מסיבת הפרידה בשדה התעופה

מחריד.
אני רק חושבת מה עוברים אנשים שאין להם קשר טלפוני ישיר לעורכי דין ולחברי כנסת.
ויש לי הרגשה שהמסקנה שלך מכל הסיפור היא אחת המטרות של מכתיבי הנוהל הזה. לא רוצים אתכם (אותנו) כאן. ברור שאנחנו לא מסוכנים, אבל אנחנו קוץ בעין.

מה יש לך לחפש כאן? אבטלה? פיגועים? מריבות והפגנות? מלחמות? שחיתויות?
בהולנד הכל הרבה יותר נוח.
תחיי בהולנד. למה לעשות את החיים קשים?

סביר להניח שמי שנותנים את ההוראה להכין את רשימות האנשים המסומנים לעיכוב בשדה התעופה יודעים שלא ימצאו דבר של ממש במזוודות או במחשבים הניידים. אבל השיטה היא לטרטר, להתיש ולהפחיד. כדי שנדע שעינו הפקוחה של 'האח הגדול' נמצאת שם תמיד. כך היה גם במקרה לב גרינברג, אוניברסיטת בן גוריון אולי חסמה את ההשתלחויות של שרת החינוך לימור לבנת, אבל המסר עבר, לעתיד לבוא כולם כבר יודעים מה יש להם להפסיד. בממסד הישראלי בונים על זה שאחרי שיטרטרו ויתישו עשרה עוד מאה אחרים כבר יפעילו לבד צנזורה פנימית.

כדי להבטיח שהמטוס לא יתפוצץ במהלך הטיסה יש לוודא שאין חומרי נפץ בתוך המזוודות או על גופם של הנוסעים. בנתב"ג בד"כ לא הופכים לי את המזוודה, אבל בטיסות חזרה ארצה פותחים, מחטטים, מבקשים שאפעיל את המצלמה ו/או הווקמן, וגם עורכים בדיקה גופנית. בגרמניה, מדינה מסודרת למדי, עורכים את הבדיקה עם מקל, כדי לא ליצור מגע גופני מביך בין הבודק לנבדק. פעם ביקשו מהנוסעים להתייצב איש איש ליד מזוודותיו לפני שהן מועמסות למטוס, כדי לוודא שלכל מזוודה יש אחראי. פעם בלונדון שאלו אותי אם קיבלתי משהו להעביר ארצה. הראיתי מכתב במעטפה שקיבלתי מידיד. אחרי מישוש יסודי החזירו לי אותו בלי לפתוח אותו. למה אני מספר את כל זה? כי כל הטררם הזה מעולם לא לקח יותר מחצי שעה (מקסימום שעה) ומעולם לא חייב השפלה. אני מניח שלו הייתי שיעי או משהו כזה היו צריכים לבקש ממני לחלוץ נעליים ואולי גם לפשוט את הז'אקט ליתר ביטחון. מעבר לזה אין עוד דרך להעביר חומרי חבלה או כלי נשק.
לפיכך, אין ספק שכל הבדיקות הנוספות וההפחדות נועדו כדי להלך אימים ואין להן שום דבר עם ביטחון. מה גם שאם שמו של מאן-דהוא מופיע ב"רשימות השחורות" של כוחות הביטחון, אפשר לבקש ממנו להגיע שעתיים נוספות לפני הטיסה כדי לערוך לו תחקיר בנחת.
אבל כיוון שהכותבת מקושרת לחברת כנסת ולשועים אחרים, אסור לה לשמור את החוויה לעצמה. חייבים לפרסם אותה ולעורר רעש רב בגינה. רוב האנשים שסובלים מהבדיקות הביטחוניות לא יכולים לעשות מאומה בנידון. דווקא זה מקרה שבו הקורבן יכול לעורר רעש.

כן, זוהי הבדיקה שעברת, למרבה הצער, גלית. כמי שמבלה על הקו ברלין-תל אביב, מוכרות לי בדיקות בטחוניות שמטרתן למנוע התפוצצות של מטוס. אלו הן בדיקות שבשגרה לכל מי שיוצא את גרמניה בדרכו לישראל. את אף אחד לא מעניין מיהו יהודי ומי ישראלי או לא. כל שפתון נבדק ומשוקף. בטיסה חזרה כבר מאוד מעניין את הסלקטורים מיהו יהודי, כי ההנחה היא שכל גוי הוא אויב ישראל פוטנציאלי ומכיון שהעולם מחולק ל"בעדנו" ו"נגדנו" – תחת המסווה של בדיקות בטחוניות אפשר לחזק את כל הדעות הקדומות הללו ועוד להעסיק אלפי ישראלים בסקוריטטה. אנחנו החלטנו לא לטוס יותר עם חברה ישראלית, כדי לחסוך את ההשפלה לפחות בכניסה לישראל וכדי לא לממן את הסקוריטטה. כמי שחיה כבר שנתיים מחוץ לישראל: נעים לא להיות חלק מסל ההשפלות הזה. עם כל היסטרית הטרור העולמית: כאן מרגישים אותה רק אם רואים את השגרירות הישראלית, האמריקנית או אם איזו אישיות משתי המדינות הללו מגיעה לביקור. חוץ מזה החיים בדמוקרטיה מאוד נעימים.
גלית, למרבה הצער התחלת את מסע האימהות שלך לילד בישראל קצת יותר מוקדם מהרגיל מבחינת העימות עם המציאות הישראלית. מי שאינו פעיל בארגון שלום ו/או יהודי טהור יפגוש את התעמולה שעובר ילדו בימי הזכרון לשואה ולחללי צה"ל בגיל 5 בגן ואחר כך בהסברים על "הצבא המוסרי שלנו, שכל כך היה חשוב לחייליו לשמור על חיי הפלשתינאים בג'נין, ולכן נכנסו למחנה עם כוחות חי"ר במקום להפציץ מהאויר" בכיתה ג'.

