מוריס-פפה-קימרלינג, "המזרחים הבכיינים", על רווחה וגם על חומסקי

יוסי דהאן

בשבוע שעבר תקף בני מוריס את אילן פפה על ספרו החדש "A History of Modern Palestine: One Land, Two Peoples" , מוריס טען כי ספרו של פפה מלא בטעויות והטעיות וכי פפה אינו הסטוריון אלא אידיאולוג פוליטי שכתב ספר המשרת את מטרותיו. אילן פפה לא נשאר חייב, במאמר העומד להתפרסם בכתב העת "תיקון" פפה משיב למוריס. פפה מתאר את בני מוריס כהסטוריון (יותר נכון ככרונולוגיסט) אופורטיניסט וגזען. שרלטן התומך בטיהור אתני של הפלסטינים המתחזה להסטוריון "אובייקטיבי". (תודה למתיתיהו שמואלוף על ההפנייה).

לעימות הזה ניתן גם לצרף את ביקורתו החריפה של ברוך קימרלינג על מוריס.

סקירה ביקורתית של יריב מוהר–אוחנה על ספרו של סמי שלום שיטרית "המאבק המזרחי בישראל", מוהר-אוחנה קורא להקים בישראל תנועה חדשה "המזרחים הבכיינים" וכן ממליץ ללימור ליבנת להוסיף את הספר לתכנית הלימודים האשכנזוצנטרית. וכן רשמיו האישיים והפוליטיים של מתיתיהו שמואלוף מהספר.

בשבועון ה Economist  סקירה מעניינת על ספר של שני כלכלנים מהרוארד. הספר העומד לצאת בקרוב מנסה להסביר את ההבדלים שבין מדיניות הרווחה של מדינות אירופה לעומת זו של ארצות הברית. בעוד ש 60% מהאירופאים סבורים כי העניים לכודים, רק 29% מן האמריקאיים אוחזים בתפיסה זו. 60% מהאמריקאיים מעדיפים לחשוב שהעניים פשוט עצלנים, לסברה זו שותפים רק 24% מהאירופאים. האירופאים מאמצים מדיניות רווחה המתבססת על חלוקה מחדש של משאבים, שיעור ההוצאות הציבוריות באירופה הוא  45% מהתוצר הלאומי הגולמי, בעוד שבאמריקה השיעור עומד רק על 30% מהתוצר הלאומי הגולמי.  לעומת זאת האמריקאיים הרבה יותר נדיבים מהאירופאים במתן צדקה.

הכלכלנים Alesina ו Glaeser מסבירים את ההבדלים הללו באמצעות הסברים פוליטיים מוסדיים, גיאוגרפיה והסברים מבוססי גזע. שיטת הייצוג היחסי וגילם הצעיר של המוסדות הפוליטיים באירופה לעומת אמריקה הם חלק מן ההסבר. חלק אחר של ההסבר מתבסס על גזע. אנשים נוטים לתמוך במדיניות רווחה המסייעת לאנשים הדומים להם. במדינה הטרוגנית כמו ארצות הברית לבנים אינם נוטים לתמוך במדיניות רווחה שצרכניה שחורים.

ונועם חומסקי משיק בלוג אישי  "Turning the Tide" , פוסט אחד ליום. גם למי שאינו מסכים עם חומסקי קשה להתעלם ממנו. כתיבתו בהירה וחדה ובדרך כלל הוא כולל במאמריו עובדות ונתונים הנעדרים, או הזוכים לאזכור שולי בלבד, בדיווחי כלי התקשורת של הזרם המרכזי במדיה.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. יהונתן אורן

    קישור נוסף שעשוי לעניין את הקוראים. פרופ' דוד אוחנה מתראיין לעיתון הימין "מקור ראשון". בין השאר:

