אבטלה וצמיחה - מה אומרים הנתונים?

איציק ספורטא

אחת מאמיתות היסוד הכלכליות גורסת ששיעור הצמיחה ושיעור האבטלה קשורים בקשר הפוך. כאשר ישנה צמיחה אזי האבטלה יורדת. על פניו הטיעון נראה סביר, אבל כמו בכל דבר יש לבדוק אם ההיגיון הפנימי של הטיעון גם תואם למה שקורה במשק הישראלי. כדי לבדוק נושא זה ביצעתי כמה ניתוחים סטטיסטיים פשוטים שיוצגו כאן.

הניתוח נעשה על נתונים שנתיים בין השנים  1969-2003*. לאורך התקופה מגמת האבטלה נמצאת בעלייה רצופה, כל שנה מוסיפה כ-0.25% בממוצע לאחוז האבטלה. אם ניקח את 1985 כשנת מפנה במדיניות הכלכלית נגלה שממוצע האבטלה מ-1969 עד שנה זו היה 3.9% לעומת 8.5% בין השנים 1985-2003, תוספת של יותר מ-4.5%  בממוצע. גם הצמיחה הממוצעת שונה בין התקופות אם גם בשיעור נמוך יותר, בתקופה הראשונה היה אחוז הצמיחה 5.3% לשנה לעומת 4.1% בתקופה המאוחרת יותר. כאשר בוחנים את התקופה מ-1996 שבה נבחר נתניהו לראש ממשלה והביא את בשורת הכלכלה העוד יותר נכונה נמצא שאחוז האבטלה עלה מ-6.6% באותה שנה לכמעט 11% השנה. שנת 1985 נבחרה כאן כיון שבשנה זו יושמה תוכנית כלכלית שהצביעה בבירור שהמדיניות הכלכלית של ישראל נסמכת על התפיסה הקרויה נאו-ליברלית. במשך השנים התגברה האמונה בתפיסה זו ואפשר לומר שמאמצע שנות התשעים היא הפכה לאורתודוכסיה שאין עליה עוררין. בשלוש השנים האחרונות גישה זו השתלטה לחלוטין על הדיון הציבורי בנושא כלכלה ובכך העלימה לחלוטין כל אופוזיציה רעיונית אפשרית. למתנגדים נשאר רק לדבר על נושאים חברתיים שכידוע חשובים הרבה פחות מן הנושאים הכלכליים. מהצגה זו די ברור שישנו שינוי מהותי במדיניות הכלכלית ובדרך בה קובעי המדיניות מתייחסים לנושא האבטלה. כמו כן, עם כל הרושם שהם עושים גם הצמיחה לא מה שהייתה פעם.

כעת נעבור לקשר בין אבטלה לצמיחה, הקשר הישיר בין שני אלה הוא קלוש, גם אם לוקחים בחשבון את הצמיחה בשנה הקודמת למדידת האבטלה. זה נעשה כיון שהטענה היא שהצמיחה משפיעה על אבטלה לא באופן מידי אלא בפער זמן. אם לא לוקחים בחשבון את מגמת העלייה המתמשכת באבטלה אחוז צמיחה בשנה מסוימת מוריד את אחוז האבטלה בכ-0.25% בשנה שאחריה. זאת אומרת שכדי להוריד את האבטלה לחמישה אחוז צריכה להיות צמיחה של 24%. כידוע לפי תסריטים אופטימיים השנה תהיה צמיחה של 3.2% שתשפיע במידה מועטה על אחוז האבטלה. אבל כיון שהמדיניות הכלכלית אינה פועלת באופן אקטיבי בנושא האבטלה אלא משאירה אותה לגחמתו של השוק החופשי, וכיון שהמדיניות הכלכלית הובילה עד היום לעליה במגמת האבטלה יש לבדוק את הקשר האמור ביחס למגמה הרב שנתית. כאשר עושים זאת מתברר שאין קשר בין שיעור האבטלה לשיעור הצמיחה.

