מכתב לויקי

מאיר בוזגלו

ויקי היקרה,

באותו לילה כתבתי לך מכתב, אך כמו כל המכתבים שכתבתי בלילות, גם מכתב זה לא נשלח. למחרת בבוקר הגיעו הטלפונים. כולנו היינו שם. זכית ומותך קרב את כולנו. בפעם האחרונה שראיתי אותך, זה היה בלוויה של שלמה אלבז ז"ל. הנועם שקרן ממך באותו לוויה "מוכרחים לעשות משהו לזכרו אמרת", לא ידעתי שזה המשפט האחרון שאשמע ממך.

אני מאמין לך, את לא רוצה שנצטער, זה מה שקראה בתך במכתב ששלחת. היו לך חיים נפלאים ועשירים. אני לגמרי מאמין.

בלוויה הרגשתי שאני כל כך אוהב את המזרחים שנכחו שם. ואני רוצה להגיד להם, שאין מי שיאהב אותנו. אני לא מדבר על אחוות מדוכאים, אני נזהר מזו כמו מאש. אני מדבר על יתמות, על אחוות יתומים ויתומות.

יש בי כעס. כשאני חושב על זה שכל הפגישות שלי אתך היו מקריות. בכנסים של הקשת, בתחנת אוטובוס בגבעת רם ביום שישי.  מקריות, אבל בלתי נשכחות. לא היינו חברים קרובים, ולא היינו חייבים להיות, היו לך מספיק. אבל הייתי צריך לנסוע אליך פעם לתל אביב, או שהייתי קובע אתך כאן בקפיטריה. צלחת מרק פה ושם, כוס תה. זה היה נחוץ, לי  לנו לכולם. וזה חורה לי כל פעם שאני חושב כמה זמן בזבזתי על פגישות לא חשובות.

האם תהיה לי החוכמה להרים פה ושם טלפון ולהזמין את הגיבורים והגיבורות שחיים איתנו כאן לשיחה? כל מרק שאשתה בשיחה כזו הוא מזכרת למרק שלא שתינו.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. רונה מדמוני

    ויקי שלנו, יהי זכרך ברוך! הזדמנות אחרונה להגיד לך תודה על כל השנים שתמכת בנו, ובעוד ניצולים של פרשת "ילדי תימן החטופים". תודה שתמיד סינגרת עלינו ב"קשת הדמוקרטית המזרחית". תודה על הכנס בהבימה. תודה על החום, החמלה, והרצון החזק להגיע לאמת בנוגע לאובדן שלנו. יהי זכרך ברוך!

  2. יהודה שנהב

    באמת אכזרית היא המיכניקה של החיים, זו שלא מאפשרת לנו לעצור ולעשות את כל חשבונות הנפש שאנו צריכים לעשות. אני מתקשה לעצור את דמעותי, כבר כמעט ארבעה ימים רצופים כאן בטוקיו הרחוקה, מאז כתבה לי סמדר לביא שמצבה ל ויקי חסר סיכוי. ויקי הייתה אדם-אשה שאי אפשר היה להשאר אדישים אליה. עוצמה אנושית, ופוליטית, ואינטלקטואלית יוצאת דופן. אני זוכר את המשפט הראשון שאמרה לי ויקי בביתה של שוש גבאי במפגש של חוג אחד העם, זה שקדם להקמתה של הקשת: "אנו צריכים עוד אנשים כמוך". המשפט ריגש אותי מאוד ונתן לי המון עוצמה. חודשים אחר כך, שהוקמה כבר הקשת, היא הגיעה לפקולטה למדעי החברה בתל-אביב, לדבר בפורום הנשים. לאחר ההרצאה שאלה אותי: "מה אומרים פה אנשים על המעורבות שלך בקשת"? אמרתי לה שיש תגובות מעורבות אבל אני בטוח שאצליח להתגבר גם על ההתנגדות והשנאה. שהרי המאבק הזה הוא צודק. הייתי אז ראש החוג, מעמדי האקדמי היה איתן, והרגשתי חזק. והימים היו ימים של אאופריה. של תחושה של עצמה וסולידריות. של אנרגיות בלתי נדלות. כולנו זוכרים את הימים הנפלאים הללו. היא אמרה לי בחיוך של מי שיודעת: "אל תהיה בטוח. הם חזקים ונקמנים. הם לא לוקחים שבויים". לקח לי שנים להבין למה היא מתכוונת.

