כל בר דעת שאינו מתוכנת בתכנת האינדוקטרינציה של מכונת התעמולה הלאומנית של ישראל מרגיש היום בחילה וכעס על מעשיה הנפשעים של ישראל כלפי אזרחים פלסטינים. אין לזה הצדקה ואין לזה מחילה. גם אם היא מלווה בריטוריקה צדקנית ההופכת את ישראל לדוד ואת אויביה לגוליית ואת התוקפן לקורבן. משהו על המבנה של ריטוריקה זו אפשר ללמוד משלושה ספרים אשר יצאו לאחרונה האחד עוסק במלחמת 1967 (המכונה בשיח הישראלי, ששת הימים) ושניים נוספים עוסקים במלחמת 1973 (המכונה בשיח הישראלי: מלחמת יום כיפור):
Michael Oren. Six Days of War: June 1967 and the Making of the Modern Middle East.
Abraham Rabinovich. The Yom Kippur War: The Epic Encounter that Transformed the Middle East
Howard Blum. The Eve of Destruction: The Untold Story of the Yom Kippur War.
שלושת הספרים הללו נסקרים באופן מבריק על ידי ג`ואל ביינין בגיליון האחרון של ה- Nation (31 מאי 2004). הספרים הללו די חלשים בהיסטוריה ונכתבו מנקודת מבט ישראלוצנטרית לגמרי, כותב ביינין. הם משמשים שופרים של מכונת התעמולה הישראלית ומשקפים דרגות שונות של עמדתה הצדקנית. אורן למשל, משכפל את העמדה שמלחמת 1967 הייתה מלחמת אין ברירה. הוא מתעלם מעדויות שסותרות עמדה זו כולל ראיונות עם משה דיין בהם התגאה בכך שישראל עסקה באופן קבוע בפרובוקציה צבאית כלפי הסורים, או הודאה של שמעון פרס שישראל לא רצתה לעסוק במשא ומתן על גבולות קבועים (בהקשר זה כדאי לקרוא גם את עבודת הדוקטורט של אדריאנה קמפ על האידיאולוגיה של העמימות שמייצרת ישראל בקשר לגבולותיה מאז הקמתה ועד היום). על ספרו של אורן, העיר נורמן פינקלשטיין , שהוא "אבא אבן עם הערות שוליים".
הספרים על מלחמת 1973 הנסקרים בהרחבה על ידי ביינין אינם ספרי היסטוריה. הכותבים הינם עיתונאים שאינם קוראים ערבית, ושלא השתמשו בארכיונים חדשים שנפתחו בישראל, בריטניה ורוסיה על מנת ללמוד משהו חדש על המלחמה ונסיבותיה. אבל אלו ספרים שדרכם אפשר ללמוד על הקשר בין תיאולוגיה ומילטריזם ישראלי, על ישראלוצנטריות בהבנת ההיסטוריה והשימוש בהיסטוריוגרפיה לצרכים של צדקנות לאומית. רבינוביץ נסמך על מאמרים מתורגמים מידיעות אחרונות על מנת לתאר את העולם הערבי, ואינו מחמיץ הזדמנות כדי לדבר על החייל הישראלי המגן על הוריו ניצולי השואה. הוא אינו נותן מקום ראוי לתיאור חזית הסירוב הישראלית, ובמיוחד את סרבנותה של גולדה מאיר להצעות מאנואר סאדאת. האוארד בלום כותב קיטש מוחלט אשר לא מבייש את אסכולת ליאון יוריס להיסטוריוגרפיה. וכצפוי, בלום גם יודע לסגור את המעגל. הוא ממקם את סיפור העבר בהווה, ויודע לתאר את נפשעותם של המרצחים הפלסטינים, האכזריים, הברברים והפרימיטיביים אשר באו להשמיד שוב את ישראל באינתיפאדה השניה. הברברים אל מול התרבות. מחבלים מתאבדים לעומת מטוסי הF16 – האמריקאים שעסוקים בהשמדה באופן תרבותי.
פרופ` יהודה שנהב מרצה לסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
רק רציתי להביא לידיעת העורכים והכותבים קישור לידיעה שמתפרסמת היום בוואלה (יום ו'):
http://news.walla.co.il/?w=//546415
יהודה, אני מבינה שאתה מעדיף את השמות האמריקניים "מלחמת 1967" ו"מלחמת 1973", אבל מדוע אתה מתייחס בבוז לשמות העבריים "מלחמת ששת הימים" ו"מלחמת יום-כיפור"?
אני מעדיפה עברית!
אני לא רואה את עצמי כ"מגן הציונות", רק מזהיר מחלוקה מחודשת של העולם לטובים ורעים. אם פעם היה מקובל בארץ לדבר על "היהודים המסכנים והטובים" לעומת "הערבים האכזריים והרעים" (עיין ערך: "דנידין, הרואה ואינו נראה"), הרי שהיום מדברים על ישראל הפרובוקטיבית ומחרחרת המלחמה, לעומת הערבים המסכנים שלא מבינים מאיפה הצרה הזו נחתה עליהם.