    מה דעתך על הזהות והפעילות שמציעים אנשי 'הקשת הדמוקרטית המזרחית'?
    "האבחנה שלך בין זהות ופעילות חשובה. את כל הפעילות אני מקבל, את כל הזהות אני שולל. הפעולות, כמו למשל בנושאי חוק עמידר וקרקעות הקיבוצים, הן אוניברסליות. הן פונות גם ליהודי מברית המועצות לשעבר וגם ליהודי מזרחי. אני שמח שלאינטלקטואלים המזרחיים האלה, בניגוד לראשי מועצות שמגרדים בצלקת, יש תודעה עצמית של אוונגרד. הם אומרים 'בואו ניקח בעיה שלנו ונראה שהיא בעיה אוניברסלית'. היכן שהם הצביעו על בעיות אוניברסליות, הם הצליחו.
    "אבל כשהם מדברים על זהות של להיות יהודי ערבי, כשחלקם הגדול הם ילידי ישראל, אני לא יודע מה זה. זאת המצאה. לקחו את האפרו-אמריקניות וניסו להלביש את זה פה. זה לא רלוונטי למדינת ישראל. אלה אינטלקטואלים מנוכרים, שלא רוצים להתחבר אפילו לקבוצת ההתייחסות שלהם. מי היום בישראל רואה את עצמו כיהודי ערבי? יכול להיות שחלק מהוריהם היו באמת כאלה ששמעו אום כולת'ום ולא יפה ירקוני, וזה בסדר גמור. אבל הדור שנולד פה? זה אנכרוניסטי לגמרי, לא שייך להוויה הישראלית. מה שצריך אינטלקטואל לעשות זה להעלות אפשרויות. אבל פה זה לא יצירתי, אין בזה דמיון. זו התרסה, זה ילדותי. אין לי שום קשר לעניין הזה. אני קורא צרפתית ואנגלית, לא ערבית. אני מַערבי שרוצה להיות חלק מהים התיכון" (ראו מסגרת).

    הראיון כולו: http://www.makorrishon.co.il/article.php?id=1777

  2. דודי מחלב

    תוכני הטיעונים של ההיסטוריון אוחנה נשארים קבועים , אם כי הגורם עליהם הם מוחלים משתנה. בעת הקמתה של הקשת נשלחו אליה חיצי התקפות רבים ומגוונים בסוגם. חץ משוח במיוחד היה חיצו של אוחנה. אוחנה טען את טיעונו הקבוע : הקשת מייצגת אידאולוגיה של צלקת. אולם מה לעשות ועם רצינות ,הגותית-מוסרית-פוליטית קשה להתווכח. מיותר דומני להציג את הצלחותיה של הקשת בתחום של צדק חלוקתי: בג"צ הקרקעות וחוק הדיור הציבורי. וכמובן בשדה השיח. אוחנה מפרגן לקשת על הצלחותיה בתחום של הצדק החלוקתי, וכי יש לו ברירה… אולם אינטלקטואל אמיתי-רציני צריך לשאול עצמו האם זה מקרי שקבוצה כמו הקשת עסקה בנושאים אלה ולא קבוצות אחרות המתכנות , כמו בג'יבריש הישראלי המעוות, שמאל. קל לתת מחמאות על אוניברסאליות, אולם צריך לקשור זאת לשאלות זהותיות, אחרת מוצג הסבר חלקי-דל-פשטני. כאמור עם הצלחתה ההיסטורית של הקשת קשה להתווכח. והנה עתה מוצא לו אוחנה גורם אחר לשלוח לעברו את חיצי ביקורתו הפשטנית. חוכמה גדולה,כל מה שצריך לעשות זה לשלוח את היד לאשפת החיצים ,להוציא את החץ השחוק ולשלוח אותו מחדש ,הפעם לעבר ראשי הערים. הם הנציגים התורנים של אידאולוגית הצלקת. איזו פשטנות… ראשי הערים הנאנקים תחת עולה וסבלה של האבטלה,העוני המשווע,החינוך הירוד הם האשמים הבלעדיים. פסיכולוגיזם עלוב ,דל ופשטני. זה מזכיר לי שביום חמישי האחרון ראיתי בערוץ 10 תוכנית שהציגה דיאלוג בין הסופר עמוס עוז למנהיגה הנבחר של יחד יוסי ביילין. אומר עוז לביילין, צריך להקשיב מה יש למובטלים לאמר… לא שאלות של צדק חלוקתי, לא רפורמות כלכלית-חברתיות. מזה עדת מקשיבים-מטפלים ומזה עדת דוברים-מטופלים. שישמור אותי האל מפני בורות ופשטנות שכזו.
    אבל נחזור להיסטוריון אוחנה. ואני מטעים היסטוריון. המינימום המצופה ממי שמכנה עצמו היסטוריון הוא לבדוק את דבריו או מחשבותיו טרם הפרחתם לאויר. אוחנה מייחס לקשת כמכלול תפיסה זהותית המגדירה את המזרחים יהודים ערבים. אינני יודע עם מי מהקשת דיבר אוחנה, אם בכלל. אני כמי שנמנה על מייסדי הקשת ,כפעיל בקשת, לאורך כל שנותיה, ונמנה עם מה שקרוי הגרעין הקשה שלה אומר לכם שיש אנשים ספורים בקשת המחזיקים בתפיסה זהותית שכזו. (להוי ידוע שהקשת היא אירגון פלורליסטי, גם בנושאים כאלה). כל כך ספורים שנוכל לאמר "נער יספרם". אבל הקשת בפירוש רואה כעובדה היסטורית תרבותית-זהותית את השורשים הערביים של המזרחים. ומעצבת תפיסה הגורסת רציפות היסטורית שמסגלת את הישראליות לשורשים אלה. מכאן ההגדרה מזרחים.
    בקיצור רק בראשו של אוחנה האפשרות הזהותית-תרבותית שאנו מציעים איננה אפשרות. הריאליזם לצידנו ואוחנה שרוי בעולם הזייתי פנטסיונרי.

