כחוקר תולדות הספורט, ובעיקר היבטיו הפוליטיים והחברתיים, הנני מתרשם, פעם-אחר-פעם, מן העוצמה האדירה של אפקט המעמד התחרותי, בעיקר בתחום מישחקי הכדור הפופולריים, כגון כדורגל וכדורסל, במגרש/בפרקט וביציעי האולם/המגרש, לפני-בזמן-ואחרי האירוע. מבלי להתהדר בנוצות טווס, אומר במלוא הצניעות (ואכן זו קיימת), כי תרומתי האישית, המהותית, לנושא המחקר הבינלאומי בדיסציפלינה ההיסטורית של הספורט, מקופלת בתמצית בשתי נקודות, שלובות זו בזו: הספורט איננו אלא סובלימציה (עידון), מעוצבת וייזומה מלאכותית, של יצרי ההישרדות הקמאיים (כמעט כל ענף ספורטיבי מקורו בענף לחימה) מזה, ושל חיפוש התלות האמונתית-פולחנית בגורם עליון מזה. נחבר את שתי הנקודות ונקבל סובלימציה ריטואלית.
הפעילות הגופנית עברה לא מעט טלטלות והתפתחויות מן העידן הפרה-היסטורי ועד ימינו אנו, אך אותם שני מרכיבים – שרדני ואמונתי/ריטואלי – נשארו איתנים בה ומובילים. המצרים והמסופוטמים הקדמונים החלו לארגן אותה, היוונים-ההלנים נסכו בה אלמנטים של תחרותיות ממוסדת, חינוכית ואסתטית, הרומאים שתלו בה יסודות של זירתיות אלימה (גלדיאטורים ונהיגת מרכבות) כחלק מהגימיק הקיסרי בדמות "לחם ושעשועים" של עיצוב קהל והעברת נקודת הכובד מהספורטאי ליציעי הצופים, אבירי ימי-הביניים חידדו שוב את האלמנט הלוחמני לצד עיצוב המאפיינים הג`נטלמניים (גוף ונפש), התפתחויות לאומיות ולאומניות באירופה צבעו את הפעילות בגוונים פוליטיים מיוחדים, המלחמה הקרה בין הגושים תרמה אף היא לעיצוב מאפיינים ספורטיביים וכיום עושה זאת הגלובליזציה. דור-דור ודורשיו, דור-דור ומאפייניו, אך המנגינה הכפולה (שרדנות וריטואליות) לעולם נשארת.
האלמנט ההישרדותי, החייתי, צמא-הדם, הלוחמני, הכובשני (בצעו לפניכם תרגיל מעניין: נסו לערוך השוואה בין תכונותיו של השרדן הקדמון ומאפייניו לבין אלו של הספורטאי המודרני. התמצאו הבדלים מהותיים?!) בולט במגרש המישחקים (הספורטאי מתכונן לתחרות ממש כמו לוחם לקרב, וסביבו מערכת מקצועית שכוללת מאמנים ומדריכים, טקטיקנים, פסיכולוגים, ציידי מידע ומודיעין ועוד, ממש כבמערכה צבאית). אלמנט זה בולט לא פחות ממנו בקהל הצופים ("מלחמה", שאגות שמחה, קללות וגידופים, אלימות בכלל, דרמה ומתח ומה לא) ובאינטראקציה בין שני הצדדים (שחקנים מלהיבי קהל בתנועות ידיים מזה, ותנועות מגונות כלפי יציע היריב מזה). באוירה זו מבצבצים כל מיני ריטואלים, שמקורם קמאי, כגון חיתוך רשת טבעת הסל (החישוק), ודווקא במספריים, ולבישתה על הצוואר, למגינת לבו הקרוע של יציע המפסידים (קירקוף מודרני?!). הוסיפו ל"שמחה" ול"חגיגה" את האלמנטים האמונתיים-הפולחניים, ובעיקר בתקופה מודרנית, חילונית, גלובליסטית, מנוכרת ומנכרת, כשהן השחקנים והן הקהל רוצים להיאחז באמונה כלשהי ההופכת לפולחן, והפולחן נותן ביטחון, מעין עוגן הצלחה מזה ("יש אלוהים", הצטלבויות, "נס", ה"טובים" מול ה"רעים" ועוד) ורשת ביטחון נוכח הפסד מזה ("איזה מזל גרוע", "נאכס" ועוד). לא שכחנו גם את תופעת אלילי ספורט, מועדוני המעריצים, אמונות תפלות של שחקנים וקהל ועוד. עברנו איפוא דרך ארוכה-ארוכה מני קדם ועד ימינו. אך האם השתנינו מקצה לקצה? מסופקני. נשארנו, לאחר קילוף הרבה גלדים ומסיכות, כמעט אותם שרדנים קדמונים הצמאים להיתלות בגורמי-על, באמונה אלילית. טוב או רע? זה אנחנו! התופעה בולטת, כאמור, בשדה הספורט, כזה שיש בו כדי לשחרר אגרסיות מזה ולהיתלות באמונות מזה.