הבדיקה שערורייתית ועילה לכאורה לפנייה עקרונית לערכאות.
טרטור פעילים פוליטיים מהווה ללא ספק אמצעי שאינו עולה בקנה אחד עם שלטון החוק ואין בו כל צורך בטחוני.

בענין התגובות שקראתי כאן מפליא לקרוא את תגובתה איריס חפץ: –
אי הפצצת מחנה הפליטים בג'נין הוא תעמולה ישראלית? לדעתי מדובר בעובדה של ממש שמקורה בנסיון אמיתי למנוע פגיעה מיותרת באזרחים. מה הקשר בין יום השואה ובין כל זה?

האדיבות והמקצועיות המאפיינת כ"כ את שומרי המולדת בנתב"ג מופנית לא רק כלפי שמאלנים, רחמנא ליצלן, אלא גם כלפי אוכלוסיות רבות אחרות, למשל שווערצים וגזעים פרימיטיווים אחרים.
גם אישתי הקולומביאנית זכתה לקבלת פנים חמימה שכזו עם בואה בפעם הראשונה לארץ הקודש, ואח"כ זכיתי גם אני לחסד הזה, בכל פעם שהתלוותי אליה ביציאה ובכניסה מהארץ. פעם, אפילו שוטרת בת 19 איימה לגרש אותה לחו"ל (כזכור, אנחנו נשואים), אבל לא נורא, כמו כל דבר בארץ, אפשר לסדר הכל עם מספיק דפיקות אגרופים על השולחן. אך זעם ההשפלה של אופן ביצוע הבדיקות נשארת עוד זמן רב.

מה שמעורר בי זעם רב כל כך הוא עוצמת השררה השרירותית המוענקת לילדים בני 20, שההתרשמות שלי מהם היא שהם לא רק חצופים ואלימים, אלא גם בורים בנושאים שבהם הם אמורים לקחת החלטות. למשל, פקידת המשטרה בנתב"ג לא יודעת מהם נהלי הכניסה והיציאה המאושרים ע"י משרד הפנים, אבל מכיוון שאין ממש נוהלים מסודרים, אז אולי זו לא ממש אשמתה. צבע עור, מבנה פנים וסוג השיער מחליפים נהלים וחוקים, תקנות בדיקות בטחוניות ופליליות.

גם בצרפת וספרד, למשל, מבצעים לעיתים בדיקות קפדניות. אלא ששם זה מתבצע באופן שונה לחלוטין: ניגשים לאדם בצורה דיסקטית ומבקשים ממנו להתלוות לחדר צדדי. החדר משרה אווירת נועים ושלווה: יש בו כורסאות ושולחן קפה ועיתונים לקריאה. שוטר מנומס מצטער על אי הנוחות, ומבקש מבעל המזוודה לפתוח אותה ולהראות לו את תוכנה. השוטר לא נוגע בחפציו של הנבדק.
בסיום הבדיקה השוטר מתנצל שוב על אי הנוחות ולעיתים מוודא שהנוסע מספיק לעלות לטיסה.

אני לא יודע אם קיימות רשימות שחורות, אך זה לא יפתיע אותי בכלל אם כן. המקרה של איריס מראה לכאורה שרשימות כאלה קיימות. הפארנויה מופנית כלפי כל מי שהוא שונה. מצדה שנית לא תיפול….

דני, שלום!
אנסה להבהיר את עצמי טוב יותר: לעניות דעתי כאשר שרת החינוך של מדינה נותנת הוראה לכל המורים להתייחס לפעולה של חיילים ישראליים בג'נין, במסגרת שיעור כשהמטרה העיקרית היא שכנוע הילדים (מכיתה א' ועד יב') ללא הבדל בין הגילאים, שצה"ל הוא צבא מוסרי מכיוון שחייליו לא הפציצו את מחנה הפליטים – זו תעמולה. תעמולה אינה מתאפיינת במידת נכונותו של המידע אלא במוטיבציה של העברתו ובדרך העברתו. מה עניינו של ילד בכיתה א' לזה? למה ילדה בכיתה ב' צריכה להיות שותפה לשטיפת המוח הזו? לטעמי זהו חלק מ"מערך ההסברה" הכללי שעוברים התלמידים היהודיים בישראל שכולל סיפור אחד ויחיד: הכל מסביב לתקומת מדינת ישראל ואם לצורך העניין צריך להציג את קורבנות השואה כ"צאן ההולך לטבח" כדי להחדיר בילדים פחדים ונקמות, אז גם זה הולך. כשאני עברתי את המסלול הזה, המידע הגיע עם תחושת בוז ל'יהודים החלשלושים', הערצה ללוחמי הגיטאות ומסר ברור שצה"ל הוא התגובה ההולמת. זה באמת כל הסיפור, דני?! אפילו אלוהים לא מרחם על ילדי הגן – אבל, זה באמת נראה לך סיפור מתאים לגיל הרך?
בברכה
איריס