האמת, כמו תמיד, נמצאת איפשהו בין לבין.
מי שלא שמע סיפורים של ניצולי שואה, לא יבין לעולם את ההתלהבות מהקמתה של מדינת ישראל, ואת החרדה לקראת מלחמת ששת הימים, ועם פרוץ מלחמת יום הכיפורים (כך היא נקראת בעברית, שכן היא פרצה ביום הכיפורים).
עם זאת, נכון לומר שלא כל מלחמות ישראל היו "מלחמות אין-בררה". "מבצע סיני" באוקטובר 1956 היה בפירוש מלחמת-בררה, וכך גם מלחמת לבנון ביוני 1982. את מלחמת יום הכיפורים היה אפשר למנוע, ואמנם הציבור הישראלי העלה שאלות נוקבות אחרי המלחמה וגם דרש תשובות.
רבים בעולם הערבי מוכנים היום להודות שהאיום הערבי על ישראל במאי 1967 היה טעות מרה, שהוביל למלחמה מיותרת (ביניהם עלי סאלם, הסופר המצרי). רבים גם מתחילים להודות בכך שהאלימות חסרת האבחנה שהובילו הארגונים הפלסטיניים גרמה רק נזק. כל זה לא אמור להפחית מעוצמת הביקורת על המדיניות הישראלית, רק לשים את הדברים בהקשרם הנכון.
כיצד בדיוק הגעת לכך שמלחמת "ששת הימים" לא היתה מלחמת אין ברירה? פרובקציות צבאיות בגבול הסורי היו הדדיות. לאי הנכונות לשאת ולתת על הגבולת היתה סיבה. למעשה סיבות: חוסר בנכונות מצד העולם הערבי להכיר בישראל מחד, ועקשנות מצד מנהיגי ישראל שמקורה, בין השאר, סוגיית הגורם הפלסטיני מאידך. אבל זה שיטחי, לטעמי, לומר שאלה הן הסיבות למלחמה. הקמת אש"פ ב 64 בעידודו של נאצר, אגב התגרות במלך חוסיין ועירעור מעמדו מבית; אופן התנהלותו של נאצר ערב המלחמה כאדם שהולך על הסף( סגירת המיצרים, והוצאת הכוח הרב לאומי מסיני); הידיעה שהפיצו הסובייטים בדבר ריכוז כוחות ישראליים בגבול סוריה. רוצה לומר ש"בישול" האקלים למלחמה מצוי ברובו בצד הערבי. זה קצת אנכרוניסטי לצקת את המציאות של היום על נקודת זמן בה כל הפרמטרים היו שונים.
באשר ל"מלחמת יום הכיפורים": הטענה כלפי גולדה שסרבה להצעות סאדאת היא לגיטימית. אולם, שוב, תראה לי מנהיג ישראלי אחד שיכל לנעול את נעליה, באותו המקום ובאותו הזמן, ולהגיע לתוצאה אחרת. זה נחמד להשקיף על המאורעות מתוך פרספקטיבה של זמן כשספונים בכורסא מול המחשב. אבל זה מצריך אומץ מסוג אחר לומר "כן היתה פה טעות, אולם ספק רב אם היא הייתה בלתי נמנעת".
פחזנית, אני מעדיף את השמות הנייטרליים בגלל חשדנותי כלפי השמות האינדוקטרינרים.
לדרור, אותו דבר יש לעשות גם לשטיפות מח אחרות, גם ערביות או פלסטיניות. אני רואה תפקידי כאינטלקטואל לעשות את זה כאן, בבית איפוא שאני מכיר ומזהה את הניואנסים והקודים הגלויים והסמויים. מתפקידנו להיות ביקורתיים כלפי העולם שבו אנו חיים וההתחלה "בבית". אין בכך בכדי לחלק את העולם לטובים ורעים. את עראפאת צריך לזרוק בדיוק כפי שצריך לזרוק את שרון. מעולם לא ביקרתי אותו, כמו שלעולם לא אבקר את שרון. אבל מה הקשר בין מה שאמרתי לבין טובים ורעים?
על המונח "מלחמת ברירה" אמר פעם באירוניה אחד ממורי ש"הוא התרומה הישראלית לתורת המלחמה". ואכן, דומה שרבים מקבלים ללא עוררין את החלוקה הדיכוטומית הזאת מבלי לשים לב לאופן שבו הטרמינולוגיה משבשת את הדיון.
אם ניקח את מלחמת יום הכיפורים/רמאדאן/תח'ריר/1973, אין חולק על כך שב6/10/73 בשעה 14:00 המלחמה היתה עבור ישראל מלחמת אין ברירה. מאידך יותר ויותר פרטים מראים כי לאורך זמן מסוים לפני המלחמה בהחלט היה ניתן למנוע את המלחמה.
