ראשונים תמיד אנחנו

יונית נעמן

 

לפני שבועיים, נקלעתי (כמעט) במקרה לטקס חלוקת פרס על שמו של יגאל אלון.

מדי שנה, מסתבר, מוענק "פרס יגאל אלון למעשה מופת חלוצי". במשך 24 השנים שחלפו מאז מותו ניתן בכל פעם פרס לאדם ולארגון, שנמצאו ראויים לכך על-ידי חבר השופטים.

השנה נבחר, מצד אחד, האלוף שמואל טנקוס – מקים חיל הים, ומן הצד השני – הועד המנהל של "מָקְסָם" חדרה, רשת של הוראה לא פורמלית לילדים יוצאי אתיופיה. "מָקְסָם" (במלעיל) היא מילה באמהרית המתארת פעולת הדבורה המצה את הצוף מן הפרח. מאחורי שם ציורי זה עומדים כתריסר אנשים ונשים, הפועלים בהתנדבות וללא לאות, מאז הקמת הרשת ב-1996. ב"מָקְסָם" חדרה , המתקיימת מתרומות, מועסקות כ-50 מורות, ומופעלים כ- 450 ילדות וילדים בגילאי 6 – 14, אחרי שעות בית-הספר.

הערב, בהנחייתו של עמיקם גורביץ`, נפתח בשירה בציבור – שקופיות הוקרנו על הקיר, וקהל אנשי פלמ"ח ונשותיו, שגדשו את האולם, שר את "הליכה לקיסריה", "לי כל גל נושא מזכרת", "הכל פתוח" של נעמי שמר (וכי איך אפשר בלי נעמי שמר, העיר גורביץ` במילות הקישור בין השירים). אחרי שניתן הפרס לאלוף טנקוס, ונישאה ברכתו של מפקד חיל האויר הנוכחי, הגיע החלק לשמו התכנסתי: הוקרן סרט הסבר קצר על רשת " מָקְסָם", הוזמנו לבמה חברי ההנהלה, ושניים מהם נשאו דברים קצרים. רות דיין ייצגה את חבר השופטים ונימקה את מתן הפרס. הילדים מקבלים מדי יום ארוחה חמה, כך נאמר פעמים מספר. מקהלת ה"מָקְסָם" שרה בעברית, אמהרית ואנגלית את "שיר המָקְסָם", בו מתואר בין היתר רצונם של הילדים להפוך לאזרחים ואזרחיות טובים ומועילים לחברה.

במובנים של שימור והנצחה, לא יכול היה להימצא לוקיישן מתאים ממוזיאון תל-אביב לקיום הטקס דנן. כמו באחת מתערוכות הקבע שבו, חזיתי אותו ערב במיצג נוסף של חברה שמקדשת גנרלים ומנדבת בסיפוק עצמי תרומות לענייה. נבוכותי לנוכח מה שנראה כמו התפעלות עייפה מנכונותם של ילדי העולים להיקלט כאן – כל עוד הם בחדרה, למה לא, בעצם? גם אם מטרידה, הרי נוכחותם על הבמה במוזיאון תל-אביב חולפת בלא להותיר חותם של ממש, אך מורשת הפלמ"ח לעולם ועד תיכון! "זהו טיב הפלמ"ח, הוא איננו משאיר כל מלאכה לשלא משלנו" – שיר ההלל האלתרמני יתגמגם ודאי לנוכח מספר מהגרי העבודה המועסקים בקיבוצים ובמושבים, אך יש בו, אולי, כדי להסביר את כמות המובטלים בישראל 2004. כך או אחרת, בעיקר אחרת, נדמה היה שאנשי הפלמ"ח חשו עצמם בטוב ביום חגם.