הדיון בחינוך חשוב מאד בעיניי, למרות שהוא סעיף צדדי לנושא האשכול הזה.
למיטב ידיעתי ובמקומות בהם אני שותף למערכת החינוך כולל בתי הספר בהם לומדים ילדיי, בתי ספר "רגילים" ולא אליטיסטיים, השואה אינה מוצגת כלל ועיקר באופן שאת מציגה אותה, (מלבד בטקסטים המוצגים ומוקראים לעיתים כחלק מהטקסים- ובסך הכל לא נראה לי שזה ממש חטא לאמת להזכיר בטקס יום השואה שרצחו מיליוני אנשים שפשעו בכך שהיו יהודים).
העיסוק בתכני השואה כולל היום את נושא דילמות המנהיגות בגיטאות בואירופה, ניתוח הלקחים האנושיים מהנאציזם רצח העם ולימוד מושגי של השואה ככלל.
כמובן שיש מקום רב לשיפורים אבל אני חושב שלטעון שהמערכת מנחילה את לקח יום השואה כחלק משטיפת מוח לאומנית אינה מתארת את המציאות הקיימת היום.
לא ידעתי ולא שמעתי על הוראה ללמד את הקרב על מחנה הפליטים בג'נין, ועדיין למרבה האבסורד, זהו בהחלט קרב שבו הוכחה כפיפותו של צה"ל לשיקולים מוסריים והומניים, בלי קשר לויכוח על עצם מטרת הלחימה (שבעיניי היתה מוצדקת גם היא במקרה זה).
זלזול בנכונותם של חברה מסויימת וצבאה לסכן את חיי חייליה כדי למעט בפגיעה באזרחים מציב סימן שאלה על מידת ההומניזם של המזלזל עצמו: עד כמה מדובר בהומניזם אוניברסלי או בעצם בהומניזם תלוי הקשר פוליטי. (כלומר, עצם העובדה שצהל לחם מלחמה שלדעתך מיותרת אינה אומרת ששיקוליו והתנהגותו בלחימה הם אוטומטית בלתי מוסריים).

החוויה שגלית תיארה פה לפרוטרוט פשוט סימרה לי את השיער. מחריד לחשוב באיזו מדינה חשוכה אנחנו חיים ועוד זו שמחשיבה עצמה בהתנשאות מתמדת "לדמוקרטיה" היחידה במזרח התיכון. מי שרצה הוכחות לעיוות שחל בנפש הישראלי הכובש הן כפרט והן כנציג ממסד, מצא אותן בסיפור הזה. המקרה הזה מחריד בעיקר על רקע האדישות והניכור המוחלט שגילו נציגי המשטר כלפי גלית כאם וכלפי תינוקה הזעיר (אגב, בהזדמנות זו המון מזל טוב ואיחולים לבריאות ואושר). הסצינה ב"תחנת ההנקה" הממושטרת מזעזעת במיוחד. אנשים פשוט איבדו צלם אנוש ויצאו מדעתם. כאם לשני ילדים, פעוט ותינוקת בת חמישה חודשים, תיאור הסצינה הזאת ממש גורם לי לבערה פנימית. היא גם ממחישה, בין כל היתר, איזה עולם גברי , דכאני ומיליטנטי מושל פה. השיקול הבטחוני הוא אכן התירוץ האמיתי, אלא שהוא סמל לאובדן חושים, לחוסר שליטה עצמית שחדר לתוך מה שמצטייר בסך הכל כערכת הכללים היבשה והביורקרטית, שמנחה את הממסד הבטחוני. החיים באמסטרדם באמת נשמעים נעימים ובטוחים יותר. בהצלחה.

חברים וחברות יקרים/ות,

חשוב שלא נשלה את עצמנו: הפרקטיקה שמתוארת כה טוב ע"י גלית הינה בת 30 שנים לפחות והיא מנת חלקם/ן של אזרחים יהודים וערבים רבים — כמו גם בן-לאומיים — שזוכים לה כמעט תמיד בצאתם (ובבואם!) לישראל.

לפני כחודשיים פורסמו במוסף הארץ שתי כתבות עוקבות בעניין ע"י אביב לביא. (הטקסט האנגלי של אחת מהן מצורף למטה)

אם תקלידו AIRPORT או BEN GURION או Harassment במנוע החיפוש של המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית תוכלו לקבל מסה של אינפורמציה מועילה — כמו גם קונטקסט רחב ועמוק יותר — על העניין החשוב כל כך אותו העלתה גלית. אני מצטער לומר שהנושא הוא פשוט "בילד אין" — יעני חלק אינטגראלי לגמרי — ממה שמכונה ה"מדינה היהודית והדמוקרטית." חשוב לדעתי לזכור זאת.

