בהודו, הדמוקרטיה הגדולה בתבל, נבחרה מפלגה שהעומדת בראשה אינה ילידת הודו, וחמור מכך עלתה האפשרות לקואליציה עם המפלגה הקומוניסטית. מה יכול להיות יותר גרוע משני גורמים אלו. לא עברו אלא כמה שעות והמפלגה שהפסידה בבחירות (הדמוקרטיות יש להזכיר) ארגנה הפגנות שבהן נטען שזרים לא ישלטו יותר בהודו. אם לא די בכך הבורסה ירדה בכ-17%. כשלאומנות מצטרפת לאידיאולוגית השוק החופשי הדמוקרטיה פתאום אינה נחשבת יותר לשיטת משטר מועדפת. ואכן סוניה גנדי וויתרה וכעת עומד בראש הממשלה פוליטיקאי סיקי המאמין בשוק החופשי עם פני אנוש, עובדה שהרגיעה את השווקים. אני לא בטוח ששליש מאוכלוסיית הודו החיה מדולר ליום נרגעה.
כל זה מזכיר לי סדרת דרמה בריטית שהוצגה בארץ בשנות השמונים המוקדמות. בסדרה זו נבחר לעמוד בראש הממשלה סוציאליסט, רחמנא ליצלן, במשך כל פרקי הסדרה הוא נאלץ להיאבק בכולם כדי לממש חלק מן התפיסות הכלכליות שלו. האיגודים המקצועיים היו נגדו, בעלי ההון היו נגדו. לא היה מים ולא חשמל, והרכבות לא נעו. אני לא יודע אם אני זוכר נכון אבל בסוף הוא הצליח (אם מישהו זוכר את הסדרה אשמח לשמוע היכן אפשר להשיג עותק שלה).
אבל לא צריך סדרות בדיוניות כדי להביא דוגמאות למצב זה, לפני כל בחירות, אם בדרום אמריקה (למשל בברזיל), או בכל מקום אחר, מזהירים בעלי הכוח את המועמדים לבחירה, שבמקרה חושבים שיש לקיים מדיניות חברתית אחרת, שכל מדיניות אשר לא תמצא חן בעיניהם תוביל לתוהו ובוהו כלכלי. מאוד קל לעשות זאת היום, הדבר הראשון, זה להפיל את הבורסה, השני, למשוך השקעות מן המדינה, השלישי, לחצים פוליטיים אדירים של המעצמה היחידה בעולם. כאשר נעשים מעשים אלו הם יכולים לגרור הפסדים למוכרי המניות, ולמשקיעים. למה להם כל זה? כיון שמה שחשוב להם בעצם אינם רווחים סבירים אלא רווחים גדולים במיוחד ולצורך כך הם גם מוכנים להפסיד מפעם לפעם. כמובן, שהמצב יכול להשתנות כאשר מספר מדינות ינקטו במדיניות כלכלית שאינה מקבלת את ההגמוניה הנוכחית. מזה חוששים בעלי ההון, ולכן הם מפעילים את כוחם כדי שזה לא יתאפשר. בעיה נוספת במאבק בין מדינות להון הוא שהמאבק יוליד סבל לא קטן לאזרחים העניים של אותן מדינות.
השאלה הפתוחה עדיין היא, האם פסה התקווה לשינוי מדיניות חברתית בעידן הגלובליזציה של ההון הגדול? אני אופטימי, אבל ככל שהזמן עובר והמשאבים שבידי המדינה קטנים הסיכוי לשינוי כזה הולך וקטן.