מיד כשעלה לבמה האלוף במיל`, עוזי דיין, יו"ר הפורום לאחריות לאומית, הוא הקים את הקהל לדקת דומייה לזכר נרצחי הפיגוע בנמל אשדוד. כל הדברים שבאו מפיו בהמשך, כולל ציטוט ממסכת אבות, לא טשטשו במאום את הקוים הברורים שסומנו במעשהו זה. בדברו על חינוך, השים עצמו האלוף לשעבר כנביא העומד בשער העיר, ומתריע בפני תושביה על הפורענות העומדת להתרגש עליהם. ערכים לאומיים הם המפתח, לשיטתו. לאום וערכים (לאומיים) ממוקמים גבוה מחינוך בהיררכיה. כ-30 ילדות וילדים ממוצא אתיופי שמעו אותו אומר שהם באים משכבות חלשות, מולם הוא העיז להגיד ש"מזל שיש עליה רוסית" המשפרת במעט את הישגיה האומללים של ישראל בחינוך, שחשוב יותר מהחינוך הפורמלי הוא החינוך הניתן לילדים בבתי הוריהם. ומאי נפקא מינה? כמובן, ההורים (אם תרצו: האזרחים) אשמים בכל: יש אוכלוסיות חלשות – יש הישגים מביישים בחינוך. יש הורים שאינם משכילים לטעת בצאצאיהם שורשי אהבת הציונות – יש פערים עצומים בינינו לבין שאר אומות העולם. לרווחתי הרבה, טען עוזי דיין שהמורות אינן אשמות. כשמורה רוצה כבר להשקיע ולהתמסר להוראה, היא חוטפת מכל סביבותיה, כלשונו. רוצה לומר: הילדים- הילדים הם האשמים הגדולים במצבם. הציבור מטומטם וגו`.

הצירוף "סדר עדיפויות" נבעט מפיו של יו"ר האחריות, עוזי דיין, פעמים מספר, הדהד בחלל כקלישאה נבובה מבלי שגרר אחריו תיאור של "ויתורים כואבים" שיינקטו למען השינוי המיוחל. כצפוי, לא למדני נאומו הנמרץ של הלה ולו דבר חדש אחד על אג`נדה חברתית, על חינוך שוויוני או על היחסים המצויינים בין ההון לשלטון. בעוד מדינת הרווחה מתפגרת, משרד החינוך מטעמה פושט את הרגל ומופרט לעשרות קרנות העושות בבתי- הספר כבשלהן, נדמה היה שארוחת צהריים חמה יש בה כדי לסבר את האוזן. כל עוד יהיה לנו חיל ים מצויין, ואנשים טובים שיתרמו לצלחות – דיינו. אולי אפילו יגאל אלון היה מרוצה.

שירה הנודע של נעמי שמר, בו מטיילת הדוברת בסיני ופוגשת, לא תאמינו, את  "ארץ ישראל הישנה והיפהפיה והנשכחת" ניקר במוחי משך כל אותו ערב וגם לאחריו. ההיקסמות של נעמי שמר מארץ ישראל הישנה והטובה, שאין בה חליים ואין בה עוולות, גזלים, דיכוי וחרפת רעב, מעוררת קנאה. היא (ישראל הישנה והנשכחת), בניגוד לא"י האחרת, "כמו הושיטה את ידה, כדי לתת ולא כדי לקחת". ישראל של נעמי שמר ושל יגאל אלון כולה נתינה, התיישבות ועבודה. עיירות הפיתוח ויושביהם המכוערים חפצים לקחת, ללכלך ולנגע במסכנות ובניוון את התום והפשטות באשר הם "ספרי  שירה קטנים על מדפים" או "דגים גדולים על גחלים". אח! איזה מאזן אימה, ועדיין לא הזכרנו את מחנות הפליטים…


מעט יותר מבוגרת ומפוכחת מהדוברת בשירה של נעמי שמר, בלטה בנוכחותה א"י היפהפיה במוזיאון תל-אביב. לכל אורכו של הערב הנעימה מקהלת "קולות ירדן" בשירי פלמ"ח נודעים, ואני, זרה וזועמת עד קצות שערותיי, מכירה את מילות השירים על בוריים, תהיתי האם נכונה תחושתי שהכלבים נובחים והשיירה עוברת? האם באמת שום דבר מהותי לא השתנה מאז החלו קולות השוליים להישמע? אני מודה ומתוודה: קצתי בישיבה הקפוצה כמיעוט בתוך קהל לא אוהד. עייפתי מקריאת הטקסים כולם מן השוליים, דרך הפוסט או באמצעות האנטי. אני חשה צורך בוער לפתח אלטרנטיבות של ממש. אני רוצה שהשיח שלי יהווה מוקד משיכה גם לבוגרות ה"מָקְסָם", בטרם יפותו להיאחז במקסם השווא של החברה הישראלית. על אף החיות והעוצמה שיש בפירוק ובחתירה מתמדת תחת, אני מתאווה לפעמים להיות רוב. לצערי, מיקומי על הרצף ההיסטורי מותיר לי אך את זכות התגובה, ובינתיים –אני חולמת לשכתב פלוגות מעשה חדשות. מסביב יהום הסער, מדוייק אז כמו היום, ראשונות תמיד אנחנו פועלות למען מהפיכה חברתית, אנו אנו הפלמ"ח.

