רשמים מסיור בבית סוריק

ביום ששי האחרון הלכתי ברגל בתוך קבוצה של ישראלים ובעיקר ישראליות (20 במספר) בדרכי עפר לביקור הזדהות בכפר בית-סוריק, שעל פי התכנון העכשווי עומד להפוך למכלאה אנושית, למובלעת מגודרת, לגטו (בחר את הניסוח המתאים לך).

הכפר ממוקם על פסגת הר במרחק של כשני קילומטר מכביש ירושלים ת"א. במרחק יריקה מהתנחלות הר אדר. בדרך לכפר לא ראינו כמעט איש. הלכנו והלכנו. שקט מוחלט שרר שם. המון ירוק. פרחי אביב. ממורדות ההרים התבוננו בנו טרסות ובהם נעוצים עצי זית ועצי תאנה שימיהם ספורים. האם אתם תצילו אותנו? מלמלו אלינו בשקט מתוך תקווה מיואשת כדי שלא לעורר בעצמם תקוות שווא, שהרי כידוע – כגודל התקווה גודל האכזבה. הטרסות עוררו בי את ההתפעלות הגדולה ביותר. הן מטופחות להפליא. ניכר בהן שידיים אנושיות רבות עמלו כדי לבנות אותן וכדי לשמר אותן במשך עשרות שנים (אולי מאות). אבן אחרי אבן נאספו אלפי אבנים בידיים אנושיות כדי להניחן זו על גבי זו עד שנבנה קיר יציב שיכול היה לאחוז בקרקע שבה ניטעו עצי פרי. בניגוד חריף לתשוקה לשלוט בטבע ולעצב אותו בהתאם לעקרונות של יעילות ו"פיתוח", בטרסות הללו ניכרה ההשתלבות של היצירה האנושית בטבע, מבלי להשחית אותו. אכן, ההתפעלות שלי היא רומנטית, שכן מי שעשה את עבודתו לא שאף לשמור על הטבע אלא להפיק את הפרנסה הכי גבוהה שהוא יכול ממה שיש לו. יחד עם זאת, ללא קשר לכוונות היוצר, גלומה ביצירה זו דיאלוג עם הטבע ולא יחסים של שליטה וניצול. דמיינתי משפחות יוצאות ליום עבודה על מורדות ההר. בעוד הבוגרים והחזקים נושאים את האבנים הגדולות, ילדים קטנים אוספים אבנים קטנות ותוחבים אותן בינות לגדולות, כדי לחזק את האחיזה ההדדית של האבנים.

הטרסות משרות תחושה כמעט אגדתית ומנותקת לא רק ממציאות הכיבוש הנוראי אלא אפילו ממציאות העיר הסואנת ששוכנת במרחק קילומטרים ספורים. כדי להוסיף על האווירה האגדתית שמענו לפתע חליל מנגן. על צלע ההר שמולנו ישב רועה עזים בצלו של עץ וחילל. החליל ליווה אותנו כברת דרך שבה אפשר היה די בקלות לשכוח מהיכן באנו ולאן אנחנו הולכים. להיכן יוליך אותו רועה את העיזים לאחר שתוקם הגדר?

למרגלות ההר שעליו נישאים בתי הכפר, מונחת בריכת מי השקיה שמתמלאת ממים שבוקעים מתוך האדמה. משם והלאה עלינו במעלה ההר כדי להגיע אל הכניסה לכפר.

הגדר, על פי תכנוני "מערכת הביטחון", אמורה להיבנות במרחק של 10-15 מטרים מהבתים החיצוניים ביותר. מדובר ב"לשון" של גדר שיוצאת כדי להקיף את פסגת ההר עליו בנויים בתי הכפר ושבה כמעט למקום שבו היא החלה. "לשון" שמותירה בצד הישראלי את מורדות ההר שמהווים את השטחים החקלאיים של תושבי הכפר. דמיינתי אותה שם בדיוק היכן שדרכו רגלינו, מפרידה בין החקלאים לבין אדמתם ועצי הפרי שהם מטפחים ומהם הם ניזונים מזה עשרות שנים. חשבתי לעצמי איזה בית יבקשו להרוס כי הוא יימצא על תוואי הגדר או שכאן יהיו "רחמניים" ויסתפקו רק בגזל האדמות החקלאיות כולן?

