ד"ר טאוב שלום וברכה,
כשקראתי את מאמרך (אנחנו לא סלט פירות – גדי טאוב, ידיעות אחרונות, 5.4.2004) התעוררה בי תחושת אי-נחת חריפה. מקוממת במיוחד הייתה הפיסקה הבאה, שככל שאני משיג, נחשפות בה הנחות היסוד למהלך שאתה מבקש לעשות: "[…] יש משהו מקומם מוסרית בכל העסק הזה. מפני שהאותנטיות של המחאה היא אמריקנית, לא מזרחית ודוברי ההשקפה הזאת מייבאים לכאן משהו שלא בא משכונת המצוקה, אלא את הרב-תרבותיות שבאה מאוניברסיטאות אמריקאיות יוקרתיות. הם שייכים, בקיצור לאליטה חדשה שהביא לכאן תפישת עולם מפרידה ומפוררת, והקבוצות החלשות בחברה הישראלית הן הנפגעות הראשיות שלה.`
לו הייתי סבור שעשית שימוש במושג `אותנטיות` מתוך בורות, ניחא. רבים לא קראו מעולם את פאנון, סעיד, באבא או ספיבק. ואילו בליבי אין ספק שאתה ודאי בקיא בסוג הספרות הזו, שניתן לכנותה פוסטקולוניאלית, הלא כך?
השימוש במושג `אותנטי`, באופן שבו אתה עוסק בו, חושף את ערוותך הדמגוגית. זהו ניסיון פשטני, אנכרוניסטי, ללכוד את המזרחים ביחסים א-סימטריים של ידע/כוח. דהיינו, להציב אותם באופן שמשרת את מטרותיך האידיאולוגיות. הרי לדידך `מחאה מזרחית אותנטית` או `מזרחים אותנטיים משכונות המצוקה` לא יכולים להיות, מעצם `מהותם`, בוגרי מיטב האוניברסיטאות בעולם, המסוגלים לכונן מאבק על שיח וחברה. לא, לדידך ד"ר טאוב, הם צריכים `להבעיר צמיגים`. זה סוג הפעולה החברתית שלא מערערת את השיח ההגמוני שלך. חלילה שלא ינסו ליישם את `הרב-תרבותיות שבאה מאוניברסיטאות אמריקאיות`, זה עשוי להצליח.
אני סבור שדבריך לא נכתבו מתוך בורות כי אם מתוך זדון, בזעם משחית. ההתקוממות המוסרית שלך היא התקוממותו המוסרית של האדון הקולוניאלי, שעה שהוא נבוך: הילידים שוב אינם (ומעולם לא היו) ילידיים. דבריך, בהם אתה מבקש לשמר או לייצר סולידאריות חברתית נעדרים כנות. אתה אינך מבקש סולידאריות כי אם הגמוניה ציונית-אוקסידנטלית. אתה מבקש לשמר את יחסי הכוח המוטים. אתה, בפשטות, ריאקציונר.
ולכל מען דבעי: הבה נכונן סולידאריות חברתית של אמת. על יסוד תיקון עוולות לאומיים, אתניים, מגדריים ומעמדיים. גבולות החברה הישראלית שלך, ד"ר טאוב, חופפים את גבולותיה של הציונות הלאומנית: ללא פלסטינים, ללא מהגרי עבודה, ללא ניצולי שואה, עם נשים ומזרחים מודרים. אני מבקש להרחיב את גבולותיה של החברה ולכונן סולידאריות שיסודה דמוקרטיה רדיקלית. כזו שתיטיב עם המוחלשים ולא עם המחלישים.
שלמי תודות לד"ר גדי פרודובסקי ולדודי מחלב, שבמסגרת סמינר מחקרי שנתי `כור ההיתוך`, שניתן בעלמא מכללה עברית ביררנו סוגיות אלו לעומקן.
בברכת חג-חירות שמח, איתי אפשטיין.
איתי אפשטיין, בוגר "עלמא" מכללה עברית ומנחה תוכניות לימודים קהילתיות.
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
אני שואל בכנות.
האם עלה בדעתך שד"ר טאוב קרא את סעיד, באבא והחברה ולא הסכים איתם? או לחלופין, לא הסכים שהתיאורים שהם מספקים מתאימים למדינת ישראל? האם מי שלא מסכים אתכם הוא א-פריורית בור או בעל כוונות זדון?
אם אני מבין נכון, הטענה שמי שלא מסכים אתכם הוא בור (או עם זהות מדוכאת) או בעל כוונות זדון נובעת ישירות מתוך השקפת העולם שלכם. בעיניי זאת סיבה מספיק טובה לפסילתה, מההיבט הנורמטיבי.
אני חושב שאינך קורא נכון את טאוב. כמו שכתבתי באחת התגובות כאן, הוא מציע לבנות זהות שתתבסס על העתיד – המטרות המשותפות – ולא על העבר (מוצא, גזע, עוולות שנעשו, תרבות המוצא). אחרי הכל, האדם הוא יצור תכליתני. הזהות המשותפת לא צריכה לדכא קבוצות באוכלוסייה כמו שנעשה בעבר, אלא לשלבם בכינון הזהות הכללית. זהות היא דבר דינמי, ואני לא רואה שום סיבה לוגית שהיא תתבסס על נתוני הפתיחה של המשתתפים במשחק , יותר מאשר על היעדים שלהם.
מלה בסלע
כל הכבוד
ליומתן אורן , אנא אני מפציר בך. אינני יכול כבר לפתוח את אתר העוקץ מבלי לראות את שמך ואת תגובותיך. אין ענין שאינך מגיב עליו. יותר מזאת, אתה כל הזמן מנגח את הכותבים , ובהרבה פעמים נטפל לענינים לא מהותיים.ובכלל מדוע אתה מתייחס אלינו , אל כולנו , כל הכותבים והמתבטאים באתר כגוש מונוליטי… עשה טובה, דחילק גבי כבר שחוח מעומס דבריך. בברכת חברים…
.
כתב דברי טעם. לא ידעתי שצריך להסכים על כל דבר באתר הזה.
יש כאן כמה אנשים שה"מזרחיות" המזויפת שלהם הפכה לפאשיזם.
יש כאן כמה אנשים שרוצים לנהל את השיח עם אלה שלא מצויים בקשת, אלא רק בשפיץ של השפיץ של הקצה שלה.
בשבילי מזרחיות אמיתית, תכליתית, שעוותה על ידי הפונדמנטליזם האיסלאמי והפוליטי, היא סבלנות וסובלנות.
גדי טאוב כתב גם דברי טעם וגם דברים שאני מתנגדת להם. בחלק מהדברים הוא חזר על מה שכתב כאן בן-דרור ימיני לפני כמה שבועות. ההבדל העיקרי ביניהם הוא שימיני כתב מנקודת מבט מזרחית, עם ביקורת עצמית, וטאוב כותב מנקודת מבט חיצונית והגמונית. במסגרת סמינר שאני עושה אני מתכוונת לנתח את ההבדלים ביניהם ואשמח לפרסם את זה כאן בעתיד אם יאפשרו לי.
גם אני קראתי את סעיד ואת באבא ואת שוחט. האם זה אומר שצריך להגיד אמן? איזו מין ביקורת זו, שמפנה את הכותב למאמרים אחרים. זו התנשאות.
אני מחכה לביקורת שהבטיח לנו יוסי דהאן כדי שהוויכוח יהיה יותר מעניין.
אילנית
מה זה בדיוק מזרחיות תכליתית, ועוד על איזה הדרה את מדברת. אינני רואה כל הדרה אלא בקשה לענייניות.
מבלי להתייחס לויכוח עצמו בנוגע למאמרו של טאוב.
התגובה של "לאות אינסופית" נראית לי קצת… דורסנית.
איני רוצה להכביר מילים מעבר למה שכבר נכתב כאן, מלבד שתי עצות לאותו יגע:
העצה המעשית היא פשוט לדלג על תגובותיו של מר אורן, אשר מכבידות כ"כ על צגך. ניתן לעשות זאת בעזרת גלילת העכבר, למשל.