יונית נעמן היא פעילה חברתית ופמיניסטית מזרחית

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. עזרא דלומי

    עש עכשיו ידעתי שבישראל יש תעשייני שלום: אנשים שנוסעים ממלון למלון באירופה כדי לדבר על שלום עד ששכחו שהמטרה היא שלום ולא התעסוקה שלהם. ניזכרתי בתעשייני השלום כשקראתי את הרשימה והגעתי למסקנה שיש כאן גם תעשיית מרירות. כי גם כשמישהו סוף סוף מישהו מכיר בחשיבותו של המפעל לקליטת עולי אתיופיה ומכיר בחשיבות החינוך, יש מי שיפרש זאת כ"דיכוי" במקום לראות את האור בקצה.
    דור הפלמ"ח כבר עוד מעט נעלם ואיננו והוא כבר לא ישמש תירוץ לכל עוולה. אז במקום לחבוט בשייריו, למה לא לחשוב "ואללה, הם לא סידרו את הפרס רק לעעצמם, אלא התחלקו בו עם מישהו 'משלנו'". אבל כשההתמרמרות הופכת למקצוע, אז גם כשיש כתם של אור ממהרים לעמעמם אותו עם משקפיים מפוייחים

  2. איריס

    עזרא, שלום!
    ממה שכותבת יונית נעמן עושה רושם שמחלקי הפרס דווקא סידרו לעצמם חלוקת פרס והם יכולים לישון בשקט ולהגיד לעצמם כמה נהדרים הם בכך שהם מעריכים את העבודה הנפלאה בקליטת העליה…קראת את מה שיונית כותבת?! אם היתה כאן כוונה להתייחס לילדים האתיופיים מעבר לילידים שהלבנים ברוב טובם משפיעים עליהם קצת מתרבותם הנעלה, אפשר היה להתייחס לצרכים האמיתיים שלהם כבני אדם ולא כ"מיועדים לקליטה במכונה המלבינה של ישראל". מה לסיפור שלהם ולשירי הפלמ"ח הללו? דור הפלמ"ח עוד נוכח במלוא עוזו וקובע את מה שקורה בישראל: הוא עדיין ה"קולט" והמנחשל. מתערבים שאם ישראל עוד תאפשר את זה אז עוד 30 שנה תוכל לקרוא את תיאור הטקס שבו היתה יונית נעמן מפי אחד הילדים שנכח בו והצליח למרות ה"קליטה" להשכיל? הוא יתאר את זה כחויה מכוננת וההמשך ידוע…

  3. עזרא דלומי

    בחייאת איריס, אי-אפשר לקחת שורה מאלתרמן שניכתבה בשנות הארבעים ולהקיש ממנה לימינו בלי ההקשר שלה דאז ואי אפשר לצפות מקשישים שלא יתרפקו על עברם, שהרי גם הם ניטחנו בסופו של דבר במטחנת הממלכתיות של בן גוריון והודרו לטובת נאמניו האישיים כולל הבכור שיטריתים והישראל שרעבים (ישעיהו) למיניהם. ואגב, חטאו של הצבר הפלמחניק בכך שהדיר כל מה שנחשב ללא ישראלי וזה קשור תחילה לגולת אירופה ורק אחר כך לגולת המגרב.
    אשר לשירים: שימי לב שבערוצי הרדיו שירי ארץ ישראל הפכו לנישה של שעתיים ביום ובכך תפסו את מקומה של מה שהיתה פעם נישה מזרחית. בלהט הכעס אתם לא שמתם לב לחילופי היוצרות. היום כמעט מכל לחן ישראלי מצטלצל המוטיב המזרחי שלא לדבר על כך שזמרים "מזרחיים" הם היום המיין סטרים בזמר הישראלי.
    יש הרבה דברים מקוממים בתרבות ה"אנו-אנו", אבל דחילקום, קצת פרופורציה

  4. ישראל נחום

    עזרא, נדמה לי שאתה ממהר להספיד את דור הפלמ"ח, ולהלל איזו רב תרבותיות שצר לי, אבל אני לא מצליח להתרשם
    ממנה.
    לא יעזור לך – כמה מוסיקה מזרחית שישמיעו ברדיו, עדיין בצמרת התקשורת, הכלכלה והאקדמיה עומדים היורשים של
    אותו דור. כל הטברנות והגינג'לים המזרחיים שבעולם לא יסתירו את המצב העגום שהוא תולדה של המעשים של אותו
    דור מפואר. פערים כלכליים מהגדולים במערב, פערי השכלה – ואין מה לעשות: יש חפיפה בין המוצא לבין המצב הסוציו-
    אקונומי. אז למה אתה מתעקש?