ובהקשר למיפגן האחרון, ל"פיינל-פור", ראוי היה לשים לב מחד גיסא לתגובות המתלהמות-האגרסיביות-המתלעלעות-הכוחניות-האדוקות במובן הפולחני – הן בהיכל נוקיה והן ב"גני התערוכה" (פארק יהושע), כדי להיבהל מעצם הציפיה החשקנית של מגזרים רבים במדינה לאל-לאליל-לטוטם פולחני. תוסיפו לכך את הסממנים המעין-פולחניים של ספר תהילים שהוענק על-ידי שרת החינוך לפיני גרשון ושאר התבטאויות של המאמן ולא מעט מאוהדי הקבוצה בהקשר של "הכל כתוב למעלה".
ורבאק, אנו מדברים, בסך-הכל על קבוצה ממוסחרת, מכונת כדורסל, כמעט כמכונת השמדה ספורטיבית (איפה הישראלים?), המסומלת כנציגת המדינה, ושאליה נשואות כל עיני המאמינים. אנחנו מדברים רק על ספורט, אך מאחוריו מסתתרות כמה אמיתות מפחידות. דר` יחיעם שורק מלמד הסטוריה ב"סמינר הקיבוצים".
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
לגזור ולתלות על הקיר!
האתונאים היו הראשונים לארגן תחרויות ספורט שהדגיש את האוניברסליות מצד אחד של הערכיות האתונאית, או יותר נכון לומר האזרחות של הפוליס ומצד שני היא שילבה את הפולחן, קרי המנצחים היו חלק מאישור לחברה היוונית את
גדולת משפחת האלים.
והדיאליקטיקה ששילבה מצד אחד שיח דמוקרטי ואוניברסלי של ערכים ודת ומצד שני מדיניות חוץ אימפריאליסטית של כיבוש והתנחלויות (ביחד עם ספרטה שגם קידשה את הגוף ואת הספורט ומצד שני את המיליטריסטיות) הביאה
למצב ששני המעצמות סיימו את כוחותיהן במלחמת עולם הראשונה כפי שתיאר זאת באופן מדוייק ומרשים תוקיקידס.
סוקרטס לאחר שהורשע במשפט הראשון, קיבל את ההזדמנות לבחור את עונשו. ההכרעה הראשונית שנפלה על סך של כ – 30 קולות מתוך כ-500 שופטים יכלה בשקט לקבל למשל הצעה כמו גירוש. כלומר סוקרטס יכול היה לבקש
שיסלקו אותו ואת אשתו קסנטיפי ואת שלושת ילדיהם מאתונה אל מגרה או תסאליה או עוד מקומות בו שכנו
חבריו העשירים אבל במקום זאת סוקרטס נעמד מול קהל השופטים ובנאום מתגרה ועוקצני הוא ביקש
לקבל את המקום השמור למנצחים באולימפיאדות. חבריו של סוקרטס כעסו עליו ולאחר שיכנועים לא מעטים הוא הסכים לבקש לשלם קנס שהם נתנו הערבות אליו.
השופטים שלא יכלו לקבל את ההתגרות של סוקרטס במשפט השני קבעו ברוב גדול על עונש מוות.
