ממלכת הצללים של המשפט.

עשרה חודשים ישבו טארק נוג`ידאת, יוסף סביח ושריף עיד במעצר על לא עוול בכפם. טארק נוגידאת אפילו שחזר את מעשה הרצח של החייל אולג שחייט, רצח שאותו לא בצע. ההודאה היתה תוצאה של "לחץ פיזי ונפשי" שהפעילו עליו החוקרים. פרקליטת המדינה ושופטת עתידית בבית המשפט העליון , עדנה ארבל, הורתה על הגשת כתב אישום נגד השלושה למרות הסתייגויות השב"כ. עמדת השב"כ היתה שיש להימנע מהגשת כתב אישום. חוקרי השב"כ היו משוכנעים כי ההודאה שנגבתה היא הודאת שווא, וכי רוצחיו האמיתיים של אולג שייחט עדיין לא נתפסו. שופטת בית המשפט העליון אסתר חיות דחתה אף היא את ערעור שלשת הנאשמים שיוצגו על ידי עורכי הדין אביגדור פלדמן וסמדר בן נתן.

על הפרשה הזו כותב אביגדור פלדמן במאמר "ממלכת הצללים של המשפט" המתפרסם ב"מעריב" את הדברים הבאים:

"קו דק הפריד בין שלושת הנאשמים ברצח החייל אולג שייחט ובין ממלכת הצללים של המשפט, מקום משכנם של הנפשות המעונות, של אלו המורשעים על בסיס הודאותיהם בלבד, אלו הטוענים עד כלות נשמתם כי הם חפים מפשע, אלו שאין להם שומע ומושיע. אין פרקליט שלא מכיר את רוחות הרפאים הללו. בני משפחותיהן פוקדים לעתים תכופות את משרדי עורכי הדין. שקית הניילון לרגליהם מלאה גללי נייר, כתב אישום מרופט, הרשעה, הערעור נדחה, בקשה לדיון נוסף נדחתה, עשרות אלפי מילים מתפתלות על הדפים המתפוררים, כמו תולעים שמנמנות, מילים כמו שקר מחוצף, ללא ספק, אליבי שהופרך, סתירות לא מהותיות.

אצבע אלוהים התערבה לטובתם של טארק יוסף ושריף. איש לא חיפש את הרוצחים האמיתיים. במבט לאחור אתה שואל את עצמך, מדוע לא ראתה צמרת הפרקליטות את המובן מאליו? שלושה נערים, ללא עבר פלילי, ללא מניע, חוטפים בצומת ההומה של בית-רימון, חייל חסון מזוין בנשק ורוצחים אותו בדם קר? ההודאה לא מספקת פרטים חדשים, הנשק לא נמצא, ברכב אין זכר לממצא מיקרוסקופי הקשור לחייל. לא טיפת זיעה, לא דם, לא שיער, לא סיבי בגדים, כל אותם חומרים בלתי נראים שגופנו משיל, וההופכים ביום פקודה לעדי תביעה.
ראיתי את השחזור של טארק נוג`ידאת. הצגתי אותו בשיעור ב"עיוות דין" שלימדתי באוניברסיטת תל-אביב. ושימו לב, הכרזתי בלי בושה, כך נראה עיוות דין בהתהוות. התקרבו, התקרבו סטודנטים יקרים והביטו בעובר המפלצתי של עיוות דין. זה הקטן גדול יהיה, עוד נראה אותו בהרכב מורחב של בית המשפט העליון. לשמחתי, בדבר האחרון טעיתי. לא מלאו לו תשעה חודשים, והוא מת מוות טבעי. 

מדוע המליצה פרקליטת המדינה עדנה ארבל על הגשת כתב אישום, בניגוד לעמדה הנחרצת של השב"כ שניהל את החקירה, אלה שבמו ידיהם קיבלו מטארק את ההודאה? השב"כ לא האמין בה, והם בילו עם הנאשמים מאות שעות, ירדו לקרביהם, גיהצו את אחרון הקמטים במוחם בתקווה למצוא מתחתיו מסתתר ומבוהל זיכרון הרצח הנורא, ולא מצאו כלום.

אולי העובדה שאלה נאשמים ערבים סייעה? הפרקליטות לא התקשתה לייחס להם רצח מתועב ללא מניע וללא כל רקע קודם. מתי תבין הפרקליטות כי קלישאות כמו "אנשים לא מודים בעבירות חמורות שלא ביצעו", " שחזור מצולם הוא הראייה הטובה ביותר", ו "הנאשמים לא יכלו להמציא פרטים סודיים", הן קלישאות שלהוגיהן המכובדים בבתי המשפט ובצמרת הפרקליטות אין מושג על מהותה של חקירה פלילית?
הם לא יודעים כלום על חוקרים שבמזיד או ברשלנות מעבירים מידע לנחקרים, נחקרים מבוהלים, בחורים צעירים, שלבם קץ כל כך בחקירה המתמשכת בלי די, בחוסר השינה, בזיהום ובסירחון, עד שהם מודים ומקווים כי בבית המשפט תצא צדקתם לאור. והם טועים. אלוהים, עד כמה הם טועים. כי בבית המשפט העליון הם יפגשו מחדש את עדנה ארבל, את אליקים רובינשטיין ואת הפרקליטה ממחוז הצפון שרק אתמול עוד צחצחה את כתב האישום נגדם".