העצה הערכית היא להתייחס לביקורת כאל אמצעי מזכך של רעיונות ודעות, ולא כאל כלי ניגוח.
ולמר אורן הנכבד: אל תחשוש, כי מאחורי מסך הבערות אתה נמצא בחברת ידידים.
יש תחושה לא-נעימה למקרא חלק מהמאמרים והתגובות למאמרים שמתפרסמות כאן, כאילו כל מי שאינו חלק מהשיח של "הקשת הדמוקרטית המזרחית" הוא רשע, בור או למצער תינוק שנשבה. האמת היא שגדי טאוב אומר הרבה דברים נכונים (קורה לפעמים שאשכנזי אומר דברים נכונים). צריך לומר כמה דברים בבירור ובלשון שאינה משתמעת לשתי פנים:
עוולות היסטוריות בדרך-כלל אינן ניתנות לתיקון. איש אינו יכול להקים לתחייה את הילידים הטזמנים או להחזיר את אוסטרליה לאבוריג'ינים. איש אינו יכול להחיות את התרבות האצטקית (ואולי גם לא כדאי, כיוון שגם היא הייתה תרבות עריצה). איש אינו יכול להחזיר את יהדות פולין לגדולתה שמלפני מלחה"ע השנייה, ואיש אינו יכול להחזיר את הפלסטינים לעכו וליפו. כמאמר קוהלת (א' ט"ו): "מעוות לא יכול לתקון". כך גם המושג "יהודים-ערבים" שכה מרבים להשתמש בו בפורום הזה – מדובר במושג שעבר מהעולם, כשם שתרבות היידיש המפוארת כמעט עברה מן העולם. לטוב או לרע, זו עובדה. נכון לעכשיו אני, כמו יוצאי עירק ומרוקו, דוברים עברית ישראלית במדינת ישראל. זהו הנתון שאנחנו צריכים להתמודד איתו. זהו הנתון שגם הפלסטינים החיים בגליל ובמשולש והבדואים החיים בגליל ובנגב צריכים להתמודד איתו. ההתמודדות הזו חיונית, שכן התעלמות ממנה רק תוסיף עוולות ועיוותים לאלה שכבר לא יוכלו לתקון.
צודק גדי טאוב שאימוץ רעיון הרב-תרבותיות הוא בריחה מן ההתמודדות עם המציאות החברתית שנוצרה פה בארץ. זוהי התעלמות מסוכנת מכל המשותף לי, ליוצאי עירק ומרוקו, ולפלסטינים הישראלים, שנוצר כאן במהלך חמישים שנה, והעדפת העבר המת על-פניו. זהו מתכון בטוח לצרות ומצוקות בהווה ובעתיד.
הייתי שמח לקרוא את תגובת מחבר המאמר להם.
משהו על תרבות הויכוח כאן ניתן ללמוד מכך שמי שמבקר את יהונתן אורן איננו מזדהה בשמו
יהונתן היקר (ויתר החברים גם כן) שלום,
אנסה להשיב בקצרה לביקורת שאתה מעלה. אבל ראשית, ולמען הסר כל ספק, אינני כותב בשם 'אתם' מדומיין, אלא בשמי שלי. אני כולי תקווה שאתה אינך מבקש לגזול ממני את חירותי.
אכן, אני סבור שכתיבתו של טאוב מקפלת בתוכה אידיאל פוליטי מצמית. שום תפיסה מעוותת של פלורליזם לא תגרום לי לסגת מעמדה זו. ואם תבקש לגנות אותי על שלא קיבלתי את דבריו של טאוב בנועם אדיש, הרי שאשא את אות הארגמן בגאווה.
הקריאה האקסיסטנציאליסטית שלך את טאוב, המקפלת בתוכה את ההנחה שזהות יכולה להתעצב באופן טרנסצנדנטי, היא מלכודת הדבש שטמן לנו טאוב. זהות (או מדויק יותר, תודעת הזהות) היא אכן דינאמית ובת-כלאיים. אולם, היא מתעצבת בתוך יחסי כוח (מגדריים, אתניים, לאומיים וכו'). טאוב מבקש לבצר את מבנה הכוח, אני מבקש לערער אותו. מי שמבקש סולידאריות חברתית, ראוי שיאמץ בעת הזו אידיאל פוליטי המאתגר את הזהות המשותפת-הגמונית.