תושבי הכפר שלא ידעו מי אנחנו, הבינו במהירה שפנינו לשלום. בפתח הבתים עמדו נשים וילדות וברחובות התרוצצו ילדים וכולם חייכו אלינו בתשובה לחיוכים שלנו, ובירכו אותנו בתשובה לברכות שלנו. חלק מהילדים ניסו לפתוח בשיחה. רק אחד מאתנו ידע לדבר ערבית כדי יכולת לפתח שיחה. גברים בודדים התהלכו ברחוב. אישה כבת 50 שנשאה דגל פלסטין מגולגל צעדה במרץ במקביל אלינו באותו הכיוון אליו אנחנו הלכנו. היינו צריכים לחצות את הכפר עד צדו האחר כדי לגלות להיכן נעלמו כל גברי הכפר. הם ריכזו את כל התפילות שלהם לרצועה החומה שפצעה את שכבת העשב הירוק שברגיל מכסה הכל. נדמה היה שהרצועה נבחרה באקראי. במקרה מפעיל הדחפור החל לעבוד דווקא שם. אין לרצועה זו כל חשיבות שטמונה בה. באותה מידה הוא יכול היה להתחיל את העבודה בצדו השני של הכפר, היכן שנכנסנו. תהיתי על אקראיות זו שהפכה פיסת קרקע רגילה ככל פיסות הקרקע האחרות שמקיפות אותה ללב המצוקה של אלפי אנשים. דווקא בנקודה סתמית זו שכבר אינה סתמית כלל ועיקר, הם בחרו להתפלל לאל. האין אלה סימנים גלויים של הבנאליות של הרוע? האם מאוחר עדיין לעצור בנאליות זו? כיצד היא תעצור אם לא דרך האנשים הבנאליים, כמוני וכמוך שיתעוררו ויגידו: עד כאן! לא עוד בשמי!

בדיוק כשהגענו, הגברים סיימו את התפילה לאל שיציל אותם מרוע הגזירה. ככל הנראה, אין להם תקווה מוחשית יותר. כולם נטשו אותם. לאף אחד אין די כוח לעמוד מול הצבא הישראלי והגיבוי האמריקאי-בריטי. האם לעד יהיה הצבא הישראלי חזק כל כך ויוכל לעשות כרצונו? האם לעד הוא יזכה לגיבוי אמריקאי-בריטי? כיצד נשלם על העוול שאנחנו גורמים? האם כל העוצמים את עיניהם אל מול סבל הפלסטינים כי הוא קשה מנשוא עבורם נתנו את דעתם על כך? האם אפשרי הדבר שנגרום עוול קשה כל כך ולא נישא במחיר? האם עוצמתו של הצבא הישראלי לא הפכה זה מכבר לחרב פיפיות? האמנם אין ברירה אחרת?

הדחפור לא הספיק לאנוס את הקרקע באופן בלתי הפיך. אם יותירו את הקרקע כפי שהיא כעת ולא ימשיכו להתעמר בה, באביב הבא רשמי הדחפור יימחו כליל מעליה. יש עדיין תקווה. העבודה הופסקה באופן זמני בהוראת בג"ץ בעקבות עתירה נגד תוואי הגדר שהוגשה על ידי אנשים "בנאליים" ממבשרת ציון שהצהירו שהם לא מוכנים לראות גטו מוקם ליד ביתם. הלוואי וכל אדם היה מתקומם כמוהם. אין צורך ביותר מזה. אנשים יקרים. בעתירה הועלו, בין השאר טיעונים צבאיים גרידא. טיעונים שמפריכים את ההצהרות שמטרת בניית הגדר היא שיפור ביטחונם של אזרחי ישראל היהודים. טיעונים אלה בשילוב התבוננות בתוואי המתוכנן מובילים למסקנה שמטרתה של הגדר אינה רק גזילת הקרקע החקלאית של תושבי בית סוריק אלא גם הפיכת חייהם של תושבי הכפר לבלתי אפשריים עד שאלה יעזבו את בתיהם לצמיתות "מרצונם החופשי". תצהירים מטעם קצינים בכירים בדימוס קבעו שמערכת התרעה סמוכה כל כך לבתי מגורים תופעל מסיבות סתמיות לעתים קרובות מדי ותביא לאחר זמן קצר להתעלמות מההתרעות. כמו כן, נאמר שהשערים בגדר שייפתחו פעם אחת בבוקר ופעם אחת בערב כדי לאפשר לכאורה לחקלאים לעבד את אדמתם לא תוביל להקטנת החיכוך כמוצהר אלא להגדלתו. לאחר עשרות שנים בהם ישראל מנעה התפתחות כלכלית בשטחים הפלסטינים ויצרה את תלותו של כוח העבודה הפלסטיני במעסיקים ישראלים, כעת ייוותר בית סוריק וכפרים אחרים ללא אדמות חקלאיות. השערים בגדר הם לעג לרש. כמה זמן ייקח למתנחלים להשחית את עציהם של הפלסטינים או לגנוב את פרותיהם, כאשר אלה יהיו כלואים מאחורי חומה?

הגטו, המכלאה או המובלעת לא תהיה סגורה באופן הרמטי. ייוותר בה פתח לכיוון אחד. פתח אחד שדרכו יוכלו תושבי הכפר לעזוב אותו לצמיתות "מרצונם החופשי". לאן זה מוביל אותנו? האם האופציה של רצח עם ואולי רצח עם הדדי לא מתקרבת אלינו בלי שנשים לב? האם זו גדר ביטחון או גדר שנאה ופשע?

יוסי לוס דוקטורנט בחוג לאנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה וחבר "הקשת הדמוקרטית המזרחית".