התחלתי בקשר בין ספורט דת ומלחמה וסיימתי בקשר שבין אדם וייאוש וגאווה ומשפט מכור
ששוב מחזיר אותו למרדכי וענונו למשפט מכור אחר שהתרחש כאן…
הספורט נכון דומה לימים הפרהיסטוריים שלנו, וכי פוליטיקה לא?! אקדמיה?! כלכלה?! בקיצור החוט המקשר בינינו לבין אותה תקופה היסטורית יהיה שם תמיד ,לפעמים חבל לי שלא נשארנו קשורים לתקופה הקודמת לזו הפרהיסטורית.. שהריי אנחנו בסך הכל חיות מדברות ולא מלאכי שמיים..
מתיתיהו שמואלוף הנכבד
הדיאלקטיקה והדיסונאנס שקועות בזיקה לקיום המישחקים האולימפיים במתח בין האוניברסליזם מחד והפרטיקולריזם מאידך; בין התמודדות הספורטאי במיפגש תחרותי על ערכים מהותיים-ערכיים (שלדאבוננו לא התממשו אפילו בתקופתם) לבין השאיפה הטבעית לזכות בניצחון ולהיחשב לבחיר האלים. הספורטאי היה מין נגזרת של החינוך הגימנסיוני והאפביוני הערכיים מחד, אך מאידך ידע כי העיר השולחת אותו תדאג, במידה שינצח, לכל מחסורו. זו היתה רק חלקיות מהדואליזם שעמד בבסיסו של הספורט ההלני. המציאות היא שניצחה לבסוף.
ועל מה התדהמה? הלא מבחינה התפתחותית אין שום שוני בין האדם ה"מודרני" לבין האדם מלפני חמישים אלף שנה. ההבדלים היחידים הינם תרבותיים, וגם אלה שונים בין עם לעם, ולכל תרבות יש את המקורות שלה – גם לתרבות קידוש הגוף.
אגב, השרדן מן העבר לא היה הספורטאי גדול המימדים, עתיר השרירים ודל השומן ששייך לעולם ולתרבות קידוש הגוף, אלא הקטן והזריז עם מאגרי ויכולת אגירת שומן, שנתנו לו סיכויי שרידות טובים יותר.
לטעמי, הלא כל כך צנוע וללא כל תרומה אקדמית, אין כל אמת מפחידה מאחורי אהדה לקבוצה. עדיפה בעיניי הסובלימציה, והריטואל, על פני המלחמה. החיפוש אחר "אליל", מנהיג, טוטם וכו' הוא אופייני לחברה האנושית. מאחר ואנחנו יצורים חברתיים, אלא אם כן יוכיח משהו אחרת, אפשר רק לברך על כך שאהדה לקבוצה מאפשרת שחרור מלחצים, חידוד של תחושת הזהות, ו"התבהמות" בזמן ובמקום נתונים. כמובן שאחרי האקסטזה מומלץ לשתות כוס מים ולחזור לשיגרה (דבר שקורה)
כדאי להיזכר בפסוק-ומותר האדם מן הבהמה אין
ד"ר שורק מאוד נעים לי לראות אותך מדבר בשם ההיסטוריה.
אני מדבר בשם כמה ספרים שקראתי.
רציתי להראות שהדיאליקטיקה הערכית מלווה אותנו גם היום.
קל להתמקד באתונה אך ובדרך שהיא למשל נתנה פרסים כספיים למנצחים
אך זכור שבאותה התקופה (ע:פ פלוטארכוס הקדוש) הספרטנים היו עסוקים בשיח
של ערך הצניעות וניסו שלא להרגיל את החברה בפרסים אלא בהסתפקות במועט
כמו למשל כשהם היו אוכלים בציבור את המרק השחור (שחור זה תמיד מועט..) במקום לאכול
בבית ארוחות שחיתות. עם זאת ידוע לי האי צדק של הספרטנים כלפי המסנים וההילוטים עבדיהם.
האתונאים ניסיתי להראות בתוך כל השיח על דמוקרטיה, מהר מאוד שכחו את ערכי הדמוקרטיה
ורצחו (הרגו במשפט) את סוקרטס בגלל מעורבות תלמידיו בניהול כושל של אתונה.
בעצם הם ניסו להרוג את הרעיון אך הרגו את המורה. סוקרטס שבכל חייו ניסה למנוע את
הפוליטיקאים שרצים לשלוט ולא יודעים מה טוב ומה רע ? ולא יודעים מהיא חברה ?
