מכתב לויקי

באמת אכזרית היא המיכניקה של החיים, זו שלא מאפשרת לנו לעצור ולעשות את כל חשבונות הנפש שאנו צריכים לעשות. אני מתקשה לעצור את דמעותי, כבר כמעט ארבעה ימים רצופים כאן בטוקיו הרחוקה, מאז כתבה לי סמדר לביא שמצבה ל ויקי חסר סיכוי. ויקי הייתה אדם-אשה שאי אפשר היה להשאר אדישים אליה. עוצמה אנושית, ופוליטית, ואינטלקטואלית יוצאת דופן. אני זוכר את המשפט הראשון שאמרה לי ויקי בביתה של שוש גבאי במפגש של חוג אחד העם, זה שקדם להקמתה של הקשת: "אנו צריכים עוד אנשים כמוך". המשפט ריגש אותי מאוד ונתן לי המון עוצמה. חודשים אחר כך, שהוקמה כבר הקשת, היא הגיעה לפקולטה למדעי החברה בתל-אביב, לדבר בפורום הנשים. לאחר ההרצאה שאלה אותי: "מה אומרים פה אנשים על המעורבות שלך בקשת"? אמרתי לה שיש תגובות מעורבות אבל אני בטוח שאצליח להתגבר גם על ההתנגדות והשנאה. שהרי המאבק הזה הוא צודק. הייתי אז ראש החוג, מעמדי האקדמי היה איתן, והרגשתי חזק. והימים היו ימים של אאופריה. של תחושה של עצמה וסולידריות. של אנרגיות בלתי נדלות. כולנו זוכרים את הימים הנפלאים הללו. היא אמרה לי בחיוך של מי שיודעת: "אל תהיה בטוח. הם חזקים ונקמנים. הם לא לוקחים שבויים". לקח לי שנים להבין למה היא מתכוונת.

ויקי. היו לנו המון חילוקי דעות. בכל מיני נושאים. תכניים, ארגוניים, עניינים של סטייל ושל תכן, ועוד הרבה. אבל תמיד היית ישירה, חריפה ומשכנעת. קשה היה לעמוד מולך ומול עוצמתך האישית יוצאת הדופן כל כך. וגם כאשר הויכוחים היו אישיים, תמיד, אבל תמיד ראית את המאבק המזרחי מעל לכל חילוקי דעות.

מאיר צודק. המיכניקה של החיים לוקחת אותנו מהר מדי דרך מקומות וצמתים בהם היינו צריכים לעצור. כמו למשל לעצור בצומת אחת לפני מותך ולומר לך, לו רק אפשר, את כל הדברים שנכתבים בימים אלה עלייך ועוד יכתבו. הלואי שהיית יכולה לקחת איתך את כל הדברים הנפלאים שכותבים עלייך.

שכבי לך במנוחה ויקי היכן שאת. עצוב לנו. לכולנו. ואם פגעתי בך ויקי (ואני יודע שכאן) אני נורא מצטער ומתנצל. אני לא יכול לכתוב יותר כי אני עדיין בוכה.

ולחיים, עלמה ועפרית אני שולח מטוקיו חיבוק חם וגדול. האבדה היא גדולה לכולנו.