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
התהליך שלו אתה מייחל (כלומר, שמס' מדינות לא ילכו בתלם הכלכלי שנגזר עליהן), הוא קשה מכפי שנדמה: לרגע נדמה היה שבאמריקה הלטינית (החצר האחורית של ארה"ב) החלו לנשב רוחות חדשות: בצ'ילה, לאגוס מהשמאל ניצח את לווין מועמד האוליגרכיה השמרנית; בפרו פוג'ימורי הטירן הניצחי הועף וטולדו הסוציאל-דמוקרט תפס את מקומו; לולה הסינדיקליסט תפס את השלטון בברזיל; ממשלות מושחתות באקוודור הועפו פעם אחר פעם ע"י האינדיאנים; וכך ארע גם לשליט בוליביה לשעבר, שרצה למכור את משאבי הגז האדירים של בוליביה לחברות אנרגיה מארה"ב בעבור נזיד עדשים – בלחץ של האיכרים והסטודנטים. כל אלה חברו לצ'אבס, הנשיא הבלתי מודח של ונצואלה וידיד קרוב של קסטרו. בקולומביה אומנם תפס את השלטון "האריאל שרון של קולומביה", אוריבה וולז, אך הסינדיקליסט וידידו הטוב של לולה הברזילאי תפס את השלטון בבירה בוגוטה, שמונה כשישה מיליון תושבים.
למרות שלכאורה בדרא"מ עלו לשלטון מנהיגים רבים שלא נתמכו ע"י האוליגרכיה באותו פרק זמן, לצערי הרב נדמה לי שהם נתקלים בקשיים חזקים מדי כשהם מנסים לשנות במשהו את המדיניות הכלכלית – אם הם מנסים לשנות את המדיניות הכלכלית.
חלק מהמנהיגים מתקפלים מול הכוחות והלחצים שמופעלים עליהם, כגון טולדו הפרואני, גוטיירז האקוודורי,מסה הבוליביאני ונדמה שאפילו לולה הברזילאי. חלק מהמנהיגים לא נתמכו ע"י האוליגרכיה המקומית, אך הם יישרו קו עם "כלכלת השוק החופשי", כגון לאגוס הצ'ילאני.
ומי נשאר דבק בעמדותיו מול הנחשול? קסטרו וידידו צ'אבס, שניהם שרדו כבר מספר לא קטן של נסיונות הפיכה (שהונעו ונתמכו ע"י ארה"ב), ומצד שני, לא הייתי רוצה לאמץ את מדיניותם "הנאורה"…
למרות שכוחה המדיני של ארה"ב נמצא בשפל, נראה שלא כ"כ קל להשתחרר מאחיזתה הלופתת. עוד יותר קשה להשתחרר מלפיתתם של גופים כלכליים גלובליים, שלעיתים קרובות מחזיקים בכח ועוצמה גדולים יותר מאשר מדינות ריבוניות, אך הם לא נדרשים לתת דין וחשבון.
לדעתי האור שבקצה המנהרה הוא עדיין חלש ורחוק מאוד.
נראה לי שאתה מתכוון לסדרת הדרמה המהוללת של צ'אנל 4 הבריטי, בכותרת: A Very British Coup. הסדרה שנוצרה ב-1988 מבוססת על ספרו [משנת 1982] של העיתונאי וחבר הפרלמנט הבריטי לשעבר, הסוציאליסט כריס מולין, והיא משתעשעת ברעיון – שנתפש כמופרך בתקופה התאצ'ריסטית – שפוליטיקאי משוליו היותר שמאליים של הלייבור, בן למעמד הפועלים בשם הארי קלמנט פרקינס, יצליח לממש את חזונו הפוליטי-חברתי מרחוב דאונינג 10. סדר היום שלו אינו תואם את הזכור לך. מאבקיו הבולטים היו: פירוק בריטניה מנשקה הגרעיני, סילוק בסיסי חיל האוויר מארצו ויציאה מנאט"ו. מובן מאליו שהוא מקים נגדו את רשת האולד בויס מן האסטבלישמנט, את העשירים החדשים, את נשיא ארה"ב ואף את התקשורת. [ישראל של תקופת שמיר נמנעה מתגובה]. לצערי הרב הקלטתי רק את שני הפרקים הראשונים, כך שלא יכולתי לרענן את זכרוני באשר לסופו של פרקינס. משום מה נדמה לי שהוא דווקא משלם בקריירה שלו את מחיר הניסיון למימוש האידאולוגיה שייצג. אבל אולי זו הפסימיות הטבועה בי. את הפתרונים אני משאירה ל-DVD שאזמין בקרוב.