הווה אומר, שגם בתסריט האופטימי האבטלה תרד מ-10% רק בעוד יותר משנה, ועל פי הפסימי אפילו לא זה. מעבר לכך, גם אם האבטלה תרד לרמה של 5% בעוד שנים רבות צריכות שאלות נוספות להישאל לגבי איכות העבודה בה מועסקים האנשים. היום כ-30% מן המועסקים מקבלים שכר שהוא עד שכר מינימום שכר שאינו מאפשר חיים בכבוד. כך שמי שמתעניין/ת בגורלם של אנשים העובדים בשכר נמוך צריך/ה לקחת בחשבון שלדבר רק על אבטלה בלי התוכן של תנאי עבודה ושכר הוא מוטעה. אבל כאן רציתי להתייחס לאחת האמיתות שכביכול אינה ניתנת להפרכה, של הקשר הברור החד והחזק בין צמיחה לאבטלה וכמו שזה נראה הקשר הזה, גם אם קיים, הוא חלש ובעייתי.

*הניתוח נעשה על השנים 1969-2003 כיון שאלו מצויים בנתוני בנק ישראל.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. פחזנית

    הרשימה של איציק ספורטא הוסיפה לנו ארגומנט בוויכוח המתיש נגד משוכנעי-ביבי, אבל אליה וקוץ בה. אני מבקשת להביא לדיון את ההשערה הבאה: התפלמסות עם מצגת השוא של הצמיחה דווקא משרתת את הסדר הכלכלי הקיים!
    כאמור, זו השערה בלבד. הטענה ההגיונית (לכאורה) כאילו הגדלת העוגה תיטיב עם החלשים, מקובלת היום כאמת-מדעית אפילו על חלק מה"חברתיים". כך הגענו לזה שהמצליחים, היודעים שצמיחה תגדיל את הונם, נהנים ממבוכתם של האחרים, המאמינים לשוא שאריה שבֵע ישאיר יותר פירורים לתן רעב. הצלחתם ההסברתית של הניאו-ליברלים כה גדולה, עד שמובטלים רבים מאמינים שהם "שוכבים על הגדר" למען שאר החברה, ובקרוב ישובו לחיים רגילים.
    בחזרה להשערתי הנ"ל: אני תוהה אם איננו תורמים, בעצם השתתפותנו בויכוח, להבאת פולחן הצמיחה אל מרכז הזירה. אולי עדיפה אסטרטגיה של התקפה יזומה וישירה על הפולחן השקרי, במקום מדיניות ההתגוננות הנקוטה כיום. כלומר, נדמה לי שמוטב להסביר כיצד מביאה הצמיחה הקפיטליסטית חורבן אקולוגי וכלכלי על המוני אנשים ברחבי תבל, וכיצד היא תורמת לדילדול משאבי הטבע, לשיכלול "תרבות" הצריכה המבחילה, ולהפצת עוני וניצול. כל זאת מבלי לנטוש את האמת הפשוטה שכמעט נשכחה: חלוקה הוגנת של העושר תאפשר שגשוג לכולם, למשך שנים רבות (חרף הגידול הטבעי), אפילו ללא צמיחה !!!

  2. דרור

    אם נתעלם מהנתונים שמביאים "הכלכלנים הבכירים" נהפוך את הטיעונים שלנו לבלתי-רלוונטיים. כשמנסים לערער על אורתודוקסיה, חדשה או ותיקה, חייבים להתייחס לטיעונים שהיא משתמשת בהן, אחרת התגובה תהיה התעלמות, ותגובה כזו גרועה מנאצות.
    הבעיה שלי עם המושגים "צמיחה" ו"אבטלה" היא לא עצם השימוש בהם, אלא העובדה שאיש אינו יודע באמת את משמעותם (ומי שידע כנראה שכח). "צמיחה" עד כמה שהצלחתי להבין היא עליית התוצר הלאומי הגולמי (או התוצר המקומי הגולמי, שערכיהם בד"כ קרובים). התל"ג (או התמ"ג) הוא בסך הכול חיבור של סכומי הכסף שעברו "מיד ליד" בשנה אחת בין אזרחי/תושבי המדינה. כיוון שהמדינה גובה שיעור מס מסוים על כל עסקה (החל מנסיעה באוטובוס וכלה במכירת דירה) יש היגיון בשימוש בנתון הזה כמכשיר להערכת הכנסות המדינה ממסים. דא עקא שהקשר בין הנתון הזה למצבה הכלכלי של המדינה ושל אזרחיה/תושביה הוא קלוש בלבד. עליית התל"ג יכולה להעיד לכאורה שרעידת אדמה פקדה את הארץ והצורך לבנות מחדש את הבתים גרם ל"צמיחה" בסכומי הכסף שעברו מיד ליד.
    חישוב שיעור האבטלה, או התל"ג לנפש מעלה שאלה כבדה יותר – מיהו ישראלי? הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מפרסמת בימים אלה, ערב יום העצמאות ה-56, שמספר תושבי המדינה עומד על 7 מיליון בערך. תושב הוא מי שמחזיק בתעודת זהות כחולה (לאו דווקא בדרכון ישראלי!). העניין הוא שהמשק הישראלי נסמך גם על עבודתם של פועלים זרים ופלסטינים שאינם זכאים לת"ז כחולות. אותם אנשים הם חלק מהרקמה החברתית – הם עובדים, מייצרים, מתפרנסים ומקבלים שירותים במסגרת הקהילה הכלכלית הישראלית. אמור מעתה – כדי לחשב את התל"ג לנפש יש לחלק את התל"ג ב-10 מיליון ולא בשבעה מיליון. את האבטלה יש לחשב בצירוף כל הפלסטינים והזרים שנתונים למרות מדינת ישראל, כשירים לעבודה ואינם עובדים. במצב כזה, ספק אם המצב ייראה אופטימי כמו ששר האוצר מנסה להראות.

