מדינה או בית תמחוי?

איציק ספורטא

שתי הצעות חוק בנושא הזנה בבתי ספר נמצאות על שולחן הכנסת. בתקופה בה למדתי בבית הספר היסודי ארוחת צהריים חמה בבית הספר הייתה חלק משגרת היום יום שלנו. כיון שלא הייתי ממשפחה שנזקקה לכך ההשתתפות הייתה כרוכה בתשלום, כאשר ביקשתי מהורי לשלם את התשלום הנדרש אימי לא התלהבה, היא טענה, בצדק, שיש אוכל בבית וחבל לשלם עוד. אני התעקשתי כיון שארוחת הצהריים הייתה, בין היתר, אירוע חברתי. אני עדיין זוכר את טעם מרק החומוס שאני מנסה לשחזר מאז, וכיצד למדתי להכין מיונז. מלבד הנוסטלגיה הזו אין לי דעה מוצקה בנושא החזרת, מה שקרוי, מפעל ההזנה לבתי ספר. אני גם לא בקיא בסיבות שהביאו לביטולו. כך שאיני רוצה לעסוק בשאלת הבסיס המתייחסת לצורך ולמשמעות של מפעל ההזנה. אני כן רוצה להתייחס לשתי הצעות החוק בעיקר לדרך בה הן מבקשות לממן מפעל זה.

יש לי בעיה אם אחת משתי הצעות החוק. בעוד הצעה אחת, של קבוצת חברי כנסת, מחזירה את מפעל ההזנה באופן מסודר וקובעת קריטריונים על פיהם תמומן התוכנית. למשל, משפחה שהכנסת שני ההורים אינה עולה על השכר הממוצע לא תצטרך לשלם דבר תמורת הארוחה. ההצעה השנייה הופכת את המדינה לבית תמחוי. זוהי הצעתה של חברת הכנסת רוחמה אברהם. הרציונל של שתי ההצעות דומה, המצב הכלכלי קשה ילדים לא מקבלים מזון במידה מספקת ועל כן צריך לספק להם צורך בסיסי זה בבית הספר (בלי להתייחס לסיבות שהביאו אותנו עד הלום). אבל רוחמה אברהם אבירת העסקים הקטנים, חובבת הגבלת השביתה, מציעה תוכנית שעלותה למדינה מינימאלית, כי הרי אין כסף וצריך להקטין את המגזר הציבורי השמן. האחריות למימון, עם כן, לא תהיה של המדינה אלה של קרן שאליה יתרמו אנשים כסף. המדינה שבמדיניותה הכלכלית הצמיחה אבטלה ובתי תמחוי, ממשיכה בכך על ידי הפיכת בתי הספר למוקד של תרומות של בעלי רצון טוב. במקום נורמאלי כאשר מדיניות כלכלית מייצרת בעיות המדינה מנסה לתקן זאת באמצעיה, אבל לא כך בישראל המתקדמת. כאן כאשר יש מחסור במזון פושטים יד בכדי שהנהנים המדיניות הכלכלית יתרמו כסף ומזון כנדבת ליבם. לא רחוק היום שבו שליחיה של מדינת ישראל ילבשו בלויים ויעמדו בקרנות הרחוב כדי לקבץ נדבות גם כדי לספק צרכים אחרים. אני מציע למשרד החוץ להכשיר את עובדיו כדי שיוכלו לעשות זאת במקצועיות הראויה גם בחו"ל.  

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. פחזנית

    שתי ההצעות הן בדיחות טפלות. ח"כ רוחמה מציעה מפעל הזנה, המבוסס על תרומות, ומיועד ל"איזורי זכאות" שתקבע …שרת החינוך. הח"כים תמיר, ליבני, אייכלר וחבריהם מציעים ועדת תפריט, וקריטריונים שיקבעו מי משלם עבור ארוחות ילדיו, ומי פטור.
    הצעות הנפל האלה אינן פוסלות את ההגיון שבהזנת תלמידי בית הספר. עלינו לתמוך בהקמת מפעל הזנה אשר ימומן על-ידי הביטוח הלאומי, בכסף שינוכה מקיצבאות הילדים. היתרונות:
    א. הכסף המיועד לילדי ישראל יגיע אליהם (לא להורים).
    ב. אין סטיגמה – כל ילד, עשיר כעני, יאכל בביה"ס.
    ג. אין קריטריונים, אין זכאויות, אין פטורים ואין בירוקרטיה.
    ד. הילדים ילמדו שיעור חשוב על המזון הבא אל פיהם.

  2. מתיתיהו שמואלוף

    השאלה הקשה יותר היא האם החברה האזרחית
    היא חלק מההפרטה של שירות המדינה
    כפי שניסח את זה דני גטווין .

  3. א.נ

    יפה טענת. אולם יש לי הערה בתחום הלשוני דווקא. מאחר ואתה מרבה להשתמש בצירוף "אם כן" , ואני מניח שאתה מתכון ל if so , מין הראוי שתכתוב אותו נכון. כלומר לא "עם כן", אלא כפי שנכתב בראשית דברי. ישר כוח

  4. אורלי

    העיקרון של צדקה במקום צדק ממשיך להרוס כל חלקה טובה. למה לקרוא לזה מפעל הזנה? למה לא לחזור לניסוחים ישנים וחכמים למשל כמו "יום לימודים ארוך". ניסוחים שזוכרים שילדים זקוקים לא רק לאוכל בצהרים. הם גם זקוקים לתמיכה בשיעורי הבית. זקוקים לחברת ילדים משחקת במקום רובצת מול טלוויזיה. זקוקים לאמהות רגועות שיכולות ללכת לעבודה ולהיות בטוחות שהילדים שלהם אוכלים, מוגנים, נתמכים בצורות ראויות. תחשבו למשל, כמה מקומות עבודה יכול פרוייקט "יום לימודים ארוך" מקיף, ליצור, עבור נשים למשל. יום לימודים ארוך, אפשר להזכיר למחוקק/ת אחת או אחרת, הוא אמירה מוסדית משמעותית: אנחנו לא רק רוצים להענות לצרכים חברתיים זועקים אנחנו רוצים גם להתמודד עם האבטלה שמכה בעקביות באנשים ונשים מועסקים ולא מועסקים. נו? אולי בכל זאת כדאי לחשוב על זה שוב?