במובן ספציפי זה, ישראל יותר דומה לסוריה ולסעודיה מאשר למערב ה"דמוקרטי". להתנגד לההטרדות של השלטון הישראלי פרושו כמובן להתנגד לכל דיכוי שהוא בכל מקום שהוא, כולל בעולם הערבי.

וכן חברות וחברים: יש רשימה שחורה (שכוללת מספר שחורים יהודים, אבל לא יותר מידי אם להודות על האמת…). זו עובדה אמפירית פשוטה. מכאן נובע לוגית שגם ישנם/ן כאלו שא-י-נ-ם/ן כלולים/ת ברשימה וזאת משום שעמדותיהם הדמוקרטיות לא מפחידות יותר מידי את השלטון הישראלי (שכן הוא יודע היטב להבחין מ-צ-ו-י-ן בין דמוקרטים ישראלים אמיתיים לבין אלו שיתכן ולא לוקחים את המילה "דמוקרטיה" ברצינות ובשיטטיות הראויות לה).

לבסוף, מרשימתה של גלית ניכר בהחלט שבן זוגה ודאי כלול ברשימה השחורה של ישראל. אין צורך להיבהל יותר מידי אלא פשוט להמשיך במאבק למען חופש, שוויון ודמוקרטיה לכל. הנה המאמר של לביא:

Harassment of leftist Israelis, including AIC members
Sunday, February 1st, 2004

Alternative Information Center

AIC Note: The following surprising article from the mainstream, neo-liberal and aggressively pro-capitalist Israeli daily Haaretz documents some of the ongoing harassment by Israeli authorities against left wing Israeli Jews. The harassment of the Palestinian-Arab citizens of Israel is not mentioned at all, perhaps because it is such A routine.

Telling left from right

By Aviv Lavie

Left-wingers were never liked, but now they are considered a liability. At the beginning of last month, Yehudit Shendar and her daughter, Roni, flew to India, to attend a wedding of friends. Roni, drawing on her rich experience – despite her young age, 24 – told her mother that they should get to the airport a few hours early, because they were in for hassle. Yehudit, 57, the senior art curator at Yad Vashem, the Holocaust memorial institute, in Jerusalem, was skeptical. What problems could they make for a respectable citizen who had a ticket for an El Al flight to Bombay?

At the airport, Roni, who just three years earlier had completed her army service as an officer in the air force, approached the security personnel and told them that she thought she was on their lists. In the past two years, since she began to work for left-wing organizations – first Bat Shalom, a feminist women's peace and human rights group, and afterward the Alternative Information Center, both Jerusalem-based – she "has forgotten what it is to travel like a human being," as her mother puts it.

"They confirmed that she was on the list," Yehudit Shendar says, "and I was automatically added on, without being asked even one question. They took our passports and all our things, and we were taken to a closed room. There, in the course of hours, they removed item after item from our bags – four people were employed by the State of Israel in an effort to examine my hairbrush. Then I went through a body check. A girl did the check in a room with an open curtain, with two men standing by the curtain and looking in. When I asked her to close the curtain she said she couldn't: `Those are the orders.' At the end of the examination they told us they had found a few suspicious objects, which would be sent on separately. When we arrived in Bombay a small carton showed up next to our suitcases marked with the words `State of Israel Security.' Inside there was a package of `Mutar' [sugar-free] candies."

Shendar took a photograph of the carton as a souvenir and was sure that her ordeal was over. On December 17, after "two weeks of a wonderful holiday," in her words, she discovered that her optimism had been premature. The two arrived at the airport in Bombay, uptight about getting home because of a heart ailment the father of the family had developed.

Yehudit Shendar: "When we showed our passports it turned out that we were again on some list. We were taken for a check. Roni had a laptop computer, and an argument started about whether she could board the plane with it. She was told that she would see it in another two weeks. For her that is a terrible blow, because she can't work without the computer. We waited for two and a half hours without being offered so much as a glass of water. We didn't get our documents and things back, and no one told us what was going on."

After being promised by Indian officials that their things would be returned, but not receiving them, they refused to board the plane. When they returned to the interrogation room, they found their things scattered on the floor and their suitcases opened.

Yehudit and Roni Shendar flew back to Israel with Air France. Yehudit: "With the French we became respectable passengers, with the laptop and without humiliation, but we flew via Paris and reached Israel two days late. I still can't calm down. When they take your mobile phone, your passport, your things, you lose control over your life. When you stand stark naked in front of the security person, it doesn't matter who you are or what you have done in your life, you become a total nothing. That episode showed me the insanity of the system, the way things are going to pieces and the loss of good judgment. Of course, I accept that the system had to ensure the security of the passengers, but how exactly do I fit into that picture?"

