עם ויקי על שפת הים של תל-אביב

דולי בן חביב

ויקי,

אני מדליקה נרות ומדברת למתים. כך עם אמי. כזאת אני. אתך עוד לא התחלתי לדבר. אני רק חושבת עליך כל הזמן, יום אחרי יום, כל שעות היום. אני נזכרת בשיחות שהיו לנו תוך כדי הליכה על שפת הים של תל-אביב בשנתיים האחרונות. מתברר שגם את חברותיך האחרות, למשל, את זמירה ואת אילנית, היית מובילה לים. היית שזופה מאד משפת הים שהתמכרת אליה בשנים האחרונות. אני ידעתי שההתמכרות הזאת היא חלק מתוכנית הבראה שפתחת בה. כמו הגבינות שהיית מכינה לעצמך. כמו הסיגריות שהפסקת לעשן. דיברת אתי על בעיות לב ואת הבעיה האמיתית שמרת לעצמך. עוד חומר שנעלת במגירה  כמו את השירים שכתבת במשך השנים.

את לא חשפת סודות, את לא חשפת פצעים, את אפילו לא כל כך חשפת את החוויות שלך מן הילדות המוקדמת בשכונת התקווה. רק בשירים.  כנראה שבמציאות הלא ספרותית, שמרת על תדמית המנהיגה המרוחקת והחזקה בקפדנות. פלטת כמה מלים על עבודה במפעל לשוקולדות כשהיית בגיל ההתבגרות, עבודה למען המשפחה. אך כל זה נאמר ללא מרירות כאילו העבר לא פגע בך, כאילו קיים רק ההווה של העשייה, של המאבק הפוליטי, ההווה של משפחתך החדשה. את תמיד ידעת ללכת קדימה, מתנועה פוליטית אחת לשנייה. וכך גם בשוטטויות שלנו על שפת הים, ברחובות תל-אביב.

פעם פגשתי אותך על-יד המזרקה של מגדל האופרה. איחרת. דאגתי. תמיד היית מאחרת. "עוד מזרחי מאחר" נהגנו לומר כשערכנו, את, ענת ואני את הגיליון המזרחי של כתב-העת הפמיניסטי נגה. באותו יום על-יד המזרקה הקרובה לים , פתאום הופעת עם סרט רחב שאסף את שערך. זאת היתה תקופת הסרטים אצלך, אחד כתום, אחד ירוק, כל אחד מותאם  לצבע הבגדים.  הם הלמו אותך. יופייך קרן על רקע חגיגת המים של המזרקה ונראית מלאת הדר כמו איזו נסיכה אפריקאית. שמא מצרים וטוניס שבדמך גברו על רודוס?

הפעם לא שוטטנו אלא התיישבנו על שפת הים והתחילה שיחה על הפרויקט האחרון שלך, תוכנית לימודי נשים ומגדר בבית ברל. הזמנת אותי ללמד שם אבל כשאמרת שאת רוצה ליישם את עקרון הרבעים שלך לכל קורס וקורס בתוכנית, לא הסכמתי אתך. גם כשהתקוממת נגד התיאוריות באחד הסילאבוסים שלי, חלקתי עליך. נרתעת מתיאוריות רבות וטובות שלא הכרת. היית אשה מעשית. אני כעסתי עליך. כך גם במהלך הויכוח שניהלנו באימיילים של "אחותי" זמן קצר לפני שהתאשפזת.

כנראה שהיית למודת ויכוחים והם לא השאירו בך משקעים. ויכוחים אלה לא סיכנו את הקשר שלנו. לכל נאום שלך ב"הקשת" או ב"אחותי" האזנתי בהנאה. גמעתי כל מלה. באותם הרגעים ידעתי שקורה כאן דבר מה חשוב ושרק הדממה יפה למעמד הזה. דיברת בחוכמה, מתוך נסיון עשיר, תוך שימוש בלקחים שהפקת מכשלונות העבר.

בראשית שנות ה-90  כששוטטנו ברחובות תל-אביב, אני בדרך לדירתי השכורה ואת בדרך לבית אמך, סיפרת לי את כל סודות הפעילות המזרחית של שנות ה-80 . אני רציתי לחפש אותך עוד באותה התקופה, כשהיית דוברת תמ"י אך נסעתי לנו-יורק. רק עם שובי ב-1990  תרגמתי את תחושותי ורעיונותי בעניין המזרחי לפעילות פוליטית. ואז פגשתי אותך בפעם הראשונה. זה קרה בזמן הרצאה שנתתי על סעיד אצל סבירסקי, במרכז "אדווה". את היית בקהל. שער שחור גולש, חצאית מיני, גרביים בצבע שחור. צעירה ויפה. ומאז בילינו ביחד  שנים רבות של פעילות פמיניסטית ופמיניסטית-מזרחית, הכול במקביל לפעילות ב"הקשת" שבאה אחר-כך, פעילות בשיתוף עם הגברים. אני זוכרת שצחקת עלי בכנס הפמיניסטי הראשון שבו השתתפה "קבוצת נשים מזרחיות" תוך הפעלת מדיניות הרבעים. נדמה לי שהשנה היתה 1991 . את צחקת עלי כי הכנתי תיאוריות להרצאה שלי, של  גאיאטרי ספיבק במקרה זה. לקחתי את הכנס ברצינות. את אמרת לי "את לא יכולה לדבר סתם כך?". בך היה הכישרון לדבר "סתם כך", בשפה המובנת לכל קהל וקהל במדינת ישראל. כשרון של מנהיגה פוליטית.

שפת הדיבור, ויקי, נכרת גם בשירים שלך, השירים ששלפת ממגירה נעולה ומסרת לידי, "לעיניך בלבד". תוך מספר ימים אחרי זה התאשפזת ואני הבנתי שהשירים הם מעין ירושה או פרידה. חשיפת סוד לפני המוות.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.