דמוקרטיה נצלבת - על הון, שלטון ותקשורת

אתמול התקיים כנס שעסק ב"בעלות צולבת בתקשורת הישראלית", בכנס שנערך מטעם חטיבת זכויות האדם של המכללה האקדמית למשפטים ברמת גן, השתתפו פרופ` ירון אזרחי, עו"ד דוידה לחמן-מסר -המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, אורי שנער – נשיא חברת "קשת" ואנוכי.

המונח "בעלויות צולבות" מתאר מצב שבו גוף יחיד או בעל אינטרס עיסקי, מחזיק במספר גופים הפועלים בתחום עסקי אחד או בתחומים קרובים. לדוגמה בתחום התקשורת העובדה של"ידיעות אחרונות" יש מניות גם בזכיין ערוץ 2 – "רשת" היא דוגמה לבעלות צולבת. ישראל היא כנראה הדמוקרטיה שבה ריכוז הבעלויות הצולבות הוא הגבוה ביותר בעולם המערבי.

מפת הבעלויות הצולבות הישראלית דומה לתמנון המשנה את צורתו ללא הרף. לכן קשה כל כך לזהות את בעלי האינטרסים השונים המעורבים במפת התקשורת. שירות גדול עשה לקהל שנכח בכנס, מארגן הכנס עורך הדין אלעד מן. במצגת מעניינת חשף מן את מפת הבעלויות הצולבות בתקשורת הישראלית כיום.

בעלויות צולבות בתקשורת מנוגדות לעקרונות דמוקרטיים בסיסיים הן מצמצמות את חופש הביטוי, הן מגבילות את הביקורת על השלטון ופוגעות בעקרון השוויון הפוליטי. צריך להזכיר שבעליהם של אמצעי תקשורת בישראל הם גם בעליהם של עסקים רבים אחרים אותם הם מקדמים באמצעות שליטתם בתקשורת. קחו למשל את אליעזר פישמן שהוא בעל אחזקות ב"ידיעות אחרונות", וב"גלובס", לפישמן עסקים נרחבים נוספים שאינם קשורים לענף התקשורת. כך גם משפחת נמרודי, בעלת מניות ב"מעריב" ובזכיין הטלוויזיה "טלעד" , למשפחות נמרודי גם עסקים נוספים כגון חברת "הכשרת היישוב". כמובן שאין סיבה לחשוב שאנשים אלה יימנעו מלקדם את עסקיהם השונים באמצעות כלי התקשורת.

ריכוז הבעלויות בתקשורת גם מעניק עוצמה פוליטית לבעלים. עוצמה שהם יכולים להפעיל כלפי פוליטיקאים ואחרים.

קחו לדוגמה את המקרה של הצעת החוק של חברת הכנסת תמר גוז`נסקי וחבר הכנסת יובל שטייניץ, הצעה שביקשה למנוע מצב של מונופולים וריכוזיות בתקשורת הישראלית. "ידיעות אחרונות" שאמור היה להפגע מהצעה זו התנגד לה. צריך לזכור ש"ידיעות אחרונות" הוכרז כמונופול על ידי הממונה על ההגבלים העסקיים, ושקשה למצוא בעולם הדמוקרטי דוגמה לשליטה בלעדית כל כך של עיתון אחד על שוק העיתונות. 

על פי העדויות של מגישי ההצעה חברי הכנסת שתמכו בהצעה חששו לעשות זאת בגלוי שמא הם יהיו חשופים לפעולת תגמול של העיתון שתחסל את הקריירה הפוליטית שלהם. צריך להזכיר שכמובן הדיונים על ההצעה כמעט ולא זכו לסיקור בעיתון של המדינה ושלוחותיו.

כלי תקשורת גם יכולים לקדם קריירה של פוליטיקאי, בתקופת הענקת הזכיונות לערוץ 2 השר האהוד ביותר על התקשורת היה שר המשטרה רוני מילוא. על פי דיווחי העיתונות  מעולם לא היתה המשטרה הישראלית יעילה יותר, מה שסייע לסיקור החיובי היתה העובדה שהשר מילוא היה השר הממונה על הרשות השנייה באותה תקופה.

כלי תקשורת גם יכולים להתגייס להגן על פוליטיקאים שהם מעוניינים באותה עת בטובתם. העיתונאי מירון רפפורט פוטר כיוון שנתן את הכותרת "שרון לא דובר אמת" למאמרו של מרדכי גילת, בכך הפר הוראה של העורך משה ורדי לטפל בשרון בכפפות רכות.

היחסים בין הון ושלטון יכולים להיות גם הרבה יותר אינטימיים למשל כאשר איל ההון פישמן מעניק הלוואה לראש הממשלה אריאל שרון למימון החווה, מחווה זו ודאי לא תזיק לקידום עסקיו של אליעזר בעתיד.

אחד המיתוסים אודות בעלויות צולבות הוא זה הטוען כי ההגנה בפני בעלויות צולבות הם העיתונאים. הפרופסיונליות והאתיקה המקצועית הם מחסום בלתי חדיר בפני התערבות והכנסת  שיקולים זרים בעבודת העיתונאי.

עם ריכוז הבעלויות בתקשורת מעמד העיתונאים הלך והתדרדר, צמצום מספר הבעלויות בכלי התקשורת צמצם את מספר מקומות העבודה בהם יכולים לעבוד עיתונאיות ועיתונאים. כיום העיתונאים מחולקים לשתי קבוצות: קבוצה קטנה של כוכבים, "טאלנטים" בעגה המקצועית, המשתכרים שכר גבוה והשאר, הרוב הגדול – פרולטריון מפוחד נטול זכויות החושש לעורו. שמפנימים היטב את כללי הצנזורה הפנימית הקובעים המבחינים בין סיפורים עיתונאיים אסורים ומותרים.

חלק מקבוצת הכוכבים הם בגדר "עיתונאים צלובים"- אחוזים בצבת ניגוד העניינים. קחו למשל את ניסים משעל, אמנון לוי, חיים הכט, גדי סוקניק ויעקב אילון. כולם עיתונאים שהפכו שותפים בחברות הפקה וזכייני טלוויזיה. קבוצת אנשי התקשורת הזו היא קבוצת אנשי עסקים המגלמת תפקידיםם של עיתונאים. הדוגמה המובהקת ביותר אולי של ערבוב מושחת של נורמות עיתונאית, עסקיות ופוליטיות גלומה בקונגלומראט המכונה "יאיר לפיד" – בעל טור בעיתון של המדינה, מנחה תכנית טלוויזיה, מפרסם של בנק, מיוזמי הקמת מפלגת "שינוי" ומדווח עליה ביום הבחירות עבור ערוץ 2.

מיתוס נוסף הוא זה הטוען שהאינטרנט הופך את תופעת הבעלויות הצולבות לאנכרוניסטית, האינטרנט הארנכיסטי, הפתוח והדמוקרטי ישבור את שליטת בעלי ההון. אולם כל מי שמשוטט באינטרנט יודע כי האינטרנט נשלט יותר ויותר על ידי בעלי ההון. קחו למשל אתרים מרכזיים כמו Y-net הנשלט על ידי ידיעות אחרונות, או וואלה הנשלט בין היתר על ידי "הארץ" או אתר "מעריב" אתרי התוכן המרכזיים ברשת הישראלית, גם כאן להון יש תפקיד מכריע בנגישות לחופש הביטוי.  תופעה דומה מתרחשת גם במקומות אחרים. כדאי אולי להזכיר שביל גייטס משקיע מידי שנה 400 מיליון דולר באתרי תוכן ואיל התקשורת רופרט מורדוק כבר הודיע שהוא לא מתכוון להשאר בשולי הפס הרחב, כך גם תאגידי תקשורת אחרים המתמזגים עם חברות טלפון, חברות כבלים וחברות תוכן על מנת להגביר את השליטה שלהם. (תופעה המכונה "אחזקות אנכיות").

מבקר התקשורת האמריקאי ליבינג טען שחופש התקשורת שייך בעיקר לבעליה, מבחינה זו יש מעט מאד תקשורת חופשית בישראל.

הדברים האלה ראשוניים וחלקיים, יש תופעות אחרות שמן הראוי לדבר עליהם בהקשר הזה כגון הריכוזיות בתקשורת הגלובלית שאת תכניה אנחנו צורכים יותר ויותר, או מה קורה בדמוקרטיות אחרות וכן מה פגום בחלק מההצעות לפתרון, כגון אלו המוצגות בספרם של ירון אזרחי, זוהר גושן ושמואל לשם "בעלות צולבת – שליטה ותחרות בשוק התקשורת הישראלי", על זה בפעם אחרת.