Sense of closure

Yehudit and Roni Shendar are not alone. The fact that every flight entails protracted harassment and security checks for Israeli Arabs (and, of course, for Palestinians) and for a handful of veteran left-wing and right-wing activists, is hardly news. The news is that what was once the lot of the fringes is quickly spreading toward the center. In the more than three years of the intifada, hundreds or more people have joined what the establishment views as radical groups. This includes more than 700 members of the various groups that are against doing military service in the territories and a large number of left-wing and human rights organizations that oppose Israeli government policy and the continuation of the occupation.

Many members of these groups are from the very heart of the elite: senior army personnel and academics, media and business people. They consider themselves an essential part of the Israeli society, the salt of the earth, and are stunned to discover that the establishment has marked them and treats them like dangerous enemies. One fine morning they find in their mailbox a summons from the police to appear for a "clarification," which quickly turns out to be an interrogation by the Shin Bet security service. At the airport they are treated like "ticking bombs": Leaving the country for a holiday or for an international conference abroad is no longer an inalienable right. "Who says that only the Palestinians can be put under closure?" says an Israeli with a bitter smile, after recently missing his flight because he was kept for hours in the security room at the airport.

Dr. Zvi Schuldiner, head of the department of policy and public administration at Sapir Academic College in the Negev, allows himself to smile when he recalls a family vacation last year. "Shortly before last Pesach, my son completed three years of army service in intelligence, and I decided to give us all a treat and spend a week on a Greek island. Five of us came to the airport – my wife, myself, my daughter, her partner and my son. On the way to the airport, my daughter, Anat, who is in culture studies at Hebrew University, told me she suspects she is on the blacklist because of her political activity in Ta'ayush [which describes itself as an anti-racism, grass-roots group that seeks to build "a true Arab-Jewish partnership"] and in the Alternative Information Center. She suggested that we present ourselves to the security people at the entrance to the airport. I replied that this was out of the question. I said I refused to consider her or us as any sort of suspects and that Israel is still a democracy in which logic and justice prevail."

The family spent its first two hours at the airport watching the security people unpacking their bags to the last item. "To our astonishment," Schuldiner says, "it turned out that neither the checkers nor their superior had a clue as to why they were checking us. We were marked and that was that. I told them it was because of my daughter's political activity and that there was no security matter here. My son tried to explain that he just completed his army service in a classified intelligence unit. But all the person in charge had to say was: `You attribute too much power to me.' Their orders also prevent us from going to the bathroom alone, so young women had to escort my wife to the door of the stall in case, heaven forbid, she tried to hide a pistol in the toilet. It was obvious that they were deeply embarrassed by the situation."

At a certain point the family said they were going to miss the flight. Fortunately the flight was delayed, the check ended, "and then they rushed us through all kinds of corridors I never knew existed," Schuldiner recalls, "and put us on the plane to the furious stares of the passengers, who were certain that they had been delayed because we were enjoying ourselves in the duty-free shops."

Hostile terror activity

The function of the Shin Bet's department of Jewish affairs is to collect information on fringe groups on the right and the left, which have subversive intentions and are considered threats to the stability of the regime. Until the beginning of the 1980s, the department aimed its activity mainly against organizations of the radical left. Activists in organizations such as Matzpen (Israel Socialist Organization), Siah (New Israeli Left) and the Communist Party were placed under surveillance. Their mail was opened and their phones were tapped. In the early 1980s, following the attempted assassination of three West Bank mayors (June 1, 1980), the Shin Bet was given a green light by the prime minister, Menachem Begin, to look into events in far-right organizations. That activity led to the arrest of the members of the Jewish terrorist underground in 1984.

The years that followed saw increasing Shin Bet activity among activists of the fringe right, especially Kach (founded by Meir Kahane), which continues to this day. The assassination of Yitzhak Rabin, in November 1995, heightened suspicions against the right, and for months after the murder, everyone who made a sharply worded statement was automatically suspected of incitement. The Al-Aqsa Intifada turned things around again. Members of left-wing groups who refused to accept the Israeli consensus were marked by the establishment, and as the terrorist attacks multiplied, so did the suspiciousness and hostility toward them, with the line dividing political activity from security threat becoming increasingly blurred.

In the pre-Oslo years, meetings between Israelis and members of the Palestine Liberation Organization (PLO) were against the law, and the few Israelis who held such meetings found themselves in a constant state of friction with the security and legal authorities. Nowadays dozens of Israeli organizations maintain ongoing relations with Palestinians, mostly in the form of joint protest activities against the occupation and humanitarian aid in the territories. The establishment, explains a former Shin Bet official, views these ramified ties as a security threat – whether due to the fear that Israelis will cross the line and assist Palestinian terrorism, or that the trust they place in the partners on the other side will be abused. As a result, the former Shin Bet person adds, good people who are on a quest for peace and who view themselves as patriots and oppose all forms of violence, find themselves being questioned and checked as though they had been picked up on the way to perpetrate a suicide bombing.

"Once every Arab was considered a terrorist," observes a person who until recently worked in the security check unit of the Israel Airports Authority. "Then it was everyone who knows an Arab, and now it's anyone who knows someone who knows an Arab. Altogether, that adds up to quite a few people."