  5. דודי מחלב

    לא.נ. כשאיציק כתב "עם כן", הרי לבטח הייתה זאת מה שקרוי טעות מקלדת. אבל אם כבר לתקן עברית הרי הביטוי אם כן שקול לאיפוא , ולמה צריך ללכת לאנגלית ול: if so

  6. א.נ

    האמן לי שאני בודק את עצמי. זו פעם שלישית שזה חוזר על עצמו. אתה מוזמן לבדוק באתר זה. הבן, אני ממש מעריך את כתיבתו ודיעותיו של איציק ספורטא. הערתי לא באה ממקום זדוני. מכל מקום, אם זו באמת טעות הקלדה אני מתנצל.

  7. דקלה לבני-יערי

    אורלי יקרה,
    אני מתגוררת בהוד השרון ויש פה נסיון לקיים יום לימודים ארוך. אני כותבת נסיון כי בעקרון – בית הספר פתוח, ישנם מדריכים, וישנה פעילות. אבל זה כאמור בעקרון. בפועל – מעט ילדים משתמשים בשרות הזה (יום לימודים ארוך), המדריכים אינם מיומנים ואינם מנוסים (שלא לדבר על כך שאיש מההורים אינו יודע מי הם ומאיפה הם), הפעילות היא השתוללות הילדים במקרה הטוב ובוקה ומבולקה במקרה הרע. בתחילת השנה נשלח מכתב להורים ובו נסיון להסביר את היתרונות שביום לימודים ארוך. רוב ההורים (וביניהם אני) חתמנו עם הבטחה שבמקרה ולא נהיה מרוצים – נוכל לצאת מהעיסקה. תוך 4 ימים נותרו חצי מהילדים ועברו עוד שבועיים ונשרו עוד (אין לי מספרים מדוייקים). אין כל קשר בין ההזנה ובין המהומה הזאת שנקראת יום לימודים ארוך כפי שאת מציגה אותה. כאמור הייתי בעד ואני עדיין אבל לא כך. ובקשר להזנה בלבד: עדיין זכורה לי ההזנה בבית הספר היסודי בו למדתי אבל שם אכלו רק הילדים "המסכנים", כאלה שאמותיהם יצאו לעבוד מכורח מציאות כלכלית קשה ולא חלילה מתוך הגשמה עצמית או קרוב לזה. אמי ז"ל היתה מהסוג האחרון וכך מצאנו עצמנו אני ואחותי הגדולה בחדר אוכל נעים ותרבותי, עם שיר או שניים בתחילה (כדי לא להתנפל על האוכל). כל ענין התשלום נסתר מעינינו וכנראה היה תשלום – אין לי מושג אבל לא היינו עניים מרודים, סתם אמא ואבא עבדו כי ככה חינכו אותם: למי תודה למי ברכה? לעבודה ולמלאכה, וכד'. יתר הילדים הלכו הביתה ולא היה יום לימודים ארוך. ככה שבאמת לא חייבים לקשור שמחה בשמחה.

  8. אורלי

    היי דקלה. את אולי מכירה את המשפט הזה – תמיד יש עוד אופציות? ובכן, כך אבנה את תגובתי לתגובתך החכמה והצודקת. מאד מאד קל, כפי שכנראה קורה בבית הספר של ילדייך, להפוך מסגרת ראוייה לכשלון למשל על-ידי תת-תיקצוב, תת-איוש, תת-איבזור וכיו"ב. כדי ליצור בוקה ומבולקה אין צורך ביום לימודים ארוך. לעיתים זה גם מה שקורה בשעות הפורמליות של בית הספר בשל אותן סיבות. הטענה שלי היא שהכשלה מבנית היא דרך מצויינת לערער את האמון שלנו ברעיונות צודקים בבסיסם כמו קביעות למשל. הנה אנחנו נתקלים בפקידות ממשלתית במוסד זה או אחר ומשתכנעים סופית ש'קביעות' היא גרועה ומטפחת אי עבודה וחוסר שרות. זה אותו הדבר: תת-התייחסות למורכבותה של הקביעות בהקשר של יחסי העבודה שנוצרו למשל מול וועדי עובדים במקומות עבודה שונים בסקטור הציבורי יוצרת הכשלה מבנית ומקדמת את האמונה ש'קביעות' גרועה לשרות. אבל לא רציתי להחליף נושא. אני מאמינה, ש'יום לימודים ארוך' יכול בקלות להפוך להיות סיוט וצורה מאורגנת להזניח ילדים ולחשוף אותם לאלימות ולפראות. ואני מאמינה ש'יום לימודים ארוך' כפרוייקט מקצועי רציני ומושקע יכול להפוך להיות מקור לטיפוח והעשרה של ילדים. שמעתי למשל, שבאשדוד ישנו מרכז קהילתי מאד מוצלח המופעל לטובת ילדי עולים מרוסיה באמצעות מורים שלימדו ברוסיה ושם למשל יוצא לפועל העקרון של הזנה, טיפוח והעשרה בצורה רצינית וראויה. כאמור, תמיד יש עוד אופציות.