למחלקים הידד

אנו נמצאים כעת בעיצומו של מהלך ההופך את המגזר העסקי לפתרון פלא לכל בעיותינו הכלכליות, ולא רק זאת גם לכל תחלואי המערכת שבעטיה שליש מהילדים בארץ נמצאים מתחת לקו העוני. האמונה כה חזקה שהמאמינים לא בוחלים בשום מהלך כדי לקדם את העברתם של נכסים ציבוריים לידיים פרטיות. המנהל הבלתי מוצלח אורי יוגב שפרש וכעת עושה לביתו אמר בראיון את המשפט הבא: " אפילו מונופול פרטי הוא עדיף על מערכת ממשלתית. אנחנו גם מאמינים שהממשלה צריכה לעודד את היזמים להשתתף בפרוייקטים על ידי מענקי עידוד". מזה אפשר ללמוד שכל הדיבורים על תחרות אינם אלא מצג שווא של אמונה יוקדת  באותו מגזר עסקי.

אותו מגזר עסקי מספיק חכם כדי לנצל את התאווה של המדינה כדי לייצר לעצמו מצב שאין בו סיכון עסקי. אחד העקרונות של עולם העסקים הוא  לקחת סיכונים כדי לקצור רווחים גבוהים. המצב הטוב ביותר הוא לקבל החזרים גדולים על השקעה בלי לקחת סיכונים. המדינה מאפשרת מצב זה ואנשי העסקים למיניהם מנצלים זאת.

כמה דוגמאות: הצעתו של השר השני במשרד האוצר לתת רשת ביטחון ליצרני חשמל. באותה עת אין מחלטים את הערבות של האחים עופר שהבטיחו להקים מפעל לייצור חשמל, כדי חס וחלילה לא לפגוע בהם. מדובר על מיליון דולר. אותם אחים עופר העומדים לקבל 500 מיליון שקל שלא מגיעים להם על חלקם בבתי הזיקוק. אכן ישראל רחמנים בני רחמנים. דרך ארץ של חוצה ישראל לעומת זאת תקבל פיצוי שיכול להגיע ל-200 מיליון שקל על איחור בפינוי קרקעות גם אם זה לא השפיע על סיום סלילת הכביש. דוגמה אחרת היא מה קורה עם הרכבת הקלה בירושלים, חריגות עצומות בתקציב.  גם נושא הפרטת בתי הסוהר דומה. כך שהמדינה בגלל חוסר האימון שלה בעצמה משקיעה הרבה יותר כספים מאשר הייתה משקיעה אילו עשתה את הפעולות בעצמה.