• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

מכתב בעניין לב גרינברג

עדי אופיר

באיחור מסויים אני מבקש להגיב לוויכוח שהתעורר בעקבות משפט אחד במכתב בעניינו של פרופסור לב גרינברג: "חובתם של אנשי אקדמיה [לזעוק ולהזעיק] כפולה, שכן היוקרה התרבותית והמעמד החברתי שממנו הם נהנים נועדו לאפשר להם להתבונן במציאות באופן ביקורתי, משוחרר מלחצי השלטון ומקולות ההמון". המשפט עורר ביקורת עוד בשעת ניסוח המכתב, לפני שהתחלנו בהחתמה, והיו חברים אחדים שהציעו למחוק אותו. אחרים שיבחו את הנוסח הקיים, וכשנוכחתי כי למרות ההסתייגויות המשפט אינו מפחית את התמיכה התעקשתי להשאירו כלשונו. לא היתה זו "התחלקות" אלא החלטה מחושבת. אפשר היה כמובן לנסח מכתב תקיף ובעל מסר ברור גם בלעדי אותו משפט, אבל אני משוכנע גם עכשיו שהוא כולל אמירה נכונה וחשובה. הנה נימוקי:

א. אנשי אקדמיה נהנים ממידה מסוימת של יוקרה תרבותית ומעמד חברתי שמקנים להם המשרה והתואר. זו עובדה. עובדה זו הודגשה במכתב לא כדי להתנאות בה או כדי לתבוע בשמה זכויות יתר, אלא כדי להצביע על אחריות מיוחדת שהיא מטילה על אנשי אקדמיה. אני סבור שאחריות היא פועל יוצא של תנאים, עמדה ומעמד. מכיוון שאנשי אקדמיה נהנים מתנאים מועדפים, בראש וראשונה ממידה מסוימת של פנאי שהוא תנאי הכרחי למחשבה, מוטלת עליהם חובת יתר לזעוק נגד עוולות בחברה שבתוכה הם חיים. לכן השתקתם מסוכנת יותר מהשתקה של אחרים, שהאחריות המוטלת עליהם פחותה.

ב. מחשבה זקוקה למרחב מוגן יחסית, פנוי יחסית מלחצים. ישנם כמובן יחידי סגולה שמסוגלים לייצר לעצמם מרחב מוגן למחשבה גם בתנאים קשים של רדיפה ומחסור, אבל המחשבה איננה צריכה להיות נחלתם הבלעדית של יחידי סגולה. על אחת כמה וכמה מחשבה ביקורתית, המסוגלת לא רק לזהות את העוול אלא גם לנסות לנתח את התנאים החברתיים שבהם הוא מיוצר. לכן אין תחליף למרחב המוגן שמספקת היום האקדמיה ובעבר סיפקו מוסדות חברתיים אחרים, כמו חצר הנסיך, הכנסייה, או בית המדרש. המרחב הזה אמור קודם כל לספק פנאי, אבל גם חיץ מלחצי השלטון ומקולות ההמון.

ג. צריך לדעת להקשיב גם להמון וגם לשלטון. אבל יש הבדל בין הקשבה ובין היגררות, היסחפות, או כניעה. בדרך כלל קולו של השלטון ברור, מאיים, מפתה, מסמן באופן חד-משמעי קווי גבול שלמחשבה אסור לחצות, מבטיח טובות הנאה, כיבודים ופינוקים למי שמיטיב לשחק באזור המותר. המחשבה אינה יכולה לכבד את הקווים האלה, היא חייבת לחצות אותם. אפשר לעשות זאת רק כשמוגנים מפני האיום החבוי תמיד בקולו של השלטון ויודעים להתגבר על הפיתויים שהוא מציע. קולו של ההמון שונה. הוא רעשני, בליל של צלילים נמסכים בו לזמזום אחיד, המסר שלו מטושטש, הוא לא מאפשר לדייק בהבחנות ולהפריד הפרדות (`אני מאהבן של הפרדות`, העיד על עצמו סוקרטס, ברגע שבו נולדה הפילוסופיה). כששאון ההמון מחריש אזניים אי אפשר להאזין לקולות שונים, נבדלים, חרישיים. ההמון מוחק את מה שלא נבלע בו ובולע את מה שלא נמחק. צריך לדעת להישמר משניהם, גם מן ההמון וגם מן השלטון.

ד. המחשבה אינה יכולה להתקיים בהמון, אבל זה לא אומר שהיא מנותקת ממנו. לפעמים היא נדרשת להתערב בו, ולפעמים היא מבקשת להסתייע בו, לפעמים היא מבקשת או מתיימרת להנהיג אותו, אבל תמיד היא באה אליו מבחוץ. גם אנשים שצמחו מן ההמון והיו לאנשי מחשבה, נעשו אנשי מחשבה רק מפני ורק במידה שהצליחו למצוא מחסה מן ההמון שבתוכו גדלו. גם אנשים שביקשו לשוב ולהיבלע בהמון, כדי להנהיג אותו, להתענג עליו או כדי ללמוד ממנו, יכלו לשמור על קיומם כאנשים חושבים רק במידה שבה ידעו גם להתנתק ממנו.

ה. ההמון אינו מצוי בשכונה דווקא, ולא רק בשוק, אין לו עדה משלו וגם לא מעמד. יש המון גם בקניון הנוצץ בשכונה המפוארת, יש להמון נציגים גם במסדרונות השלטון, כמובן (הגברת לבנת היא אחת מהן, וכמותה עוד רבים), ויש המון גם באוניברסיטה. המון היא צורת התנהלות, אופן הקשבה ודיבור, ומעל לכל צורה של התקשרות ושל תקשורת. רבב של המוניות דבק גם בעצומה הפומבית, אפילו בזו שעליה נסב הוויכוח. אין לה ברירה, לעצומה, אלא לדבר בלשון אחת, להמציא קול אחד, לטשטש את המסר, כדי להיות קול לרבים. אבל עליה להיבדל מן ההמון, בדיוק כדי לומר את מה שההמון אינו מוכן לומר, את מה שההמון מוכן שישתיקו. הרבים שחתמו על המכתב לשרת החינוך – והם היו רבים יחסית, מאה שלושים וחמישה מורים וחוקרים מרוב המוסדות להשכלה גבוהה בארץ – ביקשו להיבדל מן ההמון כדי לומר דברים שההמון מבקש היום שלא יאמרו לעולם. אילו היו הדברים תלויים בו, כפי שהוא היום, דברים אלה גם לא היו נאמרים לעולם. כדי להגן על המחשבה לא די להגן עליה מפני השלטון, צריך להגן עליה גם מן ההמון הזה.

ו. המחשבה זקוקה לשלטון שיגן עליה מפני ההמון, ולפעמים היא זקוקה להמון שיגן עליה מפני השלטון. בתנאים הפוליטיים-תרבותיים הנוכחיים אין לה תקווה לא מכאן ולא מכאן. לכן המכתב לא היה מופנה לא לשלטון – שרת החינוך לא היתה מכותבת שלו, וגם לא להמון – המכתב לא התפרסם כמודעה בעיתונים. המכתב הופנה לבעלי תפקידים במוסדות להשכלה גבוהה, לאנשים שסמכויותיהם מאפשרות להם, בינתיים, להגן על הפגיעה בחופש הביטוי ועל חופש המחשבה בתחומם.

בברכה
עדי אופיר


כנראה שיעניין אותך גם: