אי שוויון, פערים והכיבוש

אכן דברים חשובים. כדאי רק להזכיר שגוטוויין טוען אותם כבר כמה שנים. מאמר חשוב שהופיע ישר אחרי נצחונו של אהוד ברק, ומנתח את עקרותו של השמאל הישראלי ניתן לקרוא בכתב העת מקרוב מספר 2. ברק שהמשיך במהלכי ההפרטה והגדלת הפערים כמו קודמיו ויורשיו, הציג סדר יום כלכלי ימני יחד עם נכונות גדולה יחסית לויתורים מדיניים. מה שלמעשה ממשיך לאפין את רוב האגף היוני של המפה הפוליטית. ישנם יוצאי דופן בודדים, שאחד מהם הפסיד עתה את ראשות 'יחד' ליוסי בילין אחד מנציגיו המובהקים של הניאו ליברליזם בישראל, ובכך מסתמן הכיוון שמפלגה זו הולכת לקדם.

אם המזרחים והרוסים התומכים בימין הם "האשמים" בכיבוש, איך זה שאת הכיבוש מנהיגים דווקא אשכנזים טובים מבתים טובים? אבל יותר ברצינות.
להאשים את המזרחים והרוסים בכיבוש זה כמו להאשים את הנשים בכך שהן מרוויחות פחות כשהן יוצאות לעבודה. "הפיצוי" עליו מדבר גוטווין, להבנתי, מתייחס לתקופה עד לאינתיפאדה, כאשר תמיד היה מישהו שמרויח אפילו פחות מהמזרחים, וכאשר המדינה יכלה להרשות לעצמ לחלק קצבאות ליהודים. זה גם אפשר למדינה להציע למזרחים דיור מוזל בשטחים.
בקשר לתמיכה בשלום: אני דווקא לא ראיתי שמי שהכשיל את תהליך אוסלו היו המזרחים. אחד קראו לו פרס, האחר ביבי והיה גם יגאל עמיר שפעל בשם אידיאולוגיה של מזרחי ידוע בשם הרב קוק, אידיאולוגית ההתנחלות והכיבוש מבית גוש אמונים. אז זה בקצרה.

היינו שמחים לקרוא. אז למה תיאוריה וביקורת לא עולה לאינטרנט ונעשה קצת יותר פופולרי?

יהודה היקר, קודם כל דרישת שלום חמה וחג שמח.
יש משהו בתיאוריה של דני גוטווין, ובעצם בהיפוך הטענות שהוא מבצע. אבל נדמה לי שמה שמעיב על שלמותה, ואולי ביתר דיוק על תקפותו של הטיעון של גוטווין ,הוא הדבר הבא: בכל ההתנחלויות כולל ברצועת עזה יש בסה"כ עד היום כרבע מיליון בני-אדם. בערך כשמונים אחוז מהן מאוכלסות במתיישבים שלא באו לשם מסיבות אידיאולוגיות. כלומר אנחנו מדברים על כמאתיים אלף מתיישבים. במדינת ישראל יש כיום קצת יותר משישה מיליון בני-אדם.
מכאן, שדבריו של דני גוטווין על הקשר בין האוכלוסיות המוחלשות לבין הימין המתנחלי , חל על אוכלוסיה זעירה בלבד.
לכן צריך אולי לחפש את ההקשרים במקומות אחרים. כל זה כמובן אינו בא לומר חלילה שמפעל ההתנחלות פורח ומשגשג הודות לתמיכתם של המזרחים. בעניין הזה אני מסכים לכל מילה ומילה לדבריו הנכוחים של גל לוי.
אנא תשובתך.

בזמן ממשלת רבין הפערים החברתיים התרחבו בד בבד עם הצמיחה הכלכלית דאז. (המספרים המדוייקים פרחו מזכרוני אך ניתן לבדוק זאת). ישנה סברה לפיה הסכמי שלום בנוסח "המזרח התיכן החדש" יטיבו עם ערביי א"י ועם ההאשנזים בני המעמד הבינוני גבוה אך יזיקו למזרחים, שירדו עוד נמוך יותר בסולם הריבוד הישראלי. ההסבר לכך הוא שבמצב של שלום אזורי מפעלים ופרוייקטים כלכליים יעותקו לשטחים או למדינה ערבית כלשהי, שניתן למצוא בה כוח אדם זול יותר מאשר מזרחים חסרי השכלה והכשרה מקצועית. הערבים בישראל בשל שליטתם בשפה הערבית ישתבצו בנישה של מתווחים ודוברים כך שמעמדם ישתפר. יותר המזרחים לעומת זאת יוותרו גם ללא שכר המינימום הזעום ואם שברי רשת הביטחון הסוציאלית.