  3. איציק ספורטא

    ב-13 לאפריל צירפתי מאמר בנושא מדידת הצמיחה, שם אפשר לקרוא מה אומר מדד זה ומהם המדדים האלטרנטיביים. איני מסכים לכך שצריך לעזוב את השדה שעליו השתלטו באי הכח של האמת הכלכלית. ישנן שתי דרכים עקריות לבקר מישהו האחת בוחנת את אשר הוא אומר מתוך ההגיון הפנימי של הטיעון שלו. השניה, בוחנת גם את הנחות היסוד של הטיעון. אני חושב שיש לנקוט בשתי הגישות כאשר כל פעם מדגישים פן אחר של הטיעון. כאן הושם הדגש על הניבויים הנובעים מתוך התאוריה.

  4. דודי נתן

    יש קשר בין צמיחה לאבטלה והא הרבה יותר קשיח ממה שהראית, מה שהראית מזכיר את השאלה איך אפשר לטבוע בנהר שעומקו הממוצע הוא 1/2 מטר, אפשר כי יש מקומות שעומקו 3 מטר (חוץ מזה שאפשר גם לטבוע באמבטיה – אבל זה לא קשור..)
    אני לוקח על עצמי את האתגר להראות את הקשר הזה בניתוח יותר צפוף של השנים, אבל זה יקח לי כמה ימים (הנתונים במחשב במשרד ואני פנוי שם רק עוד שבוע וכו'..)
    אני מבקש אבל שלא ניפול לבור של הרדיקליות בעקרונית: כאילו שכל מילה שביבי יגיד אנחנו נצטרך להתנגד, אז מה – אם פתאום הוא יגיד שהוא בעד שלום (לא סילבן) אז אנחנו נסביר למה שלום זה רע?
    נגיד שהוא לא מתכוון, ושנראה אותו מביא שלום אמת, ושבטח השלום שלו הוא "שלום" בין אדון לעבד וכו'..
    גם בענין הזה, אין לי ספק שאם תהיה צמיחה ממשית סיכוי גדול שתהיה ירידה באבטלה (החריג הוא שנת 2000 שהצמיחה היתה רק של בועת ההיטק)

    אסור לשכוח את השנים 1992-1995 כשממשל רבין שינה את כיוון המדיניות, ולמרות שזו לא היתה מדיניות מושלמת (המשיכה ההפרטה, רמון כובש את ההסתדרות, פערים לא קטנו- אך בניגוד לאגדות עלייתם התמתנה ועוד) האבטלה ירדה בשלוש שנים מ11 אחוז ל6 אחוז כ ת ו צ א ה מ מ ד י נ י ו ת ה מ מ ש ל ה.
    זה אומר שני דברים:
    1. שיש למדיניות השפעה והתוצאות הנוראיות של היום הם לא כוח עליון/אינתיפאדה/משבר עולמי (אולי גם זה קצת..) אלא בעיקר: מדיניות מכוונת להגדלת פערים, אבלטלה ומיתון.
    2. שהמדיניות הטובה ביותר מאלו שבוצעו עד הום ב20 השנה האחרונות היתה של ממשלת רבין, וזה דבר שאצלי הוא מבחן ממשי בשאלה מי רוצה לשנות את החברה באמת: מי היה מוכן לחזור ל3 בנובמבר 1995?
    אני.