אכן, אני סבור שיש עניין של ממש לתחח את קריאת המציאות החברתית המקומית, בעזרת כלים שחושלו במאבקן של תנועות שחרור בעולם הרחב. הטעם המכריע לכך הוא שרק על-ידי 'ייבוא' אופני מחשבה זרים, ורק כך, ניתן לפרק את השיח הדכאני של הציונות ודובריה. אידיאולוגיה, ובתוכה האידיאולוגיה הציונית, ניתנת לקריאה ביקורתית רק בעזרת תובנות חיצוניות לה.
אני לא נשבע בשמו של באבא, אבל אני סבור שהעמדה המבקשת לבטל את החדרת השיחים הללו לזירה המקומית כ'התנשאות', היא עמדה לא-פורייה ונעדרת הגינות כלפי הכותב.
שבוע-טוב, איתי אפשטיין
מאמרו המעניין של טאוב בהחלט שווה ביקורת, אך את מה שקראתי כאן ממש-ממש לא אהבתי. רק לפני ימים אחדים קרא יוסי דהאן לחדול מתגובות "אד-הומינם" באתר, והנה מוגש לנו הפשקוויל של אפשטיין, שכל-כולו התקפה אישית נעלבת על טאוב. טאוב האיש אינו מעניין אותי כלל. יתכן שהוא אמנם דמגוג וריאקציונר כפי שנכתב עליו כאן, אבל "זדון וזעם משחית" ו"מטרות אידיאולוגיות" יכולתי לזהות דווקא אצל אפשטיין. די כבר.
ועוד הערת שוליים: גם אני לוקה ב"בורות" כמו "רבים שלא קראו מעולם את פאנון, סעיד, באבא או ספיבק" (הם אפילו לא ברשימת הקריאה שלי לעתיד). אני בסה"כ מבקרת באתר בתקוה להבין טוב יותר את סביבתי, והשיח הסטודנטיאלי המתפלפל והמתקשקש רק מכביד עלי.
אני מתנצלת על המחדל, אשמח אם כותב המאמר ינחה אותי אם טעיתי, אבל לא הצלחתי להבין את המהלך, לוגית, שעושה איתי אפשטיין בתגובתו למאמרו של טאוב. אפשטיין פותח במסקנה, שלמעשה היא נימוק המסביר את אי-הנוחות שהוא חש: "ככל שאני משיג, נחשפות בה (בפסקה במאמרו של טאוב) הנחות היסוד למהלך שאתה מבקש לעשות". ומהי הנחת היסוד של טאוב, לפי אפשטיין? כאן מביא אפשטיין ציטוט מדבריו של טאוב, מתוך כוונה לאשש דבריו, היינו את מסקנתו שלעיל: "יש משהו מקומם מוסרית… האותנטיות של המחאה היא אמריקנית, לא מזרחית ודוברי ההשקפה הזאת מייבאים לכאן משהו שלא בא משכונת המצוקה, אלא את הרב-תרבותיות שבאה מאוניברסיטאות אמריקאיות… בקיצור לאליטה חדשה שהביא לכאן תפישת עולם מפרידה ומפוררת, והקבוצות החלשות בחברה הישראלית הן הנפגעות הראשיות שלה.' לאחר מכן, מתוך בעודו מניח כי דבריו עד כה היו מהודקים, לוגית, פורש אפשטיין את מסקנותיו, על לפי אותה הנחת היסוד שהציג – כלומר זו שמצביעה, לדעתו, על הנחת היסוד של טאוב – וגורס לפי תומו: "לו הייתי סבור שעשית שימוש במושג 'אותנטיות' מתוך בורות, ניחא….. השימוש במושג 'אותנטי'… חושף את ערוותך הדמגוגית. זהו ניסיון פשטני, אנכרוניסטי, ללכוד את המזרחים ביחסים א-סימטריים של ידע/כוח… להציב אותם באופן שמשרת את מטרותיך האידיאולוגיות…. לדידך 'מחאה מזרחית אותנטית' או 'מזרחים אותנטיים משכונות המצוקה' לא יכולים להיות, מעצם 'מהותם', בוגרי מיטב האוניברסיטאות בעולם, … לדידך ד"ר טאוב, הם צריכים 'להבעיר צמיגים'. זה סוג הפעולה החברתית שלא מערערת את השיח ההגמוני שלך… אני סבור שדבריך לא נכתבו מתוך בורות כי אם מתוך זדון, בזעם משחית."
