימות.

הכרתי אותה ב- 1997 במסגרת הפעילות בקשת. אינני זוכר בדיוק מתי זה היה כי הכרתי אז הרבה אנשים יקרים ומיוחדים במינם. רבים כבר שיבחו את ההתמדה ארוכת השנים שלה במאבקים למען צדק חברתי לנשים, למזרחים ולפלסטינים. ברצוני להוסיף משהו מנקודת מבטי. באחד הימים ויקי הזמינה אותי לצפות בסינמטק ת"א בסרט שהיא עשתה על שואת היהודים באירופה. זה היה סרט מיוחד במינו. סרט שכל כולו עשוי מאלפי תמונות סטילס ובאמצעותן סופר הסיפור המוכר. לא היה שום דבר חדש בסיפור, אבל האופן החדש (ולמעשה המאוד ישן, שכן היו אלה תמונות שצולמו לפני המלחמה, בעת המלחמה ולאחריה) שבו הוא הועבר היה בעל עוצמה חריגה. העובדה שפעילה ותיקה מזרחית, פמיניסטית למען שלום מצאה די זמן ורגישות בליבה כדי לעשות סרט כזה על נושא כזה, שהוא נקודת כאב אישית שמלווה אותי כל חיי, נגעה מאוד ללבי. זו היתה דוגמא מוחשית לכך שגם כאשר אדם נושא עמו הרבה מאוד כאב על עוולות שנעשו לו ולקרובים לו, הוא מסוגל לראות את כאבם של אחרים. אחרים, אשר בדרך כלל לצערי ולצערה, לא שותפים לדרכו הפוליטית למען צדק חברתי. הצפייה בסרט היתה מרגשת עד מאוד עבורי ואין לי ספק שזהו אחד הסרטים שאזכור עוד שנים רבות יחד עם היוצרת שלו, ויקי שירן, אם לא עד מותי שלי.
וגם עכשיו אני עדיין לא מאמין.