כמו הבחנות סוציולוגיות רבות כך גם ההבחנה בין מתנחלים "אידיאולוגיים" לבין מתנחלי "איכות חיים" אינה מבחינה בין מהותם של אנשים אלא בין האופנים השונים שבהם אנשים פועלים (וגם תופסים את עצמם, מציגים את עצמם ונתפסים על ידי הסביבה) בתלות בתנאי קיום מסוימים. אני מתכוון לכך שרק מעט מהמתנחלים היו נשארים מהסוג "האידיאולוגי" והיו נשארים בהתנחלויות אילו תנאי הקיום שם היו קשים יותר. למשל, אילו תנאי הקיום שלהם היו מתקרבים קצת לאלה של שכניהם הפלסטינים.
מרבית המתנחלים "האידיאולוגיים" היו מוכנים להתפנות אילו הם לא היו זוכים להטבות הפיננסיות המפליגות שהם זוכים להן, ואילו הם לא היו זוכים להגנה הצבאית בעוצמה שהם זוכים לה, ואילו הם היו יכולים בקלות יחסית להחליף את דירתם.
אינני חושב שההבחנה אינה בעלת חשיבות, אלא רק שהיא תוצאה, במידה רבה, של האווירה הפוליטית שבתוכה אנחנו חיים. ולכן, לא צריך לפחד יתר על המידה מהתשוקות המשיחיות של המתנחלים "האידיאולוגיים".

לחלק ניכר מן ההערות ישנה התייחסות בגירסה המלאה של המאמר שתופיע ב"תיאוריה וביקורת" תחת הכותרת "הערות על היסודות המעמדיים של הכיבוש". ואולם, כבר עתה ברצוני להבהיר שתי סוגיות:
א. המאמר אינו מטיל על המעמדות הנמוכים, בין אם אלו הרוסים או המזרחים, את "אשמת" התמשכות הכיבוש. מטרתי היא לבאר את התופעה של התמיכה לה זוכה הימין בקרב מעמדות אלו. בניגוד לגישה הרווחת בשמאל הרואה תמיכה זו כנובעת מלאומנות או זיקה לדת, ולכן "כבלתי רציונלית", שכן היא מנוגדות לאינטרסים של המעמדות הנמוכים, אני סבור, כי בתנאי משטר ההפרטה והגידול באי-השיוויון, הרי שהכיבוש ונגזרותיו – מדינת הרווחה החלופית שהוקמה בשטחים והייתרון שמקנה המתח הביטחוני לפועל היהודי המצוי בתחרות עם הפועל הפלסטיני בשוק העבודה – מאפשרים למעמדות הנמוכים לשמור על מיקומם היחסי בחברה. מנגד, השלום הניאו-ליברלי שמציע השמאל, משמע, זה התומך בהמשך פירוקה של מדינת הווחה והפרטת שירותיה, עתיד להוסיף ולדחוק אותם כלפי מטה. מכאן, שאם יש כאן שאלה של "אשמה" הרי שזוהי אשמת השמאל הישראלי שמתוך הענות לאינטרסים של מעמדות הביניים תמך בהאצה ובהעמקה של מהפכת ההפרטה, וכך איפשר "למנגנון הפיצוי" של הכיבוש להדק את הברית בין המעמדות הנמוכים והימין. עניינה של הבחנה זו אינו תיאורטי בלבד. מתבקשת ממנו מדיניות של "רווחה תמורת שטחים", בדומה לזו שאיפיינה את הדה-קולוניאליזם הבריטי, למשל, כמפתח לאסטרטגיה שתציע למעמדות הנמוכים, אך גם ל"מעמד הביניים הנשחק" שהפך לקורבנה של מהפכת ההפרטה, חלופה לתמיכה בימין. כך ניתן יהיה להתחיל לבנות את הכוח הפוליטי הדרוש לסיום הכיבוש.
ב. אני סבור, כי "מנגנון הפיצוי" של הכיבוש פועל לא רק על מי שעברו פיזית להתגורר בשטחים, אלא הסיכוי הגלום בו רלוונטי גם לשיקוליהם של מי שלא מימשו סיכוי זה בפועל. ממש כפי שתהיה זו טעות להניח שבש"ס תומכים רק מי שנהנים ישירות משירותי הרווחה שהיא מציעה, כך הוא הדבר ביחס מדינת הרווחה החלופית שהוקמה בשטחים. היא מהווה חלופה גם למי מתוך המעמדות הנמוכים – ועתה גם מקרב המעמד הנשחק – שנותרו ממערב לקו הירוק, אך יודעים שהחלופה לשדרג את מעמדם על ידי מעבר ל"ארץ ההתנחלויות" קיימת וכי הם יוכלו לממש אותה כאשר יחליטו לעשות כן. מכאן, שיש לבחון את השפעתו של "מנגנון הפיצוי" של הכיבוש לא רק על מי שעברו בפועל לשטחים, אלא גם על כל מי שהסיכוי הגלום במעבר למדינת הרווחה החלופית שהוקמה ב"ארץ ההתנחלויות" רלוונטי עבורם. משמע, עבור חלקים רחבים של המעמדות הנמוכים שהמדיניות הכלכלית דוחקת אותם אל מחוץ לחברה, ואשר המעבר להתנחלויות הוא שידרוג חברתי לא פחות מאשר כלכלי.