לאחר שתי קריאות קפדניות במאמר של טאוב, לא הצלחתי לצערי לאתר כיצד אפשטיין משיג, (ככל שהוא משיג לדבריו) מקיש ומסיק, שטאוב סבור או גורס או מצביע כי אותנטיות מזרחית אינה יכולה ללבוש צורה אקדמית, או כי טאוב מקשר בין הבערת צמיגים לבין מחאה כלשהי או מזרחית בפרט, או שהוא מציג מחאה כזאת (הבערת צמיגים) כאותנטית פחות או יותר ממחאה אקדמית של אליטה כלשהי. להערכתי אין שום דרך להגיע להיקש שכזה או מסקנה שכזאת מתוך דבריו של טאוב. כיצד אפשטיין הגיע למסקנה זאת? אשמח אם מישהו יסבר את אזני. להערכתי הצגת דברים זו היא הדבקה פרשנית, שאפשר לה להתקבל כנכונה או לא נכונה באותה מידה. בכל מקרה נדרש לכך פילטר מאוד מסוים, פרי מחשבתו של הפרשן. אם טאוב יכחיש את הפרשנות הזאת שאפשטיין סבור כי היא עולה מדבריו הרי לא יחשב כדובר שקר, מאחר שאין שום דרך להוכיח שאכן זהו המסר הנכון או הפרשנות הנכונה שמשתמעת ועולה מדבריו, במילים שכתב שחור על גבי לבן במאמרו, שהוא בפירוש מאוד מעניין.
חבל שהתגובה למאמרו של אפשטיין מעידה על חשדנות, שאין בה תום לב, אשר מציעה חוסר תום לב אצל כותב המאמר טאוב, כפרשנות. במקום לדון באמת ברעיונות שטאוב מציג. הרי עצם התגובה של אפשטיין היא הוכחה לדבריו של טאוב לתפישת עולם מפרידה ומפוררת.
תאמר לי, אתה מטיף לתורת הגזע? ממתי הייתה קיימת הזהות האמריקאית, האנגלית או ההולנדית? האם שם הזהות לא נקבעה באופן 'טבעי'? טרנסדנטי? ע"י קבוצות ושבטים שהצטרפו ..?מה אתה מבקש בדיוק? שאני אתייג עצמי כישראלי-מרוקאי? וילדי שאמם מקורה בפולין? מה עליהים? הם יזכו בשני מקפים? שטות והבל, התרבות הישראלית לא צריכה לייבוא ובטח לא מאמריקה !!!
כור ההיתוך הישראלי ייצר מימלא זהות ישראלית שאולי ההשפעה של הקבוצות האירופאיות דומיננטיות נכון להיום, אבל לזהות יש דינמיקה משל עצמה והיא תלך ותתעצב, תתפתח ותתייחד מעצמה ,ואם לעודד איזשהו דבר הייתי כבר בעד רעיונות מקוריים מבית של פלורליזם, אחווה וצדק!
תודה על תגובתך המעניינת והעניינית.
לא אתייחס כרגע לתוכן התגובה (לפני שייכנסו בי שוב). אני רק רוצה להבהיר שלא ביקשתי לגנות אותך על כך שלא קיבלת את דבריו של טאוב בנועם אדיש. אני משוכנע שההתקוממות הפנימית שאתה חש למקרא דבריו של ד"ר טאוב, כמו גם ההתקוממות שאני חש למקרא דבריך, מקורה ברצון המשותף של שנינו בחברה צודקת יותר, ובמחלוקת על אודות הטוב והנכון. במובן מסוים, ההתקוממות הזאת היא בעלת-ערך רב, באשר היא מצביעה על כך שאכפת לנו מדמות החברה שאנו חיים בה.