  5. עמבה בר זוהר

    מדהים. אף פעם לא חשבתי ככה על מילות השיר "מסביב למדורה".
    ויונית, בת כמה את אם מותר לשאול? בגילי המופלג (44) אני מכירה היטב את התחושות שתיארת
    מתי זה ייגמר כבר?

  6. עזרא דלומי

    א. אינני מהלל שום רב תרבותיות, כיוון שבעיני היא מפלט של מצוקה ואני נגד מצוקה. ההנחה שלי היא שבחברה פחות מקוטבת הרב תרבותיות תהיה מוצר נילווה (חשוב) ולא צורך אימננטי של אוכלוסיות מודרות.
    אני מכיר את הטיעונים על רחביה ורמת אביב ג' והאקדמיה. הם כמובן נכונים, אבל שוב – הפרופורציות. יש שמעון פרנס ויוני רועה ואביהו מדינה שלא היו קודם וכולם נמצאים היום בפריים טיים. ויקטור מדינה, שלמה נחמה ואלי כהן הם לא בדיוק ממוצא אשכנזי. גם לא מאיר שיטרית וסילבן שלום ושאול מופז. הבעיה היא שכשהחבר'ה האלה מגיעים לצמרת, הם מסגלים לעצמם את גינוניה במקום להשפיע עליה. כך שהמוצא הוא לא הקריטריון היחיד לצרה.
    אני חושב שהבעיה היא בעיקרה מעמדית. זו התשתית שעליה צומחים החוליים. כשיהיו פחות פערים, תהיה פחות סיבה לתרבות הנישות המוגזמת המתפתחת כאן.

  7. יונתן לרנר

    לפני מספר שנים ניהלתי קבוצת דיון מיוחדת שיזמו ישראל הראל ויאיר הירשפלד שנועדה, במקור, ליצור הידברות בין המתנחלים לאנשי אוסלו.
    מהר מאד הסתבר כי "אוסלו" הוא רק מרכיב אחד במרקם החיים במדינת ישראל והקבוצה החלה לעסוק ביכולת לשמור על מדינת ישראל כמסגרת אחת לאורך שנים.
    כמנחה הקבוצה יזמתי הצטרפות נציגה של "הקשת המזרחית". בכדי לא להכביר פרטים אומר שהנסיון נכשל משום שהנציגות סרבו להשתתף בשיח שהתפתח בקבוצה, באופן שהתפתח. במקום להאבק על שינוי בקבוצה, במקום להתמיד ולהשפיע על תוצאות התהליך, הן בחרו לעזוב.
    במובן זה הן דמו לכמה משתתפים אולטרה דתיים שבחרו לעזוב במקום להתמודד עם המגמות שהתפתחו.
    מבחינתי זה היה סימן מדאיג = אם לא מקבלים את חוקי המשחק שלנו, אז אנחנו בחוץ ומשם נוכל להמשיך ולהתלונן.
    אם לא יבוא שינוי בגישה הזו, לא יהיה שינוי כלל.

  8. DR. Bedrack

    תרבות נישות זה א ד י ר ! זה הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לנו, והוא יקרה, כחלק מתהליך הגלובליזציה (תאכלו את הלב, קומוניסטים , אבל אין לכם סיכוי להילחם בזה).