The question of which side has gone off the rails here – reality or Israel's state security branches – remains an open one.

Mashiah's computer

The vigilance, or hyper-vigilance, that the establishment is showing toward developments in the Israeli left, is not confined to Ben-Gurion International Airport. For the past two years, Amit Mashiah, a media adviser and a former soldier in the Artillery Corps, has been the spokesman of Courage to Refuse, the movement of refuseniks – soldiers refusing to serve in the territories – that was first to become active in the current intifada. Mashiah coordinates the lists of names, the signatures and information about the refuseniks. Eight months ago he had good reason to think that someone was very interested in that information.

Mashiah: "One day I left the house and locked the door behind me. As it happened, a good friend of mine from New York was staying with me just then. A few hours later he called me to come home quickly, because there was a big mess in the house. Someone had broken in, emptied out all the drawers, turned out the pockets of all the coats, scanned the computer files and gone through all the file folders and papers. At first I thought they were after money, but in one of the drawers they went through, there was an envelope with $4,000 belonging to my friend, and they didn't touch it. They opened the envelope and left it on the floor. There was NIS 1,000 in cash on the desk and they didn't touch that, either. I have a licensed pistol and it was still in its place. I filed a complaint with the police. They sent investigators who told me there were no fingerprints."

Initially, Mashiah says, the thought that someone was looking for information about his activity seemed to be groundless paranoia. However, it soon turned out that two other leading activists in the refusenik movement had also undergone a similar experience: Yishai Menuhin, the head of Yesh Gvul, the oldest of the refusenik groups, and Haggai Matar, one of the five conscientious objectors (who refuse to serve in the army) who have just begun serving one-year prison sentences for their refusal. Matar's computer, which contained the names of the signatories on the letter of the 12th-graders declaring their refusal to serve, was stolen from his house at the peak of his activity. Of course, all this might be mere coincidence.

Uri Ayalon's encounter with the Shin Bet left no room for doubt. Ayalon, a 24-year-old Tel Aviv resident, did his military service on Army Radio and then held a series of press jobs, including a stint as media correspondent of Haaretz. For the past few months he has been active in Anarchists Against Walls: He took part in the demonstration at the separation fence last month in which Gil Na'amati was shot by Israeli soldiers.

It all started, Ayalon says, following an article he published last April in Haaretz Magazine. in which he described his impressions from a weekend of training he underwent with International Solidarity Movement (ISM) activists in the territories. A month after he published the article, Ayalon encountered the "suspects' procedure" at the airport, in the course of which he was questioned for two hours and managed to board his flight for Paris thanks only to a work-to-rule action that day by the airport personnel.

In Paris, Ayalon took part in demonstrations against the G-8 (the world's eight leading industrialized countries) and stayed with an Israeli friend who is also a former Army Radio staffer. By an ironic twist, a few of the buddies of this friend, with whom Ayalon spend a lot of time during his stay in Paris, work as security checkers at Orly Airport. One of them was on duty on the day Ayalon was due to fly back to Israel. He arrived at the airport with him, took his ticket and promised to wind up the technical procedures quickly.

Ayalon: "A few minutes later he returned looking glum. `You won't believe what just happened,' he told me. `The boss says you're on the list of dangerous people.'" The personal connections spared him nothing. He was questioned at length by the security officer and was forbidden to take his Palm Pilot on board with him. "I was promised it would be in Israel within four days. Without it I am totally lost. It showed up after five months and endless correspondence with every possible body."

About a month after he returned to Israel, Ayalon was summoned to a "clarification" at the police station on Dizengoff Street in Tel Aviv. He already knew that the Shin Bet was behind such summonses. "I was curious," he says. "I even thought of writing about the experience for the paper. When I took out my notebook and pen, the interrogator raised his voice and told me to put them back in my bag."

At the entrance to the police station he was met by a person who called himself Shai. Ayalon: "A few minutes later we entered the room and sat down, and he said, `Actually, we haven't been properly introduced. My name is Tomer.' I couldn't hide a smile. I reminded him that 10 minutes earlier he had told me his name was Shai. He thought a minute and said, `Tomer Shai.'"

According to Ayalon, what he went through was far more than an interrogation or a "clarification"; it was in fact a warning with a distinctly political hue. Judging by the amount of information that Tomer/Shai knew about him, Ayalon was able to conclude with certainty that someone was reading his e-mails and listening in on his phone calls. Tomer/Shai warned him against maintaining contacts with the ISM – which as everyone knows is hardly the Israeli government's favorite organization, and asked him "to get the message across to all your friends." He then launched into lengthy lecture, Ayalon says, under the general heading of `You mustn't believe Arabs,' whose high point was a story about a Muslim who took advantage of the naivete of a British woman who became pregnant by him to place a bomb in the handbag she took with her onto a plane. "I made it clear to him that my opinions were too solid for such stories to influence me," Ayalon says.

More and more left-wing activists are being summoned for a chat with their local Shin Bet agent. Many of them consult with attorney Yossi Wolfson, from the East Jerusalem-based Center for the Defense of the Individual. "In several cases, statements were made along the lines of, `Look at yourself at your age, everyone around you is younger than you – isn't it about time you stopped this activity and organized your life?' When I examine who the Shin Bet is interested in talking to, the conclusion is that it's almost everyone who is engaged in joint activity with Palestinians," Wolfson says.

"Of course, one can argue that the motive is security, but the feeling is that there is an attempt under way here to keep populations separate, to prevent cooperation that crosses lines between people from the two nations, to suppress what the establishment perceives as a dangerous social phenomenon."

Ayalon says he was not frightened, but some people take the experience a lot harder. "From my point of view, it was a debacle," says H., a young peace activist who doesn't want her name published. "I came back from a visit to Nablus, where I saw appalling things. It's an experience that in any event made me feel paranoid. You feel guilty for not identifying with your nation, because you see the crimes that are being committed there. The interrogation by the Shin Bet was just an echo of my inner feeling, as though I had waited for the moment when I would be persecuted. I fell apart, and I'm not proud of that."

Friends of Elinor

Elinor Amit, 27, has a master's degree in social psychology and she teaches statistics and research methods at Tel Aviv University. As part of the curriculum, she took part in a workshop that was organized by Neve Shalom, an Arab-Jewish community between Jerusalem and Tel Aviv, in which the participants were Israeli Jews and Arabs. Some of the students went on to participate – outside the studies framework – in additional activity organized by Neve Shalom, which took place in Cyprus due to the restrictions on movement between Israel and the Palestinian Authority. There Elinor became friends with Amina, a master's student in psychology from Nablus in the West Bank. The fact that both women speak good English helped to break down barriers.

The Israel Defense Forces' (IDF) invasion of the Palestinian cities during Operation Defensive Shield, in April 2002, placed Amina and her family, who live in the heart of ancient Nablus, in a serious situation. Amit, unable to just sit idly by, organized – with friends – two truckloads of food and water, which they managed to get through the Hawara checkpoint outside Nablus. She then began to participate regularly in activities of Ta'ayush and other left-wing organizations.

When things calmed down somewhat, the two women were invited by a French peace activist to go on a joint lecture tour in France. Amina was in any case in Rouen, to complete her master's degree, and Elinor joined her there. They appeared in a series of cities, from Rouen to Bordeaux, and spoke about the aspiration for peace, the occupation and the reasons, which, in their view, had brought about the failure of the Oslo process. A stack of clippings from the French press attests to the success of the tour. When the time came for Elinor to return to Israel, she was accompanied to Orly Airport by the French activist and Amina. At the El Al counter an unpleasant surprise was waiting for them: the security officer approached Elinor and demanded to question her two escorts.

"I was dumbfounded," she says. "I told him he could question me as much as he liked and to search my things, but that he had no authority over my escorts, who had nothing to do with the matter. They had only come to say good-bye to me. He asked them for their names and they gave them, but refused to answer any other questions. If that was the case, he said, I was not going to board the plane. Suddenly I became part of the story that I had spoken about to the French so many times."

Following a lengthy exchange with the security officer, Amit had no other choice but to purchase a ticket on an Air France plane that was only leaving the next day, at a cost of 600 euros. She is now suing El Al for NIS 15,000 in Tel Aviv Magistrate's Court. In its defense, El Al rejects Amit's contentions outright. The company says the security officer did not want to question Amit's friends, that she refused to cooperate with the security check and that she spoke aggressively and disrespectfully.

In the year that has passed since the events described above, Amit and her partner, the film director Nadav Harel, have become used to the fact that every departure from the country entails protracted hazing. When they flew to France to attend the wedding of friends, they were delayed for hours at the airport and the security people escorted them to the entrance to the plane. At the airport in Paris, on the way back, they peeked at the list of the security checkers and saw asterisks next to their names.

"We asked the security officer what that meant, and he answered frankly, `It's because you are active in a left-wing organization,'" Amit says. "I still find it hard to believe that I have been turned into an enemy. I have been labeled. On the one hand, I'm proud of it, because apparently you have to do something meaningful to be marked, but on the other hand, I can't tell you how irritating it is. We are even deprived of the pleasure of spending a half-hour at the duty free shops in the airport. To think that a peace activist constitutes a security risk, the Shin Bet has to be cut off from reality – either that or there is a strategy of harassing peace activists because someone doesn't want peace.

"They have succeeded in making me apprehensive about every representative of the establishment. To…

איתן ברונשטיין צודק.
אם תתרסק המדינה ישתפרו חיי שלי וחיי אנשים אחרים במזרח התיכון אנשים שהמכנה המשותף היחיד שלהם הוא שהם לא יהודיים, כי עם התרסקותה מדינה הזו היהודים יחזרו למעמדם הרגיל בארצות האיסלאם ואשכנז. זאת אורמת אפשר יהיה רלדות בהם ובאיתן בלי שהם יפתחו כל מיני רעיונות הזויים כמו לכתוב מה שבא להם באינטרנט
.

לי למשל, אין את מספר הטלפון של אף חבר כנסת

צמרמורת עברה בגופי כאשר קראתי את רשימתך. עצוב היה לי לשמוע על היחס המכפיר לו זכיתם במדינה בה נולדת והתחנכת. יחס זה גרם לי מיד לחשוב על עצמי כאחות במיון אשר פוגשת הרבה מאד אנשים במהלך המשמרות שלי ( בעיקר בלילות), אני הרופאים אשר עובדים עימי הפקידה בקבלה, אנשי הבטחון. ברגים מאד קטנים שהופכים להיות מייצגים של המערכת מבחינת אותו אדם אשר בה לקבל שרות.
אותה שוטרת חסרת נימוס ואנושיות בסיסיים יכולה להיות הבת הקטנה של השכנים ממול איתה גדלנו לאורך כל הילדות שלנו. מה בעצם אני אומרת ( ואין אני מתנצלת כאן בשם המערכת), מדיניות גזענית ופחדנית המועברת מלמעלה ומתובלת בחוסר נימוס בסיסי גורמת לרבים וחלקם גם טובים לאבד את שיקול הדעת. מסרים מבלבלים
(וזו לא פעם ראשונה שאני אומרת זאת) וכנראה שמתוך כוונה הם לא ברורים, מחדדים ומגבירים קיצוניות.
לא פעם אני תופסת את עצמי עושה מעשים אשר לא ברור לי אם הם נכונים מוסרית ולא תמיד ישנו אדם אשר בזמן ובמקום תפקידו לתת את התשובות הנכונות.אני מאמינה שאני עושה את הדברים נכון כשחלק מהסיבות לכך הן לא רק כי אני "שמאלנית" בהשקפת עולמי הן גם בשל ניסיון , בטחון במעשיי וגילי המאפשרים לי שיקול דעת נכון ולא פזיז. יש בי את הצורך להתנצל בעיקר בפני כל אדם אשר לא נולד פה וצריך לעבור מדורי גהנום על מנת להכנס או לצאת מהארץ, בעיקר משום שאני מוקירה אנשים אילו שבאו להיות או לחיות במדינה הקשה הזו.
אני מאחלת לך ולבני משפחתך חיים טובים ומאושרים בכל מקום שבו תחליטו לחיות. אני פה כי זה מה אני מכירה היום , זה מה טוב לי ולבני משפחתי היום ואני יעשה כל שביכולתי שילדי יגדלו חושבים ורגישים.
שיהיה לכולנו רק טוב שלך ענת.

לא מוכרחים להיות פלסטינים "ממש" , או להיות מוצהרים כפעילי שמאל כדי לזכות בחוויה המרנינה.

תיקי היד נבדקו בקפדנות יתרה וכמובן שאלות אין ספור על חפצים שנראים או מזכירים סכין או משהו כמו.
היו לי כאלה מפלסטיק חד פעמי, נמסר לי אחר כבוד כי לא אוכל לקחתם בתיק היד, ו"הובטח" לי כי אקבל אותם חזרה בארץ.או מאמא. כלומר, יש חשש שאני או חברתי נעשה בהם שימוש שלא לצורך אכילה במהלך הטיסה.יעני.אבל מי מנחש איזה סכו"ם קיבלנו בארוחת הערב?יופי,נכון, כזה ממתכת עם שפיצים על אמת.

בחדר הצדדי, לקחו ממני את הנעליים לרבע שעה לבדיקה בחדר אחר.סודי כזה. (מגיע להם, נעלתי אותם בלי גרביים לכל אורך היום, או יה, הנקמה המסריחה).

באולם ההמתנה שלפני העלייה למטוס, איש הבטחון שניגש אלי מתוך כמה מאות אנשים שהיו שם אפילו לא ניסה
להראות כאילו הוא מחפש שם מסוים, הוא ישר ניגש אלי ושאל אם אני זו וזו. מזל שקראתי פעם את ארוואל.

המקרה הפך לקשה ומסובך ביותר כשלא מצאתי את המפתח למזוודה שנתבקשתי להציג, וזה כמובן כבר אחרי
ששלחנו את המזוודות והן נבדקו ביסודיות. את המזוודה קיבלתי רק אחרי שהייתי כבר יומיים בבית, המסכנה שכנה לה כל אותו זמן בתא לחץ. רציתי גם,יאללה הזדמנות, כי אמרו לי שלהתחבר במכון לחגורת לחץ כדי לרזות עולה ים כסף.לא עזר לי.

לא ניתן לומר ש"הכל" היה רע, כי בכל זאת ליוו אותנו צמוד צמוד עד העליה למטוס, החזיקו לנו עד אז את הדרכונים ואת הכרטיסים, ואפילו כשנכנסנו לשרותים באולם ההמתנה, "שמרו" שלא יציצו לנו.

דוגמא טריה מנפלאות הבדיקות הביטחוניות בנתב"ג
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=436170&contrassID=5&subContrassID=0&sbSubContrassID=0

מצטערת שאני לא מגיבה על התוכן, פשוט פתאום החלטתי לחפש אותך בגוגל ומצאתי.

אז מה שלום כולכם?

אני בינתיים אמא לנדב בן 2.9 ותומר בת 9 חודשים

תיצרי קשר

טוצינס (להתראות בהולנדית)

ירדנה