גם המקרה של ששת הימים/1967 אינו כה פשוט, על אף שבמקרה זה ישראל היא שפתחה באש ראשונה. יש להודות שבמקרה זה נשפטת לחומרה ההחלטה הישראלית לפתוח במלחמה משתי סיבות: ראשית, ההישגים הצבאיים של ישראל והזמן המועט בהם הושגו גורמים להקלת ראש בדיעבד בחומרת האיום כפי שהוא נתפס בישראל. שנית, החרפה שבכיבוש המתמשך של רצועת עזה, ושל יהודה ושומרון מקשים על ניתוח נפרד של המלחמה.
אולי בשל הקאמבק של האלימות החמה בשנים האחרונות יש לא מעט ספרים העוסקים גם במלחמות הקודמות. חלקם מטבע הדברים מוטים יותר לטובת אחד הצדדים. דווקא בשל כך תפקידם בעיצוב מחדש של התודעה אינו כה חזק לדעתי, שכן המשוכנעים בוחרים מראש לקרוא ספר המתאים להשקפת עולם, וכך לכל היותר רק מתחזקת תפיסתם.
שמות המלחמה, 67 ו –73 , אינם שמות ניטרלים. אלה שמות בעלי משמעות ממש כמו שמות השמות הישראליים. הנוקט בהם מוציא עצמו ממחנה אחד, ומכניס עצמו למחנה אחר. בזה אין כל פסול. אולם, לומר שאלה שמות נייטרלים פירושו לשקר — ובעיקר לעצמך.
לעניין השמות: מלחמת ששת הימים נקראת כך כיוון שנמשכה שישה ימים. מלחמת יום הכיפורים אכן פרצה ביום הכיפורים. בערבית יש המכנים אותה "מלחמת רמדאן" כיוון שפרצה בחודש רמדאן, ויש המכנים אותה "מלחמת אוקטובר" על פי הלוח הגריגוריאני.
השמות האלה הם לא לגמרי ניטרליים, כיוון שהם משקפים מציאות תרבותית והיסטורית – הציפייה למלחמה גדולה שבסופו של דבר נמשכה שישה ימים בלבד, העובדה שהמלחמה פרצה ביום שנחשב קדוש בקרב רוב הציבור. עם זאת, אין בשמות האלה שיפוט ערכי או מוסרי ולכן לא ברור לי מה פסול בהם (כל עוד אתה כותב בעברית לקהל ישראלי).
לים שנמצא מדרום לנו אני קורא בעברית ים סוף ובערבית "הים האדום". למפרץ היוצא ממנו אני קורא בעברית "מפרץ אילת" ובערבית "מפרץ עקבה". דוברי עברית חושבים על העיר אילת שנמצאת בראשו, ודוברי ערבית חושבים על שכנתה הירדנית עקבה.
כמו כולם, למדתי את תולדות מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים בבית הספר וגם מעדויות של הוריי. האם נעשו מניפולציות במידע על-אודות המלחמה? כמובן. אחת המניפולציות המעניינות, אגב, היא העובדה שהמצרים רואים במלחמת יום הכיפורים ניצחון גדול ואילו רוב הישראלים בני הדור הזה רואים בה תבוסה. בפועל, ועל אף המחיר הכבד, ישראל הרוויחה מהמלחמה הזו – היא גם הוכיחה עוצמה צבאית יוצאת דופן, וגם סללה את הדרך להסכם השלום בקמפ-דיוויד באמצעות ויתורים טריטוריאלים.
גם הפרשנות שניתנת לאירועי המלחמה מבוססת על תשתית תרבותית וזיכרונות קודמים – כך למשל תחושת "השואה השנייה" שבני הדור של הוריי מדווחים עליה לפני מלחמת ששת הימים. בדיעבד אפשר אולי לראות בכך תחושה מוגזמת, אבל זו תחושה אמיתית שגם הובילה למדיניות ולמעשים כאלה ואחרים.
יש גם עובדות שאי אפשר להתווכח עליהן – ההתגרויות של נאצר מחד והעובדה שישראל התקיפה ראשונה במלחמת ששת הימים. שרירה וקיימת גם העובדה, שלפחות ברמה הגלויה, מדינות ערב לא הסכימו להכיר במדינת ישראל בשום תנאי, לא לפני מלחמת ששת הימים ולא אחריה.
גם העובדה שגולדה מאיר הוזהרה על מלחמת יום הכיפורים ע"י המלך חוסין אינה ניתנת להכחשה. גם האמירה המטופשת של דיין "מוטב שרם אלשיך בלי שלום משלום בלי שרם אלשיך". מצד שני אי אפשר להכחיש את העובדה שמצרים וסוריה הן שפתחו במלחמה בעיצומו של יום הכיפורים תשל"ד, 6 באוקטובר 1973.