מומחיותו של הפרשן הכלכלי הבכיר

במאמר מביך ומבולבל על מערכת החינוך כותב העורך הכלכלי הבכיר של "הארץ" את הדברים:

"התגובה הקלה ביותר היא לטעון – וזה מה שעושה לימור לבנת ועשו שרי החינוך לפניה – שההישגים הנמוכים הם תוצאה של מחסור תקציבי. אך אין זה נכון. כסף יש דווקא. כל השוואה בינלאומית מלמדת, שההוצאה התקציבית לתלמיד בתחום החינוך גבוהה בישראל יותר מברוב מדינות המערב".

הקורא התמים לא יטיל ספק באמירות מסוג זה כאשר הן נאמרות בבטחון מוחלט כל כך על ידי עורך כלכלי בכיר. אולם כמו במקרים נוספים גם הפעם אל תסמכו על מה שמוצג על ידי שטרסלר כעובדות מוצקות ובלתי שנויות במחלוקת.

בנייר מחקר השוואתי הבוחן את את ההוצאה הלאומית לחינוך בישראל, מפריכים שלמה סבירסקי ואתי קונור-אטיאס את טענתו של שטרסלר שזכתה להפצה גם באמצעות גורו חינוכי אחר, דר` דן בן דוד. וכך הם כותבים:

"

"הטענה כאילו יש במערכת החינוך הישראלית יותר מדי כסף, מתבססת על השוואת גודל ההוצאה הלאומית לחינוך, במונחי תמ"ג, בישראל ובארצות המערב. בשנת 1998 עמדה ההוצאה הלאומית לחינוך בישראל על 9.2% תמ"ג (בשנת 2000 עלה השיעור לשיעור של 9.8%), ואילו בארצות ארגון OECD — על 5.7%.³ לכאורה, אם כן, ההשקעה היחסית בישראל גדולה יותר. אלא שבישראל, משקל קבוצת הגיל הצעירה, זו של תלמידי מערכת החינוך, גדול יותר מאשר בארצות רבות במערב, ולכן אין זה מפתיע שההוצאה היחסית גדולה יותר גם היא. כאשר בודקים את ההוצאה הלאומית לחינוך לתלמיד, מתברר כי באף אחד משלבי החינוך הבסיסיים — הקדם-יסודי, היסודי והתיכון — אין ההוצאה הלאומית לחינוך לתלמיד בישראל גבוהה באופן מיוחד. בחינוך היסודי, ישראל נמצאת מעט למעלה מהממוצע בארצות OECD, ואילו בקדם-יסודי והתיכון היא מתחת לממוצע. דרג החינוך היחיד שבו מיקומה של ישראל הוא גבוה — אך לא הגבוה ביותר — הוא ההשכלה הגבוהה (נזכיר כי רק מיעוט מקרב בני הנוער הישראלים נהנה מן ההשכלה הגבוהה)".

חשוב להדגיש שמשנת 2002, שנת עריכת ההשוואה, קיצצה הממשלה מתקציב החינוך למעלה ממיליארד וחצי שקלים.

שטרסלר עשה לו מנהג קבוע לעוות נתונים כלכליים על מנת לקדם אידיאולוגיה כלכלית אולטרה ימנית. בעבר הוא נהג לכתוב כל כמה חודשים את אותו מאמר המצביע על כך שלמקבלי הבטחת הכנסה, הפרזיטים זוללי הקצבאות, משתלם יותר ליהנות מחיי התענוגות כמובטלים על פני יציאה לעבודה. גם הנתון הזה היה מופרך, אולם האוצר הפך את השקר הזה של שטרסלר לכלי מדיניות ותעמולה מרכזי בהתקפה על מדינת הרווחה.

יש להניח ששטרסלר מודע להפרכות טענותיו אולם זה לא מפריע לו בהמשך הפצת בדותותיו.