    בבואכם להאשים את "דור הפלמ"ח" שימו לב שאינכם חוטאים באותן טעויות של גזענות ודיעות קדומות נגדן אתם מתריעים. הרבה מבני אותו דור תרמו רבות , והיו אנשים טובים מאוד (הדרך לגיהנום וכו') . אין תרבות טובה יותר או פחות, תרבות היא ענין אישי. כל עוד שומרים על שיווין בין בני-אדם, ודואגים לנדיבות ולצדק ללא משוא-פנים, דברים צריכים , בגדול, להסתדר. ואין שום רע בלעזור לאנשים שהגיעו לארץ בלא כלום, להסתגל למציאות כאן, ולרכוש את הכלים שיעזרו להם להגיע למצב שיוכלו לכלכל את עצמם.
    בישראל של היום, דרך- אגב, אני כמעט ולא נתקל במקרי גזענות של יהודים כנגד יהודים, אך הדבר קיים , ויש להיאבק בו בכל מקום שרואים אותו.
    האפליה בין עניים לעשירים היא דבר אחר, שהיה מאז ומעולם, וכנראה ישאר עוד הרבה זמן. אנחנו יכולים רק לנסות לצמצם את הפער . (ע"י העלאת קו המינימום, מן הסתם).
    האם זה צודק להכריח אדם לעזור לאדם אחר? אני חושב שלא.

  9. אוליביה מועלם

    אין שום דיאלוג, ולא יכולה להתפתח בכלל אפילו תחילתה של הבנה בין אנשי הקשת לבין יצור כמו ישראל הראל וחבריו הנקלים. איזו מן דרישה תמוהה ומוזרה אתה דורש מר יונתן לרנר?? האם אינך מרגיש באבסורדיות של הצעתך.
    ישראל הראל וחבריו בני הבליעל גנבו מהמזרחים לדורותיהם סכום פנטסטי ממש, של 60 מיליארד דולר. אני חוזר ש י ש י ם מיליארד דולר. האם אתה יכול להעלות בדעתך שהתארגנות של מזרחים בשנת 74, עם מסעי קיסינג'ר באיזור, ומיד לאחר מלחמת יום הכיפורים, היתה מגיעה להישגים שהשיגו אנשי גוש אמונים. הישגים מנקודת מבטם של בני העוולה האלה כמובן. והרי אין גוף אשכנזי-גזעני יותר מהגוף הפשיסיטי בעליל הזה.
    המזרחים צריכים לנתק כל מגע איתם ולהוקיע אותם יומם ולילה. 60 מיליארד דולר היו פותרים לא רק את הגזענות הכלכלית-חברתית כלפי המזרחים אלא גם כלפי ערביי ישראל ואפילו ביתר שאת, ואתה יודע מה, אפילו את הבעיות של העולים מרוסיה.

  10. איריס

    שלום!
    אני מסכימה איתך לגמרי שגלות אירופה נדרסה גם תחת המכבש הציוני, ואפשר עדיין לראות איך זה מתבטא בגזענות השורה בישראל נגד חרדים. ההבדל המהותי בין הגישה לתרבות של גלות אירופה לבין זו של ארצות ערב, היא באופן ההתייחסות בזמן הבניה של התרבות ה"ישראלית": ישראלי, כפי שזה השתקף ועדיין משתקף למרבה הצער, באמצעי התקשורת ובתוכנית הלימודים ובטכס בו היתה יונית נעמן, הוא שירי פלמ"ח, ניגונים רוסיים, וכל מה שבא עם "ארץ ישראל הישנה והיפהפיה והנשכחת". כשברק ניצח בבחירות הכותרות הראשיות במעריב וידיעות היו "הישראליות ניצחה" ושאר כיתובים דומים. אין לי שום דבר נגד התרפקות נוסטלגית על שירי מדורה ואליפלט, אבל במסגרת הטכס המתואר, עם המסרים הנלווים מנאומו של עוזי דיין ו"התכנית האומנותית" עליה סיפרה יונית? אולי זה ההקשר שבו צריך לראות את מה שקרה שם ולא כקומציץ של החבר'ה עם קרטושקס ואקורדיאון.

  11. DR. Bedrack

    היום ה"ישראלי" הקלאסי, העממי, הוא מזרחי-ימני-שומר מסורת. טוב? רע? לא זה ולא זה. פשוט לא נכון. אני מכיר מזרחיים-שמאלנים-שומרי מסורת , אשכנזים-ימניים-חילונים, מזרחיים-ימניים-חילונים, וכו' וכו'. לפעמים צריך להתעלם משטויות כאלה, לשכוח את העבר, ולהתמקד בעתיד.

  12. יוסי לוס

    האם הפלסטינים צריכים לשכוח את הטיהור האתני של 48? המזרחים את הפיכתם לפרולטריון? אנשי כפר קאסם את הטבח שנעשה בהם?אביו של מוחמד דורה את ילדו?
    או שמא היהודים צריכים לשכוח את השואה? הקיבוצניקים ש"הם הקימו את המדינה"? הכלכלנים את מה שהם למדו בבתי הספר לכלכלה?
    או שמא כולם צריכים לשכוח הכל ולהתחיל הכל מההתחלה מקו שווה פחות או יותר.

  13. Dr. Bedrock

    אם תקרא יותר בזהירות, תגלה את המילה "לפעמים". שום דבר גורף הוא לא טוב ('כמעט' שום דבר :)).
    ולענייננו – לשכוח את השואה (לדוגמא) – לא. להאשים את הגרמנים של ימינו – גם כן לא. לשכוח את ה"נקבע" (ככה קוראים לגירוש של 48', לא?) – לא , לקוות לחזור לאותן אדמות , ולגרש את צאצאי וקרובי המגרשים – גם כן לא.
    או , אם תרצה, יש גבול לכמה שאפשר לטפול את האשמה על משגי העבר. כמו שאמר הנביא ברות'ה – "כאן ועכשיו, אנחנו חיים" . ("אנחנו חיים כאן ועכשיו" אם תרצה).
    (כאנרכיסט מתאים לי דווקא הקטע שכולם ישכחו הכול, ויתחילו ממצב שוה, אבל לא משנה).

  14. יוסי לוס

    אמרת שצריך לפעמים לשכוח את העבר.
    שאלתי, איזה עבר צריך לשכוח?
    וענית על השאלה, איזה עבר לא צריך לשכוח – העבר הכואב של האשכנזים והפלסטינים.
    אני שוב שואל: לשיטתך, איזה עבר צריך לשכוח?
    האם רק על המזרחים לשכוח את עברם?

  15. DR. Bedrack

    נתתי דוגמאות, בהנחה שתבין מהכלל אל הפרט.
    לשכוח את קשיי העלייה לארץ, את היחס המעליב של האשכנזים למזרחיים (אני לא חויתי אותו – צעיר מדי) , אי- אפשר, ולא יהיה נכון. להמשיך ולטפול את מצבם של מזרחיים היום על אפליה גזענית, לדרוש פיצויים, ולהפלות לרעה אשכנזים, זה לא נכון. ישנן בעיות בדרך הטיפול באוכלוסיות חלשות בארץ (ישנן הרבה בעיות במדינה הלא-יעילה הזו), אבל להמשיך ולהאשים את הטעויות שנעשו בעבר, במקום לתקן את ההוה? זו הדרך?

  16. יונתן לרנר

    הדברים האחרונים מחזקים את מה שניסיתי להבהיר כאן דרך הסיפור על הנכונות להשתתף בדיון על עיצובה של ישראל לעתיד. יש לי תחושה, שהביקורים באתר הזה מחזקים אותה לפעמים, שיותר נוח לדבר על העבר, להשתלח במי שלא מסכים איתך, לטעון שאין עם מי לדבר, מאשר לנסות ולבנות מערכת טובה יותר מתוך השתתפות פעילה במה שקורה בתוך המערכת.

  17. יוסי לוס

    שכחה סלקטיבית של העבר מתרחשת בהווה.
    זכרון סלקטיבי של העבר מתרחש תמיד כאן ועכשיו.
    הטקס שיונית נעמן תיארה התרחש בישראל העכשווית.
    שיוך הבתים הפרטיים עם הגינות רחבות הידיים ומניעת שיוך דירות הדיור הציבורי לדייריהן מתרחש מול עינינו ממש.
    הפערים בשכר בין ערבים, מזרחים ואשכנזים משוכפלים מדי יום ביומו, וכך גם הפערים בהשכלה בין ערבים, מזרחים ואשכנזים.
    אז מה אתם רוצים שנשכח?
    שכל הדברים הללו אינם חדשים כלל ועיקר אלא נמצאים איתנו מזה חמישים שנה?
    למה?
    כדי שתגידו שעוד מעט זה משתנה, ושאי אפשר לשנות את כל המציאות בבת אחת? הנה, עובדה, כבר יש פוליטיקאים ומצביאים מזרחים?

    מי שרוצה ויכול לשכוח את הכאב שלו ולסלוח, בלי פיצוי ובלי תיקון, שישכח. אני בספק אם שכחה היא התהליך שמתרחש שם ולא הדחקה מתוך כפייה.
    אבל לתבוע מאחרים לשכוח את הכאב שלהם. זוהי אדנות, חוצפה, חוסר רגישות וגסות לב. וגם כל אלה מתרחשים בהווה.