מסר לבעלי האתר:
אני לא יודע מה הייתה מטרתכם בהקמת האתר ובפתיחת האפשרות לתגובות הקוראים. אני הבנתי את ההצהרה למעלה כהזמנה לדיון ציבורי פתוח. אני יכול לומר בכנות שלמרות שאינני מסכים עם חלק נכבד מהרעיונות העולים באתר, כן השתכנעתי מרעיונות אחרים שעלו כאן (כמו מרכזיותה של האפליה שאני עיוור לה, או חלק מהביקורת הכלכלית).
בכל אופן, אם אתם לא מעונינים בדיון "פתוח לחלוטין" (למשל, לא לקבל ביקורות מסוג מסוים, או סף מסוים של התמצאות בשיח שלכם), זה כמובן הגיוני ומקובל. האתר שלכם, אחרי הכל. אם זה אכן כך, הייתי מציע להבהיר זאת במפורש. אם יש לכם התנגדות לתגובותיי באופן אישי, תוכלו להבהיר לי זאת באמצעות המייל.
בהתחלה הם סילקו את יונתן לרנר מהשיח, אז אמרתי, זה לא נורא. הוא לא "משלנו".
אחר כך הם סילקו מהשיח את פנינה מוצפי-הלר כי היא למדה באוניברסיטה יהודית, והיא התחצפה פעם לסמדר לביא. אז אמרתי, זה לא נורא. אנחנו לא חוצפנים. אנחנו למדנו בקולומביה ובברקלי.
אחר כך הם סילקו את בן-דרור ימיני, שאמר במפורש שהוא ציוני. אז אמרתי, זה לא נורא. הוא חלק מכוחות החושך. מגיע לו.
אחר כך הם סילקו מהשיח את יוסי יונה, כי הוא הזדהה עם הסכם ז'נבה של השמאל הציוני-אשכנזי-גזעני, אז אמרתי לא נורא. הוא סטה מהזרם שמחייב אותו לאמץ את זכות השיבה המלאה. מגיע לו.
אחר כך הם סילקו אותי, אבל לא היה אף אחד שיגן עליי, כי כולם כבר סולקו.
יש לי תרומה כלשהי לכך שהמאמר של טאוב עלה לאתר, אם כי אינני מוכן לקחת אחריות שזה עלה ליוסי בויתור על אחד הערבים הגדולים בתולדות גביע אירופה לאלופות בכדורגל.
כשניתקלתי במאמר לראשונה חשתי אי נוחות מההנמקה של טאוב, בעיקר בתקופה שבה לפי הבנתי עולים סימני שאלה גדולים לגבי מהותה של החברה האמריקנית ונכונות כל חלקיה לקבל את כללי המשחק. ועל אף חולשה זו של המאמר עדיין נשארת השאלה – מה יגרום לאזרחי מדינת ישראל להמשיך ולשמור על המסגרת ביחד?
הניסיון המועט שלי בהתמודדות עם השאלה הזו הביא תשובה מאד פשוטה – כי לרוב האזרחים האלטרנטיבה הזו טובה מאחרות – אם מסיבות של יכולת לבטא את המורשת שלהם, אם מסיבות הרצון לחיות במשטר דמוקרטי, אם מסיבות כלכליות (תל"ג גבוה יחסית) וכד'. גם אם לא ברור להם מה היא הדמות הנכונה של החיים ביחד, ברור להם שללא מהלך תיקון הם יגיעו למקומות רעים.
מבחינה זו קריאתו של טאוב ליצירת סיפור משותף נראית לי כדבר הנכון. זהו מהלך מורכב שלא יכול להתעלם מהרצונות של הרוב היהודי, שלא יכול להתעלם מהמיעוט הלא יהודי, שלא יכול להתעלם מאי השוויון בין הקבוצות השונות וכד'.
האם זה אפשרי? רק אם כל הקבוצות תהיינה מוכנות לוותר ולא לדבוק בעמדות המקוריות שלהם.
