כאשר העבודה אוזלת

בספרה "קללת הכלכלה" הציגה ויויאן פורסטר הצרפתייה, כיצד מנוצל "אובדן העבודה" על ידי בעלי כוח כלכלי לביטול כל התחשבות חברתית, המעניק בסופו של עניין זכות קיום רק לאותו מיעוט מידלדל, הדרוש להפקת תועלת מההון.

יוהנו שטראסר הגרמני עוסק אף הוא בתחזית "קץ העבודה"⁽²⁾. אך הוא מאמין, כי העתיד יביא דווקא לקריסת הקפיטליזם, וייתכן שהוא יברא חברה חדשה, ואולי, בריאה יותר.

ב200- השנה האחרונות גדלנו על העבודה כערך – העבודה, כמבטיחה יציבות כלכלית בחברת הצריכה והמהווה מדד ישיר ל"הצלחה" בחיים. יוהנו שטראסר, שהוא פרופסור למדעי החברה באוניברסיטה החופשית של ברלין, מנסה להראות, כי הביטוי האישי יכול להיעשות ביצירה, בהתנדבות ובתרבות הפנאי, במידה לא פחותה.

ספרו אינו מבהיר בדיוק את המקור לחלוקת המשאבים לקיום, בחברה העתידית. אולם, הוא מסביר, כי חברה עשירה, שצרכיה נוצרים באמצעים כמעט אוטומטיים, אינה חייבת להיות בהכרח חברה עובדת.

בישראל מנסים להגשים את "תוכנית ויסקונסין", ודוברי המשרדים יוצאים בהולים להודיע, כי הצליחו לסדר עבודה, בהתאם לתנאי התכנית,. ל70-(!) הורים יחידים.

אולם, אובדן העבודה הוא מציאות, הקיימת בכל העולם המערבי. פוליטיקאים ישראלים מבטיחים, כי בעוד שנה נחזור לתעסוקה, לצמיחה ולרווחה. אולם, כבר לפני 40 שנה חזתה חנה ארנדט את קץ עידן העבודה.

את התהליכים המתרחשים היום חזו לפני 20-10 שנה כותבים מלומדים, שתיארו את המקצועות ההולכים ונעלמים, את הצרכים המתמעטים בשירותים – תחזיות באשר לצמצום ממדי העבודה, שכבר באו לביטוי בקיצור שבוע העבודה וביציבות בממדי האבטלה גם בארצות המפותחות.

בכלכלה הפוליטית של חוסר ביטחון קיים "אפקט הדומינו". מרכיבים, שחיזקו והשלימו אחד את השני, קוֹרסים. שכן, בהיעדר תעסוקה יציבה, נעלמת הפנסיה, קטנות ההכנסות מהמיסוי, ומוסדות הרווחה הם הראשונים להיפגע. יש הצופים, כי החברה תהיה בהמשך רוויה בפשע, כתופעה חברתית רחבה, שתחייב את המדינה להשקיע משאבי ענק בשמירה על הסדר הציבורי ובהקמת בתי סוהר.

איך מאזנים את התחזית, שלפיה די ב20- אחוז מהאוכלוסייה המסוגלת לעבוד, כדי לתפעל את גלגלי הכלכלה העולמית במאה הקרובה, עם הצורך לספק הכנסות לקיום לכולם ותחושה של ערך עצמי ?

רק עבדים עסקו בעבודה בעת העתיקה

בעת העתיקה, ביוון, וגם בימי הביניים הייתה העבודה נחלתם של העבדים, או של עמי הארצות. האזרחים עסקו בענייני הרוח. ערך העבודה קוּדם על ידי הדת הנוצרית, בעיקר, על ידי הפלג הפרוטסטנטי שבה, ועל ידי שכבת הבורגנות, שעלתה ופרחה במאה האחרונה. הזכות לעבודה נוסחה בהצהרת הזכויות האדם של האומות המאוחדות.

כיום, 130-120 מיליון מובטלים רשומים רשמית ברחבי העולם; וכ50- מיליון מהם מצויים במדינות המפותחות. אפשר היה להגביר את איכות החיים בעבודות יזומות של בניית מכוני טיהור, שיפור תשתיות, שיפור תברואת ערים, בניית שיכונים ופרוייקטים שיסייעו לאקולוגיה – דבר שהיה מניב אפשרויות שיווק חדשות. אבל בטווח הארוך, גם מפעלים אלה לא יספקו את הדרישה לעבודה. אפשר היה להעסיק עובדים בטיפול בקשישים ובילדים, בתעשיית בידור ובתיירות. אולם, המדינה לא יכולה לממן את כל אלה עם הלוך הרוחות של סרבנות המסים.

מסקנת הספר היא, כי חברת השירותים הפוסט-תעשייתית לא תצליח ליצור את כל מקומות העבודה, שנוצרו עם תחילת המהפכה התעשייתית והתקיימו גם בחברת השירותים, עד לבוא עידן המהפכה הטכנולוגית.

 שטראסר מציע, אפוא, להסתכל לדברים בפנים ולהכיר בעובדה, שאנו חיים בעידן של קץ העבודה.

משאלים בקרב הצעירים מוכיחים, כי אין הם רואים בעבודה מקור להגדרתם העצמית.

כאן, בישראל, אנו עדים לנהירה להודו, ואין ספק, כי הצעירים, הבוחרים לבלות שם חודשים ארוכים, חוזרים עם תובנות חדשות, שאולי מתאימות יותר לצרכים של העידן החדש.

