סקירה של ספרו החדש של לורנס לסיג "Free Culture", Lessig פרופ` למשפטים באוניברסיטת סטנפורד, שייך לקבוצה אקדמאיים ואקטיביסטים המכונה "Copyleft" הנאבקת נגד הרחבה של זכויות יוצרים. לסיג טוען כי חיזוק מעמדן של זכויות יוצרים מצמצם את הספירה הציבורית וגורם לדלדולה של התרבות. לסיג גורס כי חלק גדול מיצירות התרבות הן תוצאה של פיתוח ועיבוד של יצירות קודמות. ההרחבה האבסורדית של זכויות יוצרים המתרחשת כיום על ידי תאגידים מצמצמת מאד את פיתוחה של תרבות עתידית. הוא מציע דרכים למצוא איזון בין מתן אפשרות לאמנים להתפרנס מיצירותיהם לבין מתן נגישות ליצירות. להדגמת האבסורד של השימוש בזכויות יוצרים, מבקר הספר אדם כהן מספר את הסיפור הבא:
For the silliness to which copyright battles frequently descend, it is hard to improve on Lessig`s story of the Marx brothers telling Warner Brothers, after it threatened to sue if they did a parody of "Casablanca," to watch out because the Marx brothers "were brothers long before you were."
לסיג מקיים את מה שהוא מטיף לו, אפשר להוריד את הספר כולו בחינם מן האתר שלו.
חוברת חדשה של המגזין הפילוסופי הפופולרי "Philosophy Now", בגרסת האינטרנט של המגזין מספר מאמרים העוסקים בנושא המרכזי של הגיליון "Virtue" (מידה טובה, סגולה טובה), כמו כן ניתוח פילוסופי של סרטו החדש של קלינט איסטווד "Mystic River" מדוע הסרט הוא טרגדיה במובן הטוב של המושג, ומה ההשלכות של תורת האבולוציה על האתיקה.
ויכוח מעניין בין רוג`ר סקרטון, פילוסוף שמרן אנגלי, לבין אנטג` וולמר, סגנית מפלגת הירוקים בבונדסטאג בגרמניה, האם הפילוסוף, שהחודש מלאו מאתיים שנה למותו, עמנואל קאנט, היה תומך במלחמה של ארצות הברית בעירק? סקרטון מנסה להוכיח כי מחזון ההשכלה, החירות והתבונה של קאנט נגזרת תמיכה במלחמה בעירק, ווולמר טוענת כי סקרטון טועה לחלוטין, קאנט, שהאמין שההצדקה למלחמה יכולה להיות רק מנימוקי הגנה עצמית, היה מתנגד למלחמה בעירק.
ומאמר ארוך על שחקן הכדורגל הטוב ביותר בעולם, "זיזו" – זינאדין זידאן, השחקן האלגנטי שהעלה את הכדורגל לדרגת אמנות, הכוריאוגרף היצירתי הזה מספר על הילדות והשורשים ברובע העוני במרסיי, על הקונפליקט בין הזהות האלג`יראית והצרפתית ועל ההימנעות מפוליטיקה.
מעולם לא שמעתי על לורנס לסיג, ועל קבוצת Copyleft (כינוי מרענן), אך שמחתי ללמוד על קיומם. הם מקדמים רעיון מהפכני חשוב מאין כמוהו – צמצום זכויות היוצרים למען הצלת התרבות. המרחב התרבותי הוא נכס ציבורי מובהק, כי יוצרי התרבות, צרכניה, והמתווכים ביניהם, כולם בניו של אותו ציבור. והנה, גם למרחב התרבותי חדר הזיהום ה"ליברלי", וחיסל כל סיכוי לחלוקת צודקת של המשאב הזה.
ברוני הכלכלה החדשה בטוחים שהטכנולוגיה והאמנות, כמו הרפואה והחקלאות, לא נועדו לרווחת האדם – הם אינם אלא מנגנוני התעשרות. קחו לדוגמה את תאגידי המוסיקה, שאינם מאמינים בחירויות הצרכן והאמן – כלכלה חופשית היא, לדעתם, החופש שלהם לחמוס …גם את הצרכן וגם את האמן. למעט כוכבי העל (תופעה פסולה נפרדת), רבים מהמוסיקאים מתקשים ליצור באופן חופשי מחמת קשיי פרנסה. התאגידים, הנלחמים בהעברה חופשית של מוסיקה באינטרנט, טוענים בצביעות שהם מגינים על זכויות היוצרים של האמנים. האמת המרה היא שהם מגינים על הכנסות הענק שלהם ושל מפיקים, פרסומאים, מפיצים, יח"צנים, וכיו"ב הפועלים בשירותם.
אכן, השאלה של זכויות יוצרים אינה פשוטה, והיא מטילה עלינו משימה מאתגרת – פיתוח מודל חדש לתיגמול יוצרים. למרבה הצער התאגידים אינם נענים לאתגר הזה, ממאנים להפרד מקרן השפע, ונלחמים על הסדר "הישן והטוב". הבה נאחל כולנו ללורנס לסיג ולקבוצת Copyleft הצלחה, לטובת התרבות ונגד הבצע.
תודה על הקישור לספר. הורדתי. קראתי את רובו. לצערי, פחזנית לא בדיוק קראה את הספר, כדי להבין, שהוא עוסק במאיון העליון של החברה הפוסט-תעשייתית האולטרה אורבאנית, של "מיטב בחורינו", ובצורה בה הם מנכסים לעצמם ולהונם האישי ידע ממנו אמורה להינות הקהילה כולה.
מאידך – מלחמה על זכויות יוצרים קיבוציות של ידע מסורתי ושל פולקלור נמצאת מזה עשור בחוד החנית של המאבק החברתי הטראנס-לאומי המוגזע נגד הליכי ההפרטה והגלובליזציה המתרחשים עם שלט רחוק מ Wall Street. קחו למשל קישור מ WIPO- World Intellectual Property Organization
http://www.wipo.int/arab/en/meetings/2002/muscat_forum_ip/doc/iptk_mct02_i4.doc
קישור זה משלים, למעשה, ואף נותן עומק הסטורי לא מולבן לטענותיו של הספר המרתק, אך הכתוב בחיפזון רב נטול רגישות תרבותית לכל מה שאינו לבן, מעמד בינוני-גבוה, זכר, אורבאני והיי טקי, של לסיג.
חג שמח לכולן/ם
סמדר.
אם יש למישהי/ו מדפסת מהירה וטובה, אשמח לתרום את עלויות הנייר וההדפסה של עותק. הורסת לי את העיניים, הקריאה בספר פי די אף מהמסך המצ'וקמק… תודה.