(במאמר מוסגר = אני חושש שגם בין המבקרים באתר הזה ישנם עדיין רבים שלא מבינים שנדרש וויתור.)
המוטו של ההמשך צריך להתייחס לוויתור הא-הדדי שכן האלטרנטיבות רעות יותר.
יש הוגה אחד, לא כל כך פוסט מודרני, קוראים לו האברמס, והוא מדבר על מרחב שיח חופשי, שרק בו יש אפשרות הוגנת לחפש את האינטרס הכללי. חיפוש כזה איננו ריאקציוני, ואיננו מנכר, ואיננו מדיר, ואיננו מתחייב א-פריורי לאיזושהי דוגמה. אז תשאירו את העוקץ פתוח, ואל תשתמשו בפועל, בו כל פעם שמישהו לא מתאים את עצמו לחלוטין לדוגמה שלכם (שאני חייב לומר שהיא די משעממת לפרקים).
תודה לאל שיש אנשים כאילנית.
מתוך ספרו החדש של סמי שטרית:
"נוצרה צורת יחסים זוגיים של סמביוזה בין מחוללי האפקטים הרדיקאליים לבין קוטפי הפירות הממפ"ים [משתפי פעולה עם הדיכוי האשכנזי, לפי הטרמינולוגיה של סמי] – ברגע שמחולל האפקטים הרדיקליים יורד מן הבמה הפוליטית, בין זוגו המתון מאבד מכוחו וממעמדו עד שנעלם"
עמ'. 312
ואני משאיר זאת לך להחליט מי ממ"פ ומי מחולל אפקטים רדיקליים ברשימת ה"קורבנות" שלך.
ראשית, אני מצטרף לשאר הכותבים בסלידתם מאנשים המנסים לדחוק רגלי כותבים לגיטימים באתר.
כמה דברים:
לגבי עוולות היסתוריות שקרו לפני המון שנים, א', חבל שהן קרו. ב', אם אפשר לתקן במשהו, אז יאללה לעבודה. ג', אם אפשר לעשות שהן לא יקרו יותר, אז שוב, יאללה לעבודה. ד', אם אפשר לתקן עוולה היסתוריות שנפגעיה עדיין נושמים, ובניהם עדיין סובלים מאותה עוולה, והם עדיין מיעוט לא מבוטל, אולי אולי רוב, או חצי (מזרחיים), זא זהו מבחינת פיקוח תרבות חברתית דוחה ביטחון ציוני.
חלק מהדוברים פה מדברים על עוולות היסתוריות ברמה של, " נו, היה, אז מה יש לעשות עכשיו", בעיקר שזה מדובר על השחורים באמריקה, או אינדינים בארה"ב, הם ממשיכים ואומרים, " נו, זה היה לפני המון זמן, אבל תראה מה יצא, הדמוקרטייה האמריקאית, כאילו כל מה שעסקו האינדינים זה קירקוף לבנים".
אבל גרוע מיכך שהם מקישים מזה למציאות הישראלית' ," מה לעשות, נכון גירשו פלסיטינים(רק עכשיו יש הודאה והיא חלקית) אבל אין מה לעשות, זה ניגמר, אי אפשר להחזיר את הגלגל האחורה, ויותר מיזה, אם לא עשינו את זה לא הייתה קמה הדמוקרטיי ה הישראלית", (הדבר נכון גם לגבי סיפור המזרחיים).
רק עברו חמישים שנה והם מרשים לעצמם לדבר על זה המושגים של "היו היה". שלא לדבר על פלסתינים בגליל שכל יום רואים את אדמתם מעובדת בידי קומץ ציוניים, הן מזרחים, לרוב אשכנזים.
היסתורית, כל סיגנון הדיבור הוא דיבור של כובשים שרוצים לצבוע את פשעיהם בצבעים יפים, או להמעיט מחומרת מעשיהם, ולשמור על הגמוניותם.