  3. יהונתן אורן

    1. למה צריך לקשור אוניברסליות לשאלות זהותיות? אני לא חושב, כמו תפיסת כור ההיתוך, שאוניברסליות שוללת תפיסות זהותיות. אבל אני לא מבין מדוע אתה חושב שהיא חייבת להיות קשורה (אלא אם כן נפנה להסברים פסיכולוגיסטיים). אוניברסליות יכולה לנבוע מתפיסות ליברליות.

    2. האם לקשת יש תוכנית לצדק חלוקתי? או לפחות עקרונות מוסכמים שאפשר לבחון?

  4. דודי מחלב

    הטענה לניאטרליות ערכית של הליברליזם כבר בוקרה קשות, לא בא לי להיכנס לכל זה שוב. באשר לכור ההיתוך אני מזהה אותו כמנגנון אירופו צנטרי שדיכא בברוטאליות את התרבות המזרחית, וגם נושא זה כבר לעוס כהוגן. אתה צריך לשאול את עצמך מדוע המדינה או העיריות או משרד החינוך (מכל צד שלא תסתכל על זה) לא מקציבים , רק לשם הדוגמא, לתזמורות מזרחיות , כמו האנדלוסית , תקציבים באותם סדרי גודל כמו לתזמורות פילהרמוניות.
    לקשת יש עקרונות רבים גם בשדה הצדק החלוקתי. אתה מוזמן ללמוד אותם. לא כאן המקום לפרטם.

  5. יהונתן אורן

    1. לא טענתי שהליברליזם ניאטרלי ערכית. באותה מידה, תפיסות זהותיות אינן כאלה. אין כזה דבר ניאטרליות ערכית, וטוב שכך. מה זה קשור לאוניברסליות? אם נייטרליות היא תנאי מוקדם לאוניברסליות, אזי אין כזה דבר אוניברסאליות.

    2. לכור ההיתוך ישנם צדדים שונים. ישנם צדדים גרועים מאוד, כמו אלה שאתם מציגים כאן. ישנם צדדים טובים מאוד, כמו העובדה שהבנות של השכנות התימניות שלי יודעות לקרוא, בשעה שאימהותיהן אינן יודעות. יש עוד כמה צדדים טובים, אבל אני משוכנע שאתה מכיר אותם לבד.

    3. ההקצבות אינן שוות כנראה בגלל תפיסות וערכים שונים (כן, גם הרצון להשתייך ל"מערב"). בדמוקרטיה, המקום להתמודד על הערכים לפיהם תנוהל המדינה הוא השדה הפוליטי. בכל מקרה, בנושא זה אני אתך.

    4. היכן ניתן למצוא את העקרונות המוצהרים של הקשת בנושא צדק חלוקתי?

  6. פחזנית

    המזרחים המיליטנטים חוזרים שוב ושוב על אותה טעות: המשוואה המופרכת המציגה את התזמורת האנדלוסית בצד אחד ומולה את התזמורת הפילהרמונית. זה כמו להשוות את נבחרת משיכת-החבל של הקיבוץ המאוחד לנבחרת ישראל בכדורגל. התזמורת האנדלוסית עוסקת בגיזרה מוסיקלית צרה (תירגעו, אינני מדברת על איכות) והעניין בה מוגבל, לעומת התזמורת הפילהרמונית אשר שדה פעילותה חובק עולם.
    למען הגילוי הנאות אציין כי אינני נימנית על מאזיני שתי התזמורות הנ"ל, ואוסיף כי המוסיקה החביבה עלי לא זוכה כלל (למיטב ידיעתי) לתקציבים ציבוריים.