נתקל בחייו באנשים הללו ששהו בקרבתו אבל לא למדו כלום, למשל כמו אלקיביאדס (ששלח את הצי
להתאבד בסציליה) או כארמידס (שהיה לרודן מאוחר יותר).
סוקרטס שידע את הקשר בין הספורט לבורגנות ולחוסר הבנתה הדמוקרטית
ביקש את עונשו לשהות בקרב המנצחים בתחרויות הספורט, כלומר ביקש לצאת מנצח.
אפשר לראות בבבקשתו מעין התגרות ואפשר לראות בה מעין זעקה שהפוליס היא עירומה
במשקל המלך הוא עירום.
גם היום ישראל שקועה בדימוי עצמי שמתנהלת פה דמוקרטיה והקשר בין הספורט לבורגנות
הוא הדוק, ניצחון מכבי תל אביב והפועל ירושלים נתנו לעם (בעיקר לגברים ולנשים שצפו בהם..) הרגשה
שהנה השבוע הדימוי העצמי הישראלי הוא של מנצח. אותה תרבות ישראלית של כיבוש וניצול ודיכוי תושביה החלשים
וחוסר השורשיות (שהרי ישראל רק שלושה דורות על האדמה הפלסטינית) יכלה לרגע להביט במסך
הטלווייזיה ולהרגיש באירופה האשכנזית, המערבית, המוצלחת והדמוקרטית .
אותה אשלייה של כוח וכסף שהנה ישראל חלק מהאיחוד הכי עדתי (חס וחלילה בלי תורכיה או דאגה לעולם השלישי)
עלתה על מסכי הטלוויזיה והמחישה יותר מכל כמה הדימוי העצמי הישראלי נמוך.
מתיתיהו ידידי
ראשית אני מקוה כי התבטאותך כלפי ההיסטוריוסופיות שלי לא היתה צינית. אני משתדל בדרך-כלל להצניע ראש, אך הפעם אצבע את נוצות הטווס שלי בפיגמנטים ראויים: פירסמתי כמה ספרים בנוגע לתולדות הספורט, וכן לא מעט מאמרים מדעיים, השתתפתי בכנסים אקדמיים בנידון בארץ ואף בחו"ל (הקרוב יהיה באתונה – בסמינר האולימפי הבינלאומי).
ראוי לצטט מקורות רלוונטיים, כרוניים ואמינים, וממש לא את פלוטארכוס ("אנשי יוון"). היצמד להירודוטוס, תוקידידס, כרוניקוני המישחקים האולימפיים, ואפילו הומירוס נחשב כמקור מעין-ראשוני.
יש בכל מקרה להיזהר מהשלכות-פרוייקציות היסטוריות, שהרי כל תקופה מתאפיינת ומסתמנת בסממניה היא, אם כי השינוים שפקדו את האדם, מאז ימי המערות ואף הקופיות, היו מעטים.
אחד המיתוסים היותר מעוקמים הינו מיתוס הדמוקרטיה ביוון. בכל יוון (מושג אגב שאין לו משמעות בשל המבנה הפוליסאי של חצי האי הבלקני והפלופונסי), ולכל מישכה אנו עדים אך ורק למספר ערי פוליס מאוד מצומצם שמשטרן היה דמוקרטי. שנית – המשטר באותן ערים החזיק מעמד פרק זמן קצר. שלישית – הדמוקרטיה נגעה אך ורק למעמד הגניאולוגי והסוציו-כלכלי הגבוה (באתונה, למשל, רק כחמישית נהנו מן הזכויות הדמוקרטיות). רביעית – הדמוקרטיה אף היא נמדדת בכלים ארכאיים.
קודם כל, מאמר מבריק לטעמי נהנתי מאוד.
בנוסף אני שמתי לב, דווקא למוטיב חוזר של מלחמת מעטים ברבים, כולם שונאים אותנו וכ"ו אשר מלווים כמעט כל נרטיב ישראלי (והרי הם רצו לקחת את הפיינל-פור מאיתנו! אך לבסוף אנשי מכבי ת"א הצליחו להשליט את הרוח הישראלית על אנשי היול"ב, לא ניתן לטרור לנצח), לאורך השידור ניגן באוזני המתח הנ"ל בין קיפוחינו וניכורינו, לבין גאווה חיתית אצל השדרנים והמרואנים.