נראה לי שכל ההתנגדות כאן לרב תרבותיות, מקורה בגזענות, הילדים יקבלו הכרה בתרבותם והם יתחילו להשתולל ברחובות, שלא לדבר על חלוקת האדמות מחדש. חלק מאדמות הקיבוצים מחולקות לאנשי השכונות ולעיירות הפיתוח, נשמע סוראליסיטי, אה? ובאוזניים ציוניות אפילו פשע!!!
שאלה לכותב בשם דרור:
מה בדיוק משותף לך ולפלסיטינים תושבי ישראל?
מה בדיוק משותף לך ולתושב שכונות או עיירות פיתוח?
אולי מה שמסוכן הוא התעלמות מהרב תרבתיות הקיימת מסביבך וסביב חבריך.
יופי, את התחתנת עם אשכנזייה ומימשת את חזון הנביאים שיצרו את "צ'ארלי וחצי" ודומיו, ושלום על כל ישראל.
ועוד משהו, אולי העבר הרחוק שאתה מדבר עליו, הוא לא כל כך מת, אולי אפילו חי ובועט!!!
אולי התעלמות מזה שעדיין אנחנו טריז אירופאי\אמריקאי בלב המזח התיכון, מיזה שרוב השחורים במדינה מופלים תרבותית וכלכלית (פירוט אפשר לראות בעשרות מחקרים שנעשו בשנים האחרונות), זה הדבר המסוכן באמת.
במקום זה את מדברים על איזו אחדות דמיונית, אולי "חזרה לארץ ישראל הישנה והטובה".
לעניין כוונותיו המוחבאות של טאוב. "דובר בעל מבטא מזרחי עולה לדבר"(ציטוט על פי זכרוני) נראה שטאוב רדוף על ידי מזרחיים, עוד מימי המרד השפוף. ומזה בכלל מבטא מזרחי? ח' ו- ע"? הלא על כולנו לדבר ככה, לא?
לכותב סמי כנפו:
אתה תתייג עצמך איך שאתה רוצה, אך בבקשה אל תכפה מהמון אנשים שרוצים להגדיר את עצמם בעצמם.
יהודי-ערבי, יהודי-תימני-, ישראלי-ערבי, ועוד……
ומה רע ליבא דברים מארה"ב, מה רע בכלל ליבא דברים?(כמובן דברים טובים-עד עכשו יבאנו משם ומאירופה רק דברים רעים) אנחנו לא העם הכי חכם בעולם.
לכותב יונתן לרנר::
שוב השאלה נשאלת, מדוע רב תרבותיות היא בשבלכם מתכון לא דמוקרטי?
אתם שוב ושוב מציגים את הדוגמא של הבלקן, אתם שוכחים שעמים אלו דוכאו על ידי הסובייטים תרבותית וכלכלית וברגע שזה נגמר הכל התפוצץ. זה מה שאתם רוצים? אני בטוח שתגידו שאצלנו נעשה זאת בצורה אחרת, יותר רכה יותר שיוויונית, הרי זה מה שבדיוק עשו בבית ספר "קדמה", וזו רב תרבותיות, תרבויות שחיות אחת ליד השניייה בהרמוניות ואף יונקות אחת מהשניייה.
כולכם פה צריכים להכיר בעובדה הפשוטה שיש אנשים שונים הרוצים להישאר בשונותם ולא להיחשב על ידי כך פרימיטיבים, או שזה מתכון לאסון.
לגבי הרצונות של הרוב היהודי, הלא יהודי והשאר, (אגב הרוב הייהודי הוא לא בדיוק מיקשה אחת), מי יודע?
אני לא חושב שטאוב בדיוק מתייחס לרצונות של מישהו, שלא לדבר על רצונות של פלסיטינים, או של יהודים מיזרחיים.
עמדות מקוריות שצריך לוותר עליהם. כולנו מוותרים. השאלה היא מי קובע את מינון הויתור, מי מוותר יותר, מי מוותר פחות? מה גם שאיך שהחברה הישראלית נראית היום רק המיגזר האשכנזי צריך לוותר, ועל הרבה.
לכותב יוסי זיו:
רב תרבותיות היא שיח שלא מדירה רגליים של אף אחד, כולנ מחפשים פה את האינטרס הכללי.
שלום וחג שמח.