    ויקי. היו לנו המון חילוקי דעות. בכל מיני נושאים. תכניים, ארגוניים, עניינים של סטייל ושל תכן, ועוד הרבה. אבל תמיד היית ישירה, חריפה ומשכנעת. קשה היה לעמוד מולך ומול עוצמתך האישית יוצאת הדופן כל כך. וגם כאשר הויכוחים היו אישיים, תמיד, אבל תמיד ראית את המאבק המזרחי מעל לכל חילוקי דעות.

    מאיר צודק. המיכניקה של החיים לוקחת אותנו מהר מדי דרך מקומות וצמתים בהם היינו צריכים לעצור. כמו למשל לעצור בצומת אחת לפני מותך ולומר לך, לו רק אפשר, את כל הדברים שנכתבים בימים אלה עלייך ועוד יכתבו. הלואי שהיית יכולה לקחת איתך את כל הדברים הנפלאים שכותבים עלייך.

    שכבי לך במנוחה ויקי היכן שאת. עצוב לנו. לכולנו. ואם פגעתי בך ויקי (ואני יודע שכאן) אני נורא מצטער ומתנצל. אני לא יכול לכתוב יותר כי אני עדיין בוכה.

    ולחיים, עלמה ועפרית אני שולח מטוקיו חיבוק חם וגדול. האבדה היא גדולה לכולנו.

  3. יעל צדוק

    (אחרי כתבה על הטרדה מינית)

    ענת דוידוב: ויקי שירן, שהלכה השבוע לעולמה, צעירה מדי, תרמה ודאי לשיח הציבורי בנושא ההטרדות המיניות, כמו גם לנושאים פמיניסטיים, חברתיים, הדאגה לזולת והשאיפה לסולידריות חברתית, שהולכת ונכחדת ממש מול עינינו.
    ויקי שירן, מופת לרבות ולרבים מאתנו, עליה מספרת עיתונאית קול-ישראל וחברה, יעל צדוק.

    יעל צדוק: החברה הישראלית איבדה השבוע את אחת הנשים המרשימות והמשפיעות ביותר בהיסטוריה שלה.
    בשלושים השנים האחרונות היא הקימה עם חבריה אירגונים שעתידים היו לשנות את השיח הציבורי בישראל. חלוקת הקרקעות, מקומם של מזרחים ואשכנזים בסיפרות, בהיסטוריה ובתקשורת, פורנוגרפיה וניצול נשים, זכויות עובדים זרים, יהודים מול ערבים ופלסטינים – בכל התחומים האלה היא לא הפסיקה לאתגר את המימסד הישראלי, לפרוץ את הגבולות שלו, למתוח קווים בין השוליים למרכז, ליצור בתוך המרכז תאים של לגיטימיות לאלה שלא היו חלק מן המימסד ההגמוני.
    העקרונות המהפכניים שלה תמיד הקדימו את זמנם, ולגורמים רבים הם היו קשים לעיכול, אבל לא היה בה פחד. היתה לה חרות המחשבה, והאומץ לומר אותה. בלי כעס, בלי טינה, רק קול נשי-מזרחי נקי, חזק ברור, שאמר: גם אנחנו כאן.
    היא תחסר עד מאד, האינטלקטואלית המבריקה הזאת, המרצה הרדיקלית, הכריזמטית, המנסחת הרהוטה, החריפה של עקרונות ודרכי-פעולה, הרצה למרחקים ארוכים, החברה הטובה שתמיד היתה בה היכולת להעצים את מי שיושב או יושבת מולה.
    ד"ר ויקי שירן הטביעה חותם אישי מאד ברור על התודעה הקולקטיבית שלנו, והיא השאירה כיוון, ומטרה ומודל של מנהיגות נשית. וזאת אולי נחמה, אבל הלב בוכה על מותה המוקדם כל-כך.