קץ העבודה ומשמעותה החברתית

שטראסר אינו רואה את קץ העבודה כחורבן תרבותי. הוא רואה בעבודה רק אחד מהעיסוקים, שאינו נחות מהעיסוקים של שעות הפנאי. אין הוא רואה באבטלה משום מצב של בטלה. שכן, לדעתו, האדם הוא יצור עמלני מטבעו. להוותו תהיה עלייה של המגזר השלישי והרבה שירותים יתנו חברי הקהילה זה לזה. הוא רואה באפשרות של מעבר – הרחבה מחברת עבודה לחברת תפוקה, או לחברת פעילות.

אשר לשאלה, כיצד נתגמל את העובדים בתוך המשפחה, או את המתנדבים, משיב המחבר, כי אפשר לתגמל בזכויות פנסיה גם עבודות ללא שכר (אגב, תוכנית הפנסיה הראשונה צמחה באנגלייה בשיטה זו, כשהמדינה פשוט חילקה פנסיה לכל האזרחים). הפנאי שייווצר יגרום לכך, שרבים יבצעו בעצמם עבודות, שעד כה אנו נוהגים לשלם בעבורן (בתחום תחזוקת הבית, למשל).

שטראסר סבור, כי הסתפקות בפחות והפיכתנו לפרטים צרכניים פחות יאפשרו קיום גם במצב של מיעוט העבודה. הוא הופך את היוצרות וסבור, כי העבודה יכולה להיהפך ולהיות פעילות פנאי מספקת מאוד (כפי ששכנע תום סויאר את חבריו – לצבוע בעבורו את גדר דודתו, וכך מדגים גם מארק טוויין, כי עבודה קשה יכולה להיתפס גם כפרס, ובמקרה של תום סויאר, כמצרך בר ביקוש שמשלמים בעבורו).

שטראסר צופה את העלייה של הפעילות במסגרת המגזר השלישי, אשר תהיה חיונית ואפשרית עם קיצור שעות העבודה בשכר.

מערך העבודה לערכים אחרים

התחרותיות פגעה בשכר והביאה לצמצום זכויות העובדים בצורה, שהפכה את העבודה בשכר לבלתי מושכת. שטראסר רואה כאלטרנטיבה אפשרית, שאנשים ייצרו לעצמם יחידות עיסוק מגוונות, אשר בחלקן ייצרו את התגמול הכספי הנדרש, תוך החלפה תכופה של מקצועות ושל עיסוקים.

הדבר מצריך התנערות מהרגלים ישנים של תלותיות, סבילות ונטילת אחריות על החיים. הוא סבור, כי מדובר בתהליך הדרגתי, שבא לשנות הרגלים של מאות בשנים. בסך הכול, המחבר משדר אופטימיות. לדעתו, הכורח להרוויח את הקיום בעבודה בשכר, לפי חוקת עבודה חברתית, היה החבל, שכבל המוני בני אדם מאז ימי המהפכה התעשייתית למערכת של כלכלת השוק הקפטילסטית.

הוא אומר: "ככל שגדל מספר האנשים, שכבלי העבודה בשכר מעיקים עליהם פחות, או שהם ניתקים מהם כליל, וככל שגדל כוחה של הכלכלה הלא מוניטארית מחוץ לשוק ולמדינה לעצב את החיים, כך גם ייחלש, קרוב לוודאי, הכוח הכובל של הקפיטליזם".

מה יבוא במקומו – לא ברור למחבר, אבל הוא סבור, כי תהיה התנערות מהתחרותיות הגלובלית לטובת חזרה לקשר האנושי בין העבודה לפרט, המבצע אותה עם אופי יצירתי חופשי.

אי אפשר לסיים סקירה זו, בלי להתייחס גם לספרו של ג`ון וייט⁽³⁾. וייט, פילוסוף של החינוך, פרופסור בכיר באוניברסיטת לונדון, הלך צעד אחד קדימה: הוא מכין את הקוראים לקראת חינוך עתידני, שלדעתו, חייב לעבור שינוי מהותי.

הוא טוען, כי המהפכה הדרמטית, שמתחוללת במקומה של העבודה ובחשיבותה בחברה, מאפשרת בפעם הראשונה בתולדות הדמוקרטיות המערביות לחנך לערך העליון של הומניזם ושל הדמוקרטיה הליברלית, לפיתוח האוטונומיה האישיותית של הפרט ולמימושה.

החינוך יצטרך, לדעתו, לעבור שינוי רדיקלי. שכן, חינוך, המגויס לחִיברות לעבודה, שונה מיסודו מהחינוך, הרתום ליישום ערך האוטונומיה האישית. אמיתות היסוד של: "דת העבודה", "העבודה היא כל חיינו", ו"הבטלה היא אם כל חטאת" – מפנות מקום לחשיבה חדשה. חשיבה זו תהפוך את היוצרות בין ערך העבודה לבין ערך הפנאי.

הפניות הכותבת:

 (2) יוהנו שטראסר, "כאשר העבודה אוזלת לחברת העבודה", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 136 עמודים.

(3)         ג`ון וייט, "החינוך וקץ עידן העבודה", הוצאת מסדה, 318 עמודים

עו"ד יהודית קנולר היא עורכת כתב